חורבן בית המקדש ובין המצרים

ממעלות הצדיקים היותר מופלגים ומסימני ההיכר לחסידי ברסלב האמיתיים היא מעלת קימת חצות.

אם בכל ימות השנה "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" – כמובא בשו"ע (ס"א סק"ג) ובמ"ב (שם) על מה שהמקובלים "האריכו מאד בגודל מעלת קימת חצות" – הרי שבימי בין המיצרים מקבלת עבודת קודש זו משנה תוקף בצד מנהגי האבילות האחרים הנהוגים בימים אלה.

ימים מיוחדים הם לא רק לקום בהם סתם בחצות הלילה, אלא בעיקר להתעורר מחדש ולהתחיל – מהיום והלאה – בקימת חצות עליה הקפיד רבינו ז"ל כל כך ודיבר הרבה אודותיה.

"עיקר עבודת איש הישראלי" – כתוב בשיחות הר"ן ש"א – "הוא… לקום בחצות הלילה", ובליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ס"ז אומר רבינו בזה"ל: "מאד צריכין ליזהר לקום בחצות בכל לילה ולהיות מתאבל מאד על חרבן בית המקדש".

נמצא שבדרך רבינו הק' אין זה רק מנהג טוב והגון לקום בחצות, אלא חובה ממש, שעל ידה "יזכה להתקרב אל האמת דהיינו לצדיקים וכשרים אמיתיים… ועל ידי זה יהיו נפתחין עיניו ויסתכל על עצמו בכל המידות לשוב בתשובה על כל המידות הרעות ויזכה לדעת ולהכיר את שמו הגדול יתברך" (שם) ומי הוא זה אשר לא יחפוץ בכל המדריגות הנוראות הללו אותם מבטיח רבינו לקמים בחצות הלילה ומתאבלים על חרבן בית המקדש!

אך לא רק רביה"ק מפליג כל כך במעלת הקימה בחצות הלילה, ספר הזוהר הק' מלא וגדוש הוא בביטויים נוראים ונפלאים במעלת קימת חצות ובגודל זכותו של העוסק אז בתורה.

"כד אתפלג ליליא… זכאה חולקיה מאן דאתער בההוא זימנא! … וכל מאן דקאים בההוא זמנא ואשתדל באורייתא אקרי חבריה דקוב"ה וכנסת ישראל… וחוטא דחסד יתמשך עלייהו… ומניה דחלי עלאין ותתאין, הוא עאל בכל תרעי מלכא ולית דימחא בידוי" [=כשנחצה הלילה.,. אשרי חלקו של מי שמתעורר אז! … וכל הקם באותה עת ומשתדל בתורה נקרא חברו של הקב"ה וכנסת ישראל… וחוט של חסד נמשך עליו,.. וממנו מתייראים עליונים ותחתונים, הוא נכנס בכל שערי המלך ואין מי שימחה בידו…] (ויקרא צ"ב).

הלא כאלה ויותר מאלה הם שבחיו של הזוכה לקום בחצות הלילה, להתאבל על חורבן בית המקדש ולעסוק אז בתורה. לשונות מלשונות שונים יש בזוהר הקדוש בשבח הזוכה לקום בחצות, ואם באנו לצטט אותם תכלה היריעה והם לא יכלו, די אם נזכיר שכמעט בכל פרשה בזוה"ק נמצאים כמה וכמה מן הלשונות הללו ובמיוחד אותו קטע נפלא שעד כמה שהוא מרמז על סודות עליונים יש בו כדי לעוררנו הרבה לקימת חצות, בקטע זה מתבטא הזוה"ק על העוסק בתורה ובתפילה בחצות הלילה לאמור "וכלהו צדיקייא דבגו גנתא דעדן צייתין לקליה, הדא הוא דכתיב היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני" [=וכל הצדיקים שבגן עדן מקשיבים לקולו כמו שנאמר היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני] (שם ועוד הרבה).

זהו אחד הקטעים השגורים ביותר בזוה"ק על הקמים בחצות, אך יש עוד קטעים רבים מאד שאחד מהם בודאי משתלב מאד בדברי רביז"ל הנ"ל שעל ידי קימת חצות זוכים להתקרב לצדיק האמת. הזוה"ק אומר על הקם בחצות: "ההוא נחלא דאקרי נחל קדומים, נחל עדנים, דלא פסקי מימוי לעלמין… ההוא נחלא אתרק על רישיה ואשקי ליה בגו אינון נטיען דגנתא דערן" (שם). [=אותו נחל הקרוי נחל קדומים, נחל עדנים, שמימיו אינם פוסקים לעולם.., אותו נחל שופע על ראשו ומשקה אותו בתוך שאר הנטיעות שבגן עדן].

למן התנאים הקדושים, רשב"י, ר' חייא, ר' חזקיה וכו' וכו' ועד לאר"י הקדוש וגוריו; למן הבעש"ט ועד לרבינו ז"ל ותלמידיו היתה זו ההנהגה הראשונה במעלה – לקום בחצות הלילה.

עובדות רבות בזוה"ק מעידים שחז"ל הקפידו לנהוג כך בכל לילה, ולמותר להאריך עד כמה הקפיד על כך האר"י ואחריו כל המקובלים. די אם נצטט משער הכוונות את דברי מהרח"ו: "ותזהר מאד שלא תתבטל מזה אפילו לילה אחת כי הוא ענין רב התועלת" ובצוואת הריב"ש – הלא ידועה אזהרתו לקום בכל לילה בחצות ואם באנו לרביז"ל כבר הבאנו לעיל את קצות דבריו הקדושים, ועדיין לא נגענו בדבריו הנפלאים של מוהרנ"ת בליקוטי הלכות אודות קימת חצות.

בכמה וכמה פנים מסביר מוהרנ"ת את טעמי קימת חצות. בליקוטי הלכות, הלכות השכמת הבוקר מסביר מוהרנ"ת באריכות שההתגברות על השינה בנקודת חצות הלילה משפיעה על האדם העושה זאת להתגבר גם בשיא שנתו הרוחנית "שכשמתגבר תוקף השינה על נפש הישראל ורוצה להפילו לגמרי ח"ו, אזי דייקא השי"ת מעורר רחמיו וממשיך חוט של חסד… להתעורר ולהתחזק לחפש נקודתו הטובה" (ה' ט"ו).

בהלכות ציצית (ג,ב) מסביר מוהרנ"ת ששלשת המשמרות של הלילה הם כנגד שלשת תאוות החושך שהן ראשיהן של כל התאוות הרעות "היינו תאוות ממון, תאוות אכילה ותאוות משגל. ושלש תאוות אלו הם מחריבי ירושלים, היינו שמפסידים היראה שלמה התלויה בלב, שזה בחינת חורבן ירושלים, ועל כן צריך לקום בחצות הלילה שהיא נקודה האמצעית של שלש משמרות של הלילה וכשמשברין את הלילה וקמים בחצות, על ידי זה משברין ומבטלין כל השלש תאוות".

יש שמוהרנ"ת מסביר את מעלת קימת חצות כתיקון הדעת הפגומה של האדם, כי חורבן בית המקדש הכללי הוא חלק בלתי נפרד מחורבן דעתו של הפרט (מי שיש בו דעת כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו – חז"ל) כי על כן "צריכין לקום בחצות לילה ולקונן על חורבן בית המקדש שהוא בחינת חורבן הדעת והמוחין שהם מחיצות פרוסות בפני תאוות ניאוף" (שם ה"ה).

ויש שהוא מרחיב את הדיבור על דברי האר"י הקדוש "שעיקר תיקון ציצית, תפילין ותפילה בבוקר הוא על ידי קימת חצות לעסוק בתורה" בהסבירו שכשעוסק האדם בתורה בחצות "מתעוררין עמו כל נשמות הצדיקים שבגן עדן כמארז"ל, ונשמות הצדיקים הם כלולין מכל נשמות ישראל כידוע וכשהם מתעוררין – נתעוררין כל הנשמות ומאירין זה לזה, עד שעל ידי זה מגיע הארה לכל אחד משרש נשמתו, עד שעל ידי זה נעשין בעלי תשובה וגרים" (בציעת הפת ה,י"ט).

אך באופן כללי אפשר לומר ששורש כל דברי מוהרנ"ת על חצות הם דברי רבינו ז"ל בליקוטי מוהר"ן שקימת "חצות הוא מסוגל כמו פדיון, כי הוא המתקת הדינים" (קמ"ט) ובספר המידות: "על ידי תיקון חצות נמתק הדין" (המתה"ד מ"ה) וכנודע מכתבי האריז"ל.

אותם דינים השורים על כל אדם באשר הוא מחמת פגמיו השונים, אותן צרות ברוחניות וגשמיות הבאים עליו ח"ו, כולם כאחד נמתקים ונהפכים לרחמים על ידי שבירת השינה בחצות הלילה וביחוד על ידי עריכת התיקון ולימוד תורת הנסתר שעל ידה בעיקר נמשך חוט של חסד על האדם ביום.

שעתיים אלה הנמשכים מאחרי שש שעות שמתחילת הלילה עד לגמר האשמורה השניה נחשבות (בליקו"מ שם) לשעות פדיון הפודים וממתיקים את כל עשרים וארבעת שעות היממה מדינים וצרות ח"ו.

מדברי מוהרנ"ת אפשר גם להבין שהתיקון של קימת חצות נעוץ בעיקר בעצם שבירת השינה בעיצומה, וסימוכין לכך יש בדברים המובאים באבניה ברזל (כ"ט) שפעם אחת "שאלו אנ"ש לרבינו הקדוש [על] ענין חצות: אם יכולים להיות נעור עד חצות ולומר חצות, והשיב להם רבינו הק' שעיקר העבודה של חצות הוא לקום מהשינה ולומר חצות".

נמצא שאין לך תיקון חשוב יותר מתיקון חצות.

ושמא תאמר, הרי זוהי מעלת הצדיקים הגדולים, ואין הדבר מיועד לאנשים פשוטים כמונו הרי לך דברי החיד"א בספרו הבהיר 'יוסף תהילות' קל"ד, שכתב שמצוות קימת חצות מוטלת על כל אדם, בין תלמידי חכמים ובין המון העם ועל אחת כמה וכמה שמכל דבריו של רביה"ק ומתלמידיו משמע כן וכפי שנהגו אנ"ש כולם בכל הדורות עד היום הזה.

טענות מטענות שונות על הקושי שבדבר נשמעים מאנשים שלא שנו כל צרכם, אולם דבר רבינו ז"ל יקום לעולם ואין לשנות מדבריו בניד כלשהו.

כדאי להביא כאן את דברי רבי אברהם בר"ן שכתב "שאם האדם [אינו יכול לקום] בחצות, יקום על כל פנים אחר כך ככל אפשרותו להקדים, כי אם לא נתעורר לקום גם בשעה השניה שאחר חצות יקום על כל פנים בשעה שלישית וכן להלן" (שם) בהטעימו שלכן הטביע הבורא יתברך שמו בטבע התרנגול לחזור ולהעיר בקול קריאתו, מחצות ואילך מדי שעה עד הבוקר, כדי להעיר את כל אדם באשר הוא ככל המוקדם.

שעת ההתבודדות שרביז"ל הקפיד אף עליה לקיימה דבר יום ביומו, מצאה גם היא את זמנה היותר מובחר בחצות הלילה, וכפי שרביז"ל מזכיר בליקו"מ "שבחצות הלילה … אז הזמן … לפרש שיחתו לפניו יתברך" (נ"ד).

ואמנם בכל הדורות היו חסידי ברסלב עורכים "לילות זהב" סביב קימת החצות, אמירת התיקונים עצמם בהתעוררות גדולה, לימוד תורה מחצות ואילך. והדמעות שנשפכו סביב כל זה וביחוד בהתבודדות, טבילת המקוה, תפילת הוותיקין שאחרי כל אלה, נתנו פנים אחרות לחסידי ברסלב מאז ומתמיד, כמין חוט של חסד, המתקת דינים ושייכות חזקה ביותר לעבודת השי"ת, הן הנה תוצאות קימת חצות אף בפשוטם של דברים, שלא לדבר על מעלתה ברוחניות שמי ישער את ערכה!

אולם כל אותם בכיות הן בעיקר על החורבן הפרטי ועל העלמת אור הצדיק. פעם אחת לן ר' נחמן מטולטשין בחדרו של מוהרנ"ת ושמע איך הוא עורך תיקון חצות. הקשיב היטב לדבריו ושמע אותו אומר: "אתה יודע רזי עולם – אתה ריבונו של עולם יודע איך שרבינו ז"ל הוא סוד בעולם ואילו אותי קרבת לרבי כזה" והתחיל לבקש מהשי"ת שיזכה לציית לרביז"ל, ללכת בדרכיו ולהתקרב אליו באמת…

לא כאן המקום להאריך בעוד הרבה דוגמאות חיות מן העבר הלא רחוק המראים יותר מכל עד כמה היתה קימת חצות לציר המרכזי של עובדי ה' חסידי ברסלב, שכן ב"ה גם היום לא מעטים הם הקמים באישון לילה כדי לערוך תיקון חצות וכו'.

עלינו רק לקוות שמעתה נתעורר כולנו יחד לנצל את ימי בין המיצרים כדי להתחיל מחדש ב"עיקר עבודת איש הישראלי" לקום בחצות הלילה לקונן ולהתאבל על חרבן בית המקדש – ועל חורבנינו הפרטי, ועל גלות השכינה הפרטית שלנו – שיבנה במהרה בימינו אמן.