קשה כשאול קנאה

הקנאה, מידה רעה ומגונה היא המלווה את האדם מקטנותו, וממיתה אצלו כל נקודת חיות. וכאמרת הרה"ק מקאצק זי"ע על מאמר חז"ל: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", שזהו דרכו של יצר בסדר שנות האדם. בתחילה, מיד עם הוולדו, מכניס וטובע בו קנאה, וכאשר עומד על דעתו מצרף לזה את התאווה, וכאשר רתיחת הדמים דועכת, כאשר הוא נהיה מבוגר, אזי מפיל היצר את האדם לכבוד, שבא בדרך כלל באמצע שנותיו, עד ליום מיתתו, שאז מוציא את האדם מן העולם חבול ופצוע מאימת הקנאה.

הנה. האדם בא לעולם בכדי להמשיך זיכרון עלמא דאתי אל תוך עולם העשיה, היינו שימשיך את האמונה בהנהגת השגחתו ית' בכל פעולה ותנועה גשמית הנעשה על פני האדמה.

כי הנה השי"ת מנהיג את עולמו בשני אופנים. האחד היא ההנהגה בגילוי, שזאת ההנהגה היא בעוה"ב, כי שם נראית הנהגת אהבתו בגילוי ללא שום קושיא ותמיהה, ונראה בבירור שהוא ית' מנהיג עולמו בחסד וברחמים, וכל הנעשה כאן בעולם העשיה הוא בחשבון מדוקדק להפליא, ולעומת זאת יש להשי"ת ההנהגה של זה העולם, בחוקי הטבע המסתירים הנהגת השגחתו, עד שנדמה לרוב בני אדם שעולם כמנהגו נוהג. ועבודת איש הישראלי היא להכחיש את הטבע ולזעוק שאף שאינו נראה כלל הנהגתו בריבוי הפעולות המשתנות, מכל מקום הוא איתן באמונתו שהשי"ת מסבב ומחדש עולמו בחשבון מדוקדק, מכוח הצדיק שרואה הנהגת השי"ת בכל תנועה ופעולה גשמית.

אך הקנאה ממיתה את הזיכרון זה. כי כאשר האדם מקנא בחברו אזי הוא נותן כוח בחוקי הטבע. כי אילו היה מאמין שגם בתוך הטבע מוסתרת הנהגה מדוקדקת ממסבב הסיבות, אלא היא אינה נראית לעין ואינה נתפסת בשכל אנושי, אזי בנקל היה מסלק הקנאה בליבו, כי היה מאמין שמאת ה' היתה זאת שחברו יהיה גדול ממנו בהתמנות וכדו', נמצא ששורש הקנאה בא מחמת שהאדם נכנע לחוקי הטבע ורואה תכלית בזה העולם העב והמצומצם, ועל כן הוא רואה לנכון להשקיע כל כוחו ומרצו להצליח ולגדול, בדבר שנחשב להצלחה בעיני בני אדם בזה העולם. ואם רואה דבר טוב בחברו אזי נופל שדוד עד לידי חולי ממש.

כאותה בת מלכה שמרוב קנאתה באחיה, בן המלך שהיה מאבנים טובות ומרגליות, "עשתה עצמה חולה, ובאו כמה דאקטורים ולא היו יכולים לעשות לה רפואה".

אך דע, שבמעשה הנ"ל נראה בבירור שגם אם הקנאה אינה בשיא תוקפה אלא במידה ובצמצום, מ"מ בכוחה להוציא את האדם מן העולם. כי הרי כאשר צווה המלך בחמתו להשליך את כל המכשפים לים לא עמדה בת המלכה בתוקף על מידת קנאתה, אלא הלכה על הים להוציא משם הכישוף, ואילו הייתה שבויה לגמרי בתוך הקנאה, הרי מה אכפת לה אם ימיתו את כל המכשפים והעיקר שישאר אחיה עם הצרעת ולא יתרפא ממנה, כפי שעשו הרבה מלכים במלחמותיהם, שהפילו רבבות נפשות על מזבח הקנאה כידוע. ולא כך עשתה בת המלכה אלא פעלה לריפוי הצרעת. ובכל זאת הקנאה הוציאה אותה מן העולם כמסופר שם, אלא מכאן שמידת הקנאה ממית את האדם גם כאשר נתפס בה בקצה קצהו, כאשר צרו עיניו בגדולת חברו.

לברוח להתמעטות

ומגלה לנו רביה"ק, כי העצה לקנאה הוא – בריחה! לברוח. לאן לברוח? היכן?

הנה ידוע טענות הלבנה להשי"ת שאמרה "אין ב' מלכים משתמשים בכתר א', ואמר לה הקב"ה לכי ומעטי עצמך" (חולין פ' ע"ב). כי הנה הלבנה היא ההנהגה המוסתרת שבזה העולם, וזאת אי אפשר לראות כאן בשכל אלא באמונה, כלבנה דלית ליה מגרמא כלום אלא מה שהיא מקבלת מהחמה, שזהו האמונה בתוך ההסתרה. ובתחילה רצה הקב"ה לברוא העולם באור אמונה זך ובהיר עד שתוקף האמונה תשתווה לאור החמה. היינו שיאמינו כ"כ כאילו רואים הנהגת השי"ת בעיניים בשריות.

אך הלבנה פחדה ממידת הקנאה, ועל כן אמרה, אם אגדל וגם חברתי, החמה, תגדל ממני, כי בעולם הבא נראה הכל בשכל, הרי חוששני שאאבד אמונתי לגמרי מרוב קנאה. והשיב לה השי"ת, שהעצה לקנאה הוא הבריחה לשפלות ולהתמעטות "לכי ומעטי עצמך", לברוח לפינות, להסיר כל נקודה של חן ושקר חן של גאות, ולברוח לענווה. על ידי המשכת אמונה בביטול השכל לגמרי, לאמר הכל מונהג בחשבון מדוקדק, הגם שאינו נראה לעיניים. כי בשכל אנושי אי אפשר להבין זאת כלל, מחמת הצמצום.

ואמר לה הקב"ה שאין שום תועלת בביטול הקנאה לגמרי, כי העולם נברא על מנת שיבחור האדם הטוב מתוך הרע דייקא,  ורק כאשר תלחום מלחמתה מתוך הקנאה לברוח אל השפלות, אזי תזכה סוף סוף שיחוס עליה השי"ת ויחדש אורה בחידוש נפלא, עד שיתמלא אורה באופן כזה שלא תחשוש מסכנת "אין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד", כי תהיה אמונתה חזקה כל כך שהשי"ת מחדש עולמו בכל רגע בחשבון.

למעלה מן הזמן

והנה בין חוקי הטבע ברא השי"ת צמצומי זמן בדמות ימים, חודשים ושנים, כי באמת בשורש הכל אין שום זמן, אלא למעלה מן הזמן. אלא בהשתלשלות אחר השתלשלות מעולם האצילות עד לעשיה מתעבה הזמן. מזמן רוחני דאצילות עד הזמן הנראה לנו לעיניים בדמות ימים וכדו'.

ועל כן, שבעים שנה של האדם הפשוט הם כרבע שעה בזמן של צדיק, מחמת שהצדיק עלה ביגיעתו העצומה לעולם גבוה ובהיר יותר ששם מימד הזמן רוחני יותר לפני הצמצום דכאן, ושם בוודאי אינם שבעים שנה כלל, כי ככל שעולה לעולם גבוה יותר אזי הזמן מאבד מגבולו וצמצומו,עד שבשורש הכל לפני הצמצום אין שום זמן כלל. ועבודת האדם להאמין, שגם אם אין שכלו משגת דבר זה כלל, מ"מ מאמין הוא שבשרשו אין שום זמן כלל "ואין לך התחזקות גדול מזה".

והנה י"ב החודשים שמצומצמים כאן בזה העולם ב"זמן" השנה, הרי בשורשם הגבוה הם מקבלים חיותם מי"ב השבטים, וכי עבודת האדם לתקן ולהעלות את השבטים לשורשם, ע"י שיתנקה מע' תאוות של ע' האומות שעומדים תמיד ללחום נגד ע' נפש של י"ב שבטי ק-ה.

ועיקר טומאת האומות הוא להכניע האדם תחת הטבע, המקום והזמן. וע"י שהאדם ממשיך לתוך י"ב החודשים את האמונה שיש משגיח בתוככי ההסתרה שמנהג עולמו בחשבון מדוקדק, אזי בכך הוא מעלה את י"ב החודשים שהוסתרו בצמצום של זמן אל שורשם, למעלה מן הזמן, בזה שמכחיש טבע הזמן, לאמר,  אין זו אלא הסתרה בדמות זמן, ולאמת אין זמן כלל בשורש הכל.

אך כאשר באנו לשנה מעוברת, אזי כאן משתבשים חוקי הטבע לגמרי. כי חוק הטבע מחייב שיהיו י"ב חודשים במעגל השנה, ועתה בא וניתוסף עוד חודש על-טבעי, אלא בא חודש זה להכריז: אין זמן כלל, וכי כל הטבע המקום והזמן אינם אלא צמצום, ובשורשם הכל אחד בתכלית האחדות בו' יתב"ש, והרי בו ית' אינו שייך שום זמן כלל. נמצא שהחודש הזה בסוד עיבור השנה עומדת ומכרזת עוצם האמונה, מחמת שמגלה בתוך עולם הטבע, את שינוי חוק הטבע, שמוסיפה חודש מעבר למעגל הקבוע.

וע"כ החודש הזה שבשנה מעוברת מסוגלת לתשובה ביותר כידוע, וכפי שקבעו להוסיף בשנה מעוברת "ולכפרת פשע" בתפילת מוסף דר"ח דייקא. כי בר"ח שומע הקב"ה את זעקת הלבנה ומחדש את אורה, מכוח הויכוח העצום שבוכה על ריבוי החושך שמאיים לכלותה. שבא עליה מחמת חששה מקנאה. עד שהשי"ת בעצמו כביכול מבקש כפרה על שמיעט את הלבנה, שזה בעצמו מרחמנותו ית'.

צער העיבור

ובשנה מעוברת אזי מתגלה אלינו השי"ת באור עצום של למעלה מן הזמן, נגד חוקי הטבע, עד שכל מטרת עיבור השנה בא להשוות ימי הלבנה לימי החמה כידוע. שזהו – במילים פשוטות – להגדיל האמונה באור עצום, שנאמין בהנהגת השי"ת בתוך הטבע. כאילו אנו רואים כאן את ההנהגה הגלויה, הנהגת עולם-הבא, בעיני בשר, שזה משווה ימי הלבנה – האמונה, לימי החמה – השכל הבהיר, שהאמונה תוקפה כתוקף החמה והשכל דלעתיד.

נמצא שבחודש הזה אנו קרובים יותר לתקן מידת הקנאה. כי בחודש הזה ממלא השי"ת את אור הלבנה להשוותה לחמה, עד ששוב אינה חוששת מטענת "אין ב' מלכים וכו'" מחמת שהזיכרון בעלמא דאתי, האמונה באהבת השי"ת ובהנהגתו את העולם, איתנה ובהירה, זכה ונקיה, צחה וברה, כאילו רואה ההנהגה בעיניים. וממילא כל טענת ובסיס הקנאה מתאדה מאליו. כי הרי אמונתנו שלימה שאין העוה"ז תכלית כלל, אלא אדרבא, הטבע המקום והזמן מהווים הסתרה חשוכה שיש לסתור ולהחריב, ע"י הארת האמונה והאור המסתתר מאחריהם, וממילא אין טעם להתגדל בעולם עובר.

אולם הצער שבעיבור השנה גדול מנשוא. כי דייקא כאשר האדם קרוב לתיקון י"ב חדשי השנה, ועומד בסופם, אזי אומרים לו לאדם "המתן" עוד חודש, שזהו מסוד ההמתנה שבדרך התשובה, ואז מתגברת הסט"א ביותר, מחמת שרואה קיצה. ואזי היא נלחמת בהאדם בתאווה הכללית, מחמת שמתאחדים כל הע' אומות במידותיהם מגודל שנאתם את ישראל, ולא מאהבתם זה לזה, כענין שהיה אצל בלעם ובלק, שלחמו זה בזה, ועתה התאחדו ע"מ לקלל את ישראל, כפרש"י שם. ועתה בסוף השנה מאיימים על נפש ישראל בפגם הברית.

אך כך הוא דרכו של עולם, שלפני כל לידה שבקדושה, קודמת הקליפה, צער העיבור ש"היא קשה וכבדה מאד… כמה קלין של אוי ואבוי, וכמה גניחות וכמה כפילות וכמה הטיות צריכים לעשות בעיקר בהתחלה… כי כל עבודת השם היא בחי' הולדה…". אך מחובתינו להאמין, שככל שהחושך גובר, כך כאשר שוברים הקליפה נתגלה אור אין סוף. וככל אנו מאמינים באמונה שלימה שניגאל תשועת עולמים שאין אחריה גלות, כך אנו מחוייבים לידע שצריכים לעבור חושך שנדמה לחושך אין סוף.

"אינני זוכר 'כלום'"

ומחוייבים אנו להאמין שבא לנו החודש הזה לטובה ולברכה, ללחום ע"מ להכניע את מידת הקנאה, ע"י שנברח להתמעטות, בריחה מנקודות הגאווה וחן של שקר, עדי יחוס עלינו משמיא ויכפר לנו עוונותינו בזכות החודש הזה, וישווה ימינו, ימי הלבנה והאמונה, לימי החמה והשכל, שנאמין בהנהגת החסד והרחמים כאילו אנו רואים בעיניים הנהגה גלויה ומדוקדקת כפלס, פלאי פלאים, ולחיות את האמונה על כל צעד ושעל בתוך הדברים והתנועות הגשמיות, והכל בכוח רביה"ק שהעיד על עצמו "אני סבא דסבין… שאמר לו הנשר הגדול שהוא זקן מאד ואעפי"כ הוא יניק ולא התחיל לחיות כלל", שהתעלה למעלה מן הזמן, ואורו כאור החמה בשכל עליון ובהיר בהנהגת הרחמים בחשבון נפלא, והוא ז"ל הבטיח לחונן אותנו ב"דרשה געשייאנק" ולתת לנו אור זה במתנה אם נתדבק בו, ובריבוי הלימוד בספרי מוהרנ"ת, שהיה כלבנה בפני רביה"ק, שחי חיים מלאי אמונה, בבחי' הלבנה במילואה, כאילו רואה ממש את השי"ת בעיניו:

"ותקבל איגרת מידידנו ר' חיים נחום נ"י, כי החיה אותי במה שהזכיר אותי מענין ביטול הזמן, כי צריכים לילך בזה. כי באמת אין שום זמן כלל" (עלים לתרופה).

יתן ה' ונזכה לזעוק בין קירות ליבנו, מתוך תבערת הקנאה, את זעקת האמונה, לאמר, אמנם הטבע מסתיר ממני את תכלית הבריאה, עד שנדמה לי לבזיון גדול הצלחת הזולת על חשבון גדלותי, מ"מ אברח בריחה הכרחית שבה אשליך הגאוות שמהווה פירוד נורא, ואמעיט את עצמי לראות שפלותי עד לכדי כך שאפקח עיני ואראה דלית ליה מגרמא כלום, ואילולא חסד ה' בכל רגע ותנועה אזי אני חושך מצד כוחותי, כלבנה שאינה מקבלת אור החמה, ואז אתחיל לזעוק ולטעון, בוראי מטיבי, החושך עב כל כך עד שאני נכחד לגמרי, האר פניך. עד שנכמרים רחמיו עדי מחדש אורנו, ומגלה לנו את הצדיק האמת להידבק בו, באופן שבכוח החמה נמלא אור הלבנה שלא נכשל בקנאה.

מקורות: חולין פ:, ליקו"מ: לג, נד. ליקוטי תניינא: א, ד, סא. סיפו"מ ה, ליקוה"ל: ברכות הראיה ד, ד' פרשיות, מילה ד. על"ת מה. חיי מוהר"ן גדולת השגתו, כוכבי אור סיפורים חדשים.

[התפרסם בהלוח של ברסלב]