תיקון העצב והשמחה

ו׳ בתמוז תשע״ט

במקום לחיות את הסתירה המתמשכת בין הזמן בו אנחנו חושבים שאנחנו בסדר, לבין הזמן בו אנחנו רואים את כל חסרונותינו, עדיף לחיות בדרך שמביאה את התיקון בכל חלקיה. קביעה קטנה של מערכת זמנים, אבל מגדירה המון בתפיסה שלנו: אין סתירה אמיתית בין השמחה לעצב, וכל אחד מטפח את השני. מתוך ריבוי שמחה תגדל הדרישה מעצמנו להשתנות, ומתוך הדרישה להשתנות יבוא השינוי הגדול, שאיתו תגיע שמחה גדולה. (השתפכות הנפש)

וכן היה הולך תמיד בלב נשבר מאוד ולא היה רגיל בפנים שוחקות. ושמענו שמחמת שמשפחתו, משפחת הבעל שם טוב זכרונו לברכה, באה ממלכות בית דוד, כידוע להעולם, על כן גם זרעו על פי רוב הם הולכים בלב נשבר מאוד, כי דוד המלך עליו השלום, יסד ספר תהילים שרובו הוא דברי כיבושים היוצאים מלב נשבר, כי כל דבריו הם רק צעקות ותחנונים בלב נשבר מאוד, על כן גם זרעו עתה יש להם לב נשבר על פי רוב.
אבל לנו הזהיר מאוד להיות בשמחה תמיד, ואמר כי אנשים כערככם יכולים לבוא מלב נשבר לעצבות, חס ושלום. על כן צריכין לייחד איזה שעה ביום שיהיו לו לב נשבר ולפרש שיחתו לפניו יתברך, אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה ועל ידי השמחה בנקל לו ליחד שעה ביום לשבר את לבו לפניו יתברך, אשרי מי שיזכה לילך בדרכים והנהגות אלו אז בודאי יזכה לאחרית טוב.

קטע זה חותם את ההקדמה לספר "השתפכות הנפש". לאחר תיאור מפורט של תפילות קדומות מאז אדם הראשון עד לדורות האחרונים, בנוסף לתיאור הנהגותיו של רבי נחמן מברסלב ביחס לדרך ההתבודדות אותה פיתח והרחיב, מגיעה כמין הבהרה לדברים: מבלי להמעיט בערכה הגדול של ההתבודדות, צריך לבוא אליה בגישה הנכונה, ואל לנו לפרש אותה באופן שונה ממה שהיא אמורה להיות.

כלפי מה הדברים אמורים? השמחה והבכי נתפסים במושכל הראשון כשני דברים שסותרים אחד את השני. כדי שלא נחיה בצורה בה כל כוח יסתור את מה שהשני בנה, יש למצוא את היחס בין שני כוחות הנראים כל-כך מנוגדים. למעשה מתברר שלא בלבד שאין כאן סתירה, אלא שקיימת השלמה הדדית בין כוחות אלו, וכל כוח מפרה את חברו. כיצד?

* * *

בשמחה ובבכי, כמו בכוחות רבים אחרים, טמונה האפשרות לנצל אותם לטוב ולמוטב. כאשר השמחה מתבטאת בצורה הנכונה, היא יכולה לחזק ולאמץ ולהביא לגילוי גדול יותר של חיים. כאשר היא מתבטאת בצורה הלא נכונה, היא הופכת להיות ביטוי של הוללות, התפרקות ושחרור הרסנים, מבלי רצון לעבוד ולתקן אלא רק להיות מי שאתה כפי שאתה. גם בעצבות יש כוח חיובי כשהיא מביאה את האדם להכרה שעליו להשתנות ולחיות אחרת מעתה, וכפי שכותב רבי נתן: "שמריבוי הפחד והדאגה על העוונות, ישליך כל עסקי עולם הזה לגמרי, וישוב בתשובה שלמה להשם יתברך" (אוצר היראה, שמחה אות יח). אך כמובן שגם כוח שלילי נמצא בה, כשהיא גורמת לאדם לשקוע בתוך עצמו ולא לרצות לעשות שום דבר, שלא לדבר על תיקון, מכוח האכזבה שמוציאה את כל הרוח מהמפרשים.

כיצד אפשר להשתמש בשמחה ובעצב ככוחות של תיקון והתקדמות, ולא של דריכה במקום? לשם כך ננסה לראות הבדל יסודי בין השמחה והעצבות, שיכול ללמד אותנו על דרך מעשית כיצד להשתמש בצורה הנכונה בכל כוח, אותה לימד רבי נחמן.

 

"והכלל, שצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים. על כן צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד, ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפילו במילי דשטותא.

אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה, וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלנו, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה, כי מלב נשבר בקל יכולין לבוא למרה שחורה יותר מאשר יכולין ליכשל על ידי שמחה, חס ושלום לבוא לאיזה הוללות חס ושלום, כי זה קרוב יותר לבוא מלב נשבר למרה שחורה. על כן צריך שיהיה בשמחה תמיד, רק בשעה מיוחדת יהיה לו לב נשבר" (ליקוטי מוהר"ן ב, כד).

 

במבט ראשון, עולה הבדל יסודי בין השמחה והעצבות: כדי להגיע לשמחה יש להתאמץ, אך כדי להגיע לעצבות לא צריך לעשות יותר מדי. השמחה היא כוח פעיל ואקטיבי שמוציא את האדם החוצה. היא גילוי של כוחות חיים. לעומתה העצבות היא רק השלמה עם חוסר, עם המצב הקיים, ולא מביאה לשום שינוי (בצורה המקולקלת שלה). בזאת אנו מבחינים בין כמה הבדלים שבין השמחה לעצבות: כדי להיות שמח תמיד, "צריך להתגבר מאוד בכל הכוחות", "להכריח את עצמו בכוח גדול", ובגלל הקושי הטבעי שקיים בכך יכול האדם וגם צריך להשתמש ב"מילי דשטותא", הנעשים בצורה הנכונה. לעומת זאת, כדי להיות עצוב לא נדרש מאומה – "טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן". ההיגררות היא טבעית, כי "כל אדם מלא יסורים".

כאן טמונה גם התשובה לשאלה, האם אין בשמחה המרובה חשש שהאדם יהפוך ל'מבסוט' שלא דואג לשנות דבר בחייו ומשלים עם מה שקיים? האם אין חשש להגיע למצבים של הוללות? אכן, הניסיון תמיד קיים. אבל, אומר רבי נחמן, נראה מה האופציה השניה: 'לב נשבר'. הרי אין אמצע. או שהאדם שמח, או שהוא חווה חיסרון (השמחה והעצבות יכולים להיות גם רגשות דקים, והם לא תמיד ניכרים כלפי חוץ). גם מלב נשבר ניתן להגיע למרה שחורה. אז כל השאלה היא איזה סיכון לקחת. הסיכון של השמחה עדיף, בגלל שהוא קטן יותר: "כי מלב נשבר בקל יכולין לבוא למרה שחורה יותר מאשר יכולין ליכשל על ידי שמחה, ח"ו, לבוא לאיזה הוללות ח"ו". בגלל שהשמחה היא כוח חיים חיובי ופעיל, יותר קשה להגיע ממנה למצב של הוללות, שבוודאי שונה משמחה רגילה. אך העצבות לא דורשת שינוי של גישה, אלא רק שקיעה בעצמך. יותר קל להגיע לעצבות פסולה מתוך הלב הנשבר, כי לא צריך לעשות פעולה חיובית כדי להיות עצוב. צריך פשוט לא לעשות כלום – וזאת בדיוק העצבות.

 

כאן מגיעה הדרכתו המעשית של רבי נחמן על המינון שבין הכוחות. "על כן צריכין לייחד איזה שעה ביום שיהיו לו לב נשבר ולפרש שיחתו לפניו יתברך, אבל שאר כל היום כולו יהיה רק בשמחה" (השתפכות הנפש, שם). הניסוח "לייחד איזה שעה ביום" המתייחס לעצת ההתבודדות, יכול להישמע כהמעטה מחשיבות עצה זו. אבל נראה, שטמונה כאן מילת המפתח ליחס שצריך להיות ללב הנשבר: שימוש נכון בעצבות הוא שימוש כזה שמשתמש בה בצורה חיובית ואקטיבית. רק תנועה נפשית כזאת יכולה להביא לתיקון. בגלל שהעצבות נובעת מאותו שורש של העצלות (ל' מוהר"ן, רעט), והיא מיסוד הדומם (שם ד), צריך להגיע למצב בו משתמשים בה מתוך כוונה תחילה, מתוך כוחות ורצונות. 'איזה שעה ביום' אומר שברגע שעושים עסק מהעצבות, אז היא כבר מאבדת את כל כוחה. ל'אנשים כערככם', שלא יכולים להחזיק הרבה זמן את הלב הנשבר, יש לבוא אל העצבות רק כשמרגישים את האפשרות לקום ולתקן איתה, אבל לא להפוך אותה לאיזה עיסוק, שמתפתח בהמשך לייסורים עצמיים.

השמחה צריכה להיות בכל שאר היום, כי רק מתוך שמחה מרובה אפשר לשנות. השמחה בעצמה מביאה את ההתקדמות, וגם כוח העצב מתוקן על ידי השמחה. כשהשמחה מתבטאת לאורך כל היום, אז גם העיסוק בכאב ובלב הנשבר נושא בתוכו את רוחה של השמחה: הרצון לגלות יותר חיים, לבוא ולתקן, לא לוותר לעצלות, אלא להיות מי שאתה באמת.

"עת לבכות ועת לשׂחוק" (קהלת ח). במקום לחיות את הסתירה המתמשכת בין הזמן בו אנחנו חושבים שאנחנו בסדר, לבין הזמן בו אנחנו רואים את כל חסרונותינו, עדיף לחיות בדרך שמביאה את התיקון בכל חלקיה. קביעה קטנה של מערכת זמנים, אבל מגדירה המון בתפיסה שלנו: אין סתירה אמיתית בין השמחה לעצב, וכל אחד מטפח את השני. מתוך ריבוי שמחה תגדל הדרישה מעצמנו להשתנות, ומתוך הדרישה להשתנות יבוא השינוי הגדול, שאיתו תגיע שמחה גדולה.

* * *

"כשהאדם כל היום בשמחה אזי בנקל לו ליחד לו שעה ביום להשיח את לבו" (שיחות הר"ן, כ).

"וזה סימן אם היה לו לב נשבר – כשבא אחר כך לשמחה" (שם, מה).

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support