ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > התחזקות > תיקון דור המבול

תיקון דור המבול

כ״ג בסיון תשע״ט

גם ברוחניות, למרות השאיפה האמיתית והנחוצה לשלמות, מוכרחים ללמוד לשמוח במה שיש, לשמוח בחלקנו, גם אם הוא זעיר. וזהו מעמודי התווך של שיטת רבי נחמן – למצוא נקודות טובות בעצמנו. גם אם הן מעטות, נקודות זעירות בלבד, יש להן ערך רב, כיהלומים.

אנשי דור המבול – בעלי דעת רחבה היו, ובקיאים גדולים בכל החכמות. כיצד, אם כן, הרשיעו וחטאו כל כך עד שגזר ה' כליה גמורה על עולמו?

אמנם, ידעו אנשי הדור ההוא כי מלחמה לטוב ולרע בנפשם. מנהיגים מורמים מעם היו גם אז – חנוך, מתושלח, נח. ובודאי עוררו בדבריהם את ההמונים ללכת בדרך הטוב והיושר. לא פעם ולא פעמיים ניסו לתקן דרכיהם, לבקש את האור. עד שקמו אנשים בעם ואמרו – די!

"מה ש-די כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו?" (איוב כ"א). אל הטוב השלם, הנקי מרבב, אין ביכולתנו להגיע. עובדה!

ככל שאנו מתקדמים, מתקדם גם הרע. פעם אנו כובשים את יצרנו ופעמיים הוא מכשילנו. ואם כן – מה הטעם בעבודת הבורא, ומה התועלת בתפילות אליו ("ומה נועיל כי נפגע בו" פגיעה מלשון תפילה).

להגיע אל הטוב בשלמות אין אנו מצליחים, צדיקים גדולים אנחנו לא. מהרע אסור להנות ויסורי המצפון מציקים לנו השכם והערב. מוטב, אם כן, להפטר מהם לגמרי. להתמכר לרע עד הסוף. כך לפחות נוכל להנות מן העולם "כמו שצריך".

"אין תוצאות" טענו האנשים ההם. "לא רואים התקדמות" אם לא נקבל הכל אז נבחר בלא כלום וגרוע מזה – ברע לשמו!

מוזר, שדווקא השאיפה לשלמות, דווקא צמאון הנפש הגדול הפכו להם לרועץ.

הכל או לא כלום!

ומה הייתה טעותם? אמנם כן, צריך לשאוף לשלמות, אבל אם השגת השלמות היא תנאי להתקדמות אזי השאיפה לה הופכת להיות הנוראה והמייאשת שבתכונות הנפש.

"גם בעבודת הבורא יתברך" כותב רבי נחמן (תורה ס"ו) "יש בני אדם שהם תמיד בבחינת צימאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השם יתברך, אך שהוא בלא זמן ושכל" ואף ש"אור להביות הלב של איש הישראלי (דהיינו תשוקתו לשלמות ולטוב) "הוא עד אין סוף ואין תכלית לתשוקתו" – "צריך לצמצם ההתלהבות" (תורה מ"ט) הוא כותב, כי "לפעמים, כשמנשב רוח סערה, אזי הוא מבעיר האש מאד, חוץ מן המידה. כמו כן לפעמים יש שמנשב בהאדם בחינת רוח סערה, ומבעירו ביותר, חוץ מן המדה, ידע שזה מבחינת רוח סערה" (לקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ט').

כשאין בכוחנו להשיג את הטוב המקווה, להיות טובים ממש ועד הסוף, גם אנו נוטים לוותר על הכל, וכי מה הם עבורנו, עבור נפשנו המתאווה לשלמות, כמה השגים קטנים, חלקיים ושבריריים…

כמה אפשר לחיות עם יסורי מצפון, עם חוסר השלמות? כך – הופכים רבים ממבקשי אור ל"מורדי אור" ("המה היו במורדי אור" אומר איוב (כ"ד) על אנשי דור המבול).

ויש "שיטה" אחרת: במקום להיאבק בסבלנות בחושך – אפשר "להתחפש" למואר, להתדמות לשלם, לא טועה, נקי מרבב. אולם הבוחרים בה, מלבד מה שמשקרים לעצמם, גם משמשים עילה נפלאה למבקשי האור לפרוש ממנו מכל וכל. "אם זהו האור – אין לנו חפץ בו!" הם מכריזים.

"איזהו עשיר – השמח בחלקו" מלמדים חז"ל (מסכת אבות פרק ד' משנה א'). גם ברוחניות, למרות השאיפה האמיתית והנחוצה לשלמות, מוכרחים ללמוד לשמוח במה שיש, לשמוח בחלקנו, גם אם הוא זעיר. וזהו מעמודי התווך של שיטת רבי נחמן – למצוא נקודות טובות בעצמנו. גם אם הן מעטות, נקודות זעירות בלבד, יש להן ערך רב, כיהלומים.

לא "הכל או לא כלום". הטוב שיש בי – זה אני, וכשיש לי במה לשמוח – יש לי כח גם לשאת את יסורי המצפון על הרע שבי ולהמשיך הלאה להלחם בו, לכבוש ממנו עוד ועוד חלקים, קטנים ככל שיהיו.

דרך האור לעולם איננה להאיר בבת אחת, אלא לאט – כמו הזריחה והשקיעה שעליהן אנו מודים בתפילה "בחכמה פותח שערים". כך – גם שערי הלב נפתחים לאור האלוקי – לאט לאט, מעט מעט, שלא יזיק, שלא יבהיל, שלא יהפוך לאש מכלה, לרוח סערה. "ואורח צדיקים כאור נוגה. הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד') גם דרכם של הצדיקים – נוגה, אור מעורב בחושך, גם דרכם היא התגלות אור איטית – "הולך ואור" רק כך ניתן להגיע, בסופו של דבר, לאור הגדול, האמיתי, שאנו מצפים לו – "עד נכון היום".

"שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ד ט"ז). גם הצדיקים מועדים, מסתבכים, שוגים, לפי ערכם, אבל הם – לא מתייאשים. הם – אינם מאמינים ב"הכל או לא כלום".

גם אם הם נופלים – הם קמים, שמחים בטוב שהושג על כל פנים, וממשיכים הלאה.

"עבים סתר לו, ולא יראה" (איוב כ"ב) טענו אנשי דור המבול.

"הוא בכלל לא רואה אותנו, לא מתייחס" (וכי אין אנו מרגישים כך פעמים רבות מספור?…)

"אכן, אתה א-ל מסתתר" אומר הנביא (ישעיהו מ"ה ט"ו). אין אנו מתעלמים מן החושך ומן ההסתרה. רק שאנו מאמינים גם בהמשך הפסוק – "אלוקי ישראל מושיע".

ואף על פי שנסתר – "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, וקיויתי לו" (ישעיהו ח' י"ז).

ועוד – אותה שאיפת שלמות, אף שיש לה בודאי מקור קדוש בנפש, בה בעצמה טמון גם שורש רע, תהומי בחשכותו, ערמומי בדרכי התגלותו.

"הכל או לא כלום" איננה, פעמים רבות כי אם "התלבשות" של מדה רעה בנפש – מדת הגאוה! הלא אם היינו מגיעים, כרצוננו, במהירות ובקלות, אל השלמות המקווה, אין ספק שמשם, כמעט בלי יכולת להתנגד, היינו נופלים אל תהום הגאוה. "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" (דברים ח' י"ז) ראו כיצד הצלחתי, כמה רוחני אני, וצדיק…

מדמים כי אנו באור ונמצאים במקום היחידי בו אורו של ה' באמת לא קיים, שעל המתגאה הרי הוא מכריז: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם"… (סוטה ה') ואם הוא לא דר בנפשי – מי דר שם???

מעשה בירבעם בן נבט, שהיה רשע גדול, וה' בעצמו הציע לו דרך תשובה: "אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי (דוד מלך המשיח) נטייל בגן עדן. אמר לו (ירבעם לקדוש ברוך הוא) מי בראש? (ענה לו הקדוש ברוך הוא) בן ישי בראש (אמר ירבעם) אי הכי לא בעינא (אם כך – איני רוצה)" (מסכת סנהדרין דף ק"ב).

מדהים? מטורף? לאו דווקא. אין זו אלא הדגמת הנגע המוכר והידוע – "הכל או לא כלום". הכי טוב! ואם לא – הכי רע. רק לא בינוני, רק לא קטן, אפילו קטן במעט, אפילו רק מאדם אחד…

אמנם בעולם האמת – ההיפך הוא הנכון. "מי שהוא קטן – הוא גדול. ומי שהוא גדול הוא קטן" מכריז ספר הזוהר הקדוש (זוהר חלק א' קכ"ב).

השמח במועט ומעריך אותו, המקבל את חסרונותיו וקטנותו באורך רוח וסבלנות – הוא הגדול באמת. ואילו ה"גדול", הרוצה "לבלוע" הכל, ואין די לו בפחות מזה – הוא הקטן באמת.

צריך באמת לשאוף ולהשתדל להגיע להרבה. אך זה אפשרי רק אם נדע: "מעט זה גם טוב" (שיח שרפי קודש ברסלב חלק א' סימן תרצ"ז).

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support