משה רבינו רצה להיכנס לארץ ישראל. לשם כך הוא התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות, רוויות השתוקקות וכיסופין, תפילתו של משה! אחת לאחת, תפילה אחר תפילה… ולא פעל, נשאר בחוץ. היתה חסרה, גילו לנו רבותינו, עוד תפילה אחת בודדה. תפילה אחת!

נתאר לעצמנו, מה היה קורה אם היה נודע לו שבזה תלוי הכל, עוד אחת, עוד תפילה אחת, כמה נורא הדבר הזה, עד שאין הלב יכול להכילו, על חודה של תפילה אחת – נפל הכול.

ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמור. אין לנו השגה בתפילותיו של משה איש האלוהים, הנחת היסוד היא, שלא היתה שם, חלילה, תפילה פסולה אחת, או תפילה עם פניות כלשהן, חס ושלום! הלא מדובר במשה רבינו, וממילא, וודאי מדובר בשיא השיאים שתפילה יכולה להגיע אליהם; הכי גבוה ומרומם שילוד אשה השיג אי פעם בתפילתו. אבל היתה חסרה עוד תפלה אחת…

לא הועילו כל התקט״ו (-515) תפילות, לא היה להן כוח לגמור את הכול, רק אותה תפילה בודדה שחסרה, היא היתה אמורה להשלים את המכסה… וכשלא השלימה, לא נענה אדון הנביאים, היכולים אנו לזלזל מעתה בכוחה של תפילה אחת?!

למה רצה משה רבינו לעלות לארץ ישראל? חז״ל כבר נדרשים לסוגיה זו, וכי לאכול מפריה הוא צריך? משה רבינו רצה לקיים את המצוות התלויות בארץ. לדידו, המקום בו שורה השכינה הוא מקום המסייע להתקרבות אל השם יתברך, היה חבל לו על ההפסד הגדול הזה, והשקיע כל כך הרבה תפילות על כך.

האם הלכו התפילות האלו לאיבוד? האם לא נענה כלל מהשמים? התשובה היא, שתפילותיו של משה רבינו, מלוות כל יהודי באשר הוא, ומקיימות בנפשו את כוח ההתבטלות והתחינה לכול יכול היחידי. פרשת ואתחנן הפותחת במילים ״ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר״, אינה סובבת על פרטיותו של משה בלבד, כי אם על כל יהודי מעמו של משה, הניגש אל רבונו של עולם בתפילה ותחנונים.

הידיעה הזאת, שיש מכסה של תפילות הממתינה למילויינו מעוררת אותנו למחשבה מחודשת על תפקידן של תפילות בעולמו של יהודי, וכי המדובר כאן בשכנוע רב עוצמה שעלינו לעשות כדי שהא-ל יתברך יתרצה? והלוא ודאי שזה לא נכון, "כי לא איש אל ויתנחם".

אין יהודי מבקש מה׳ יתברך כדי שהוא כביכול ישמע אותו בלבד. התפילות, בעיקרן, נועדו, כדי שהמתפלל ישמע את ה׳ הדובר אליו דרך התפילה, אדם העומד בתפילה של תחנונים מול השם יתברך – שומע את קולו של ה׳, ויודע, שאין עוד מלבדו ממש, בכל העניינים ובכל התחומים, ומוסיף התבטלות על התבטלותו, הכנעה על הכנעתו, כי יודע שהיכולת היחידה לעזור ולהושיע היא ביד ה׳ בלבד, ואפס זולתו.

כך מובן ריבוי התפילות, תפילה אחר תפילה, ה"שמיעה" האנושית אינה מסוגלת לשמוע בפעם אחת את פעימות נוכחותו המוחלטת של אדון העולם, החומריות המפרידה מנתקת את החוש הנשמתי השומע, וכל תפילה ותפילה מסירה מסך מבדיל אחד ונוסף, עד ההתאחדות המוחלטת באלוה ממעל יתברך שמו.

אמנם אצל משה נאמן ביתו יתברך, לא מצינו בחינה של הפסק מדבקותו הנוראה במלך העולם, אך אין משה רבינו אדם לעצמו, הוא נציגן של כל נשמות ישראל הקיימות מיום שנעשינו לעם עד אחרית הדורות – משה הוא הדעת של כלל ישראל, אמרו בספרי החסידות, כמו שכתוב: אתה הראית לדעת כי ה׳ הוא האלוקים אין עוד מלבדו.

התפילה הבודדה שנותרה תלויה ועומדת – ולא מומשה לבסוף, היא התפילה שלא נערכה ע"י כל אחד מאתנו, כרמז מתרה מרחפת על ראשינו, וכמו מכרזת לנו: עוד תפילה אחת! עוד בקשה נוספת! ההיענות לא כרוכה בריבוי שיכנועים, אלא בקבלת השפע, וזו נעשית על ידי שאנו נעשים כלים ראויים לקבלה זו.

אנו מאמינים באמונה שלימה, כי כל המרבה בתפילה נענה, זה גם נראה בחוש, בחיי היום יום, מי שלא ניסה – מוזמן לנסות. כבנים לאבא – אין דברים שאיננו יכולים לפעול אצלו, הכל פתוח, זו נוסחה עולמית סודית הידועה רק לבניו של מקום. אולם, את המקום הנכון של התפילה בחיינו – עלינו ללמוד היטב, ולדעת, כי עיקרה נוסדה בשביל לקרב אותנו אל מי שאנו מתפללים לפניו, וכשאתה מתפלל – דע לפני מי אתה עומד, זו כל תורת התפילה.

הצרות והצער הגדולים שהם הסיבה שמעוררת אותנו לתפילה, הם הפרס שנותנים לנו כדי שנזכור את מציאותו של השם, ונפן אל פתרון התפילה, אבל גם לולא מער ומצוקה כלשהי, אין יכולה התקרבות אל האדון להתרחש בלי תפילה, כי גם מה שבא כן בלי תפילה – מקורו לא טוב ומטיב. תפילה היא כלי השפע הקדוש. תפילותיו של משה לא הלכו לאיבוד, הוא נכנס איתנו לארץ ישראל הרוחנית – מקור האמונה והתפילה ומכוחו נדע את ה׳ ונשפוך שיח אמת לפניו.