תורה שלמדתי באף
כ״א בתמוז תשע״ט
אם האדם היה מוכן לשמוע שדווקא עכשיו, כאשר הוא עייף – התפילה והלימוד שלו שווים הרבה יותר, כי אז הוא לא היה מתקפל בפני הרע, אלא אדרבה התובנה הזאת היתה ממריצה אותו להתאמץ הרבה יותר, דווקא עכשיו! (חג השבועות) (מתן תורה)
תורה שלומדים בחרי אף…
האדם עייף קצת מחוסר שעות שינה מספיקות – וכבר הדבר מתנקם בתפילת שחרית שלו; הוא קצת עמוס מדאגות – וכבר הוא מתרשל בלימוד התורה; הוא קצת לחוץ מחובות – וכבר משתחררות חרצובות לשונו ומתחילות להשתולל; הוא קצת לא על מקומו – וכבר המאוויים השפלים פורצים גבולות… בעומק הלב הוא מתרץ את עצמו: 'זה לא שאני רע, אלא אני מוכרח עתה להתנהג כך. אין סיבה להאשים אותי על כך, כי הדבר כמעט לא היה בידי'…
* * *
מרוב הרגל אפילו לא חשים שהיה כאן תירוץ, אבל אם נדחק את עצמנו היטב בתביעה: 'מדוע התרשלת בתפילה, בתורה?' 'מדוע לא התגברת נגד יצרך?' כי אז יצוץ התירוץ הזה ממחבואו.
התירוץ הזה גורם צרה צרורה; הוא מסיט את תשומת הלב מכך שהמצב טעון שיפור; התירוץ הזה מכשיר את הדרך לברוח מן המערכה שעלינו לנהל עתה, כי במקום שנתעמק ונחשוב מה גורם לנו להתעצל בעבודת ה' אנו עונים לעצמנו שאין זה בידנו ושאין להאשים אותנו כלל כיון שהיינו כמו אנוסים ומוכרח היינו להתנהג כך.
זה מסיר את האחריות מעצמנו ומפיל זאת על גורם חיצוני שאינו בשליטתנו – ומשום כך, לדעתנו הענייה, אין סיבה לשוב בתשובה באמת על העבר ואין צורך לעמול שלא יחזור הדבר זה על עצמו בעתיד.
לאמיתו של דבר התירוץ משולל כל יסוד. זה נכון שיש באדם כוח מכריח, כוח הרע מנסה להכריח את האדם לכל עבירה, אך הכוח ניזון אך ורק מן האדם עצמו; בידו לעצור את הגורם שמפעיל את הכוח המכריח הלזה.
אם האדם היה מוכן לשמוע שדוקא עתה, בעת שהוא עייף – התפילה והלימוד שלו שווים הרבה יותר, כי אז הוא לא היה מתקפל בפני הרע, אלא אדרבה התובנה הזאת היתה ממריצה אותו להתאמץ יותר דווקא עכשיו. אם אדם היה מוכן לקבל, שלימוד מתוך הדחק הוא עיקר הריווח שלו – כי אז במצב של דחק היו מתעוררים חושיו לנסות לחטוף כמה שיותר לימוד כזה.
הבעיה היא, שבנוסף ל'עייפות' מתעוררת גאווה בלב האדם להתווכח עם הצדיקים שמייחסים חשיבות רבה למאמץ הנדרש במצבים כאלה, והוא עומד ומזלזל במצבים הללו, וכך הם הופכים לכוח מכריח לעשות רע. כן, אחרי יחס כזה שהאדם מעניק למאמץ הנדרש במצבים כאלה, כמעט שאי אפשר להתגבר ולעמול שם.
* * *
בניגוד למה שנוטים לחשוב, התאוות והמידות הרעות אינן מהוות כוח משיכה ראוי לשמו, זאת על אף שנראה לנו שאלו 'מושכים' באופן טבעי. התאוות והמידות הרעות רק מנסות להכריח אותנו לעשות רע ובכך מסתיים כוחן 'הגדול'.
מקומו הטבעי של היהודי הוא בקיום התורה ובהליכה אחרי דברי הצדיקים, ורק דבר אחד נותן כוח לאותו 'כח מכריח' לעשות רע – הגאווה והגסות שבלב!
אם רק נרפה מאותה גאווה ונכיר באמת שאין בנו שום שכל ודעת איך להעריך ולמדוד את שוויים של המאמצים שלנו לעשות טוב ואת ערכם האמיתי של הנקודות הטובות שלנו – אזי חיש קל נשוב בכוחות מחודשים לקיים את התורה ואת מצוותיה.
* * *
בחג השבועות זכינו לקבלת התורה, זו התורה הקדושה שמאוחדת עם השם יתברך. כאשר קיבלנו את התורה השלטנו את השכינה הקדושה על העולם החומרי.
אך מה גרם לכך שנקבל את התורה? מה הביא לכך שמעומק שפלותנו במצרים זכינו לרום מעלה שכזאת? הענווה וההכרה בשכלנו הדל! עם ישראל השליך את הבנתו העצמית והכיר בכך שרק משה רבינו יכול להורות את הדרך אשר ילכו בה. ומשהגיעו להכרה זאת – לא היה במדרגתם הנמוכה הכוח למנוע אותם מלהתקרב בתכלית ההתקרבות אל השם.
שכן הענווה והשפלות מושכים את התורה ואת ההשראה האלוקית שתשרה על האדם, כפי שאומרים חז"ל (עירובין נד): "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר".
* * *
הר סיני הנמוך מכל ההרים היה המקום היחיד בו ניתנה תורה. השליח הנאמן להוריד אותה ממרומים היה משה רבינו – העניו מכל אדם, לפי שזה עיקר התנאי להסרת הכוח המכריח אל הרע ולהפוך אותו לכוח מושך.
בחג השבועות נפתחים בשמיים שערי חסד ורחמים שאין כדוגמתם בכל השנה; שער החמישים של שערי התשובה נפתח – וממנו ניתן הכוח לכל מי שרק חפץ, שיוכל לחזור ולקבל עול תורה בכל שנה ושנה.
עלינו רק מוטל התפקיד להתכונן לכך על ידי הסרת הגאווה המאוסה, ופתיחת הלב שיהא מוכן לקבל דברים שלא כל כך מסתדרים עם שכלנו הדל, זאת מתוך אמונה והשתעבדות מוחלטת לקדוש ברוך הוא.
(עפ"י לקו"ה חזקת מטלטלין ד)
