רבי נחמן מברסלב זי"ע, בתורה האחרונה שאמר עלי אדמות (בראש השנה של שנת תקע"א) לימד, שלמרות שקיימת מצוה בתורה של תוכחה – "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא י"ט) – לא כל אחד ראוי לכך, כמו שאמר רבי עקיבא בדורו (עֵרְכִין טז:): 'תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹכִיחַ'.

הנחיצות שהמוכיח יהיה ראוי לתפקיד – היא קריטית, משום שכשאינו כזה, "הוּא מְעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מוֹכִיחָם".

רבי נחמן ממשיל זאת למשהו שאינו מריח טוב. כל זמן שמשאירים אותו במצב סטאטי – ריחו אינו נודף למרחוק, אולם כאשר מתחילים להפוך בו – הריח מתפשט. כך זה בנשמות – אומר רבי נחמן – מקור חיותה ויניקתה של הנשמה היא מהריח, אולם כאשר מבאישים את ריחם של הנשמות, גורמים לכך שיפסק השפע מכל העולמות.

ואיזו היא התוכחה הרצויה? תוכחתו של משה רבינו. לפי דברי חז"ל, כאשר הוכיח את ישראל על המחדל במעשה העגל – הוסיף בהם ריח טוב, כמו שכתוב "נרדי נתן ריחו". זאת אומרת – קיימת תוכחה טובה וגם לא טובה. צריך ללמוד את זה, לא כל אחד יכול.

להוכיח אדם – אינו דבר פשוט. המוכיח נמצא במקום נכון ונקי יותר כביכול, והמוכח אמור לקבל את התוכחה ולשנות את דרכיו לפיה, זה דבר מאד קשה, אין ספק. ובכל זאת יש מצוה בתורה 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא'.

בדור הזה, דורינו אנו, הפגישה עם הרוע של השני, אינה מצערת את הפוגש, כי אם מלהיבה אותו למחות, מציתה את הדמיון שלו לתקן את הזולת. לא כל אחד יכול להוכיח. ההוכחה אמורה "להוסיף ריח טוב בנשמות". לשם המגמה צריכה לשאוף.

הנחת היסוד אומרת, כי נשמה יהודית, חלק אלוק ממעל – רוצה להיות טובה, שואפת להתקרב אל הקדושה, מואסת בזוהמת החטא, לא טוב לה עם זה, הריח הרע הטמון בפנים מכביד ומעיק, מעייף ומתיש, לא נח לא נעים.

מעצם טבעה, רוצה הנשמה יותר מהכל, להיפגש עם "המוכיח הראוי". זה שיעניק לה מזונא דנשמתא – מזון לנשמה, שיכניס אותה לאוירה הטהורה שבמרחב היניקה האמיתית שלה. אין לה בעיה עם תוכחה – אבל יש לה סבל מהריח הנודף מהרוע, אותו "מעיר" המוכיח הלא ראוי, שלא הולם את התפקיד המיוחד של תוכחה של משה – להחדיר טוב בנשמות! שימו לב כאשר מוכיח שאינו ראוי מדבר, המאזינים מעלים מיד במחשבתם את הדברים הלא טובים שהם עשו, שעורר אותם הדורש… מה מתרחש אז? זכרון רע של מעשים מתועבים! במקום שחושב האדם – שם כל האדם. הנה הריח מתחיל לנדוף בהתפשטות.

התוצאה של תוכחה שאינה ראויה – היא החלשת הנשמה שאינה מקבלת את התזונה הראויה לה, ועל ידי זה נפסק השפע מכל העולמות, משהו נורא קורה כאן, האיש רצה לעורר אנשים, ולמעשה, הוא הרדים אותם – החשיך את עיני נשמתם. כמה נואל המצב!

משה רבינו פותח את ספר דברים בדברי תוכחה שנאמרו סמוך לפטירתו, אז ידע הרועה הנאמן שהתוכחה שלו תהיה תוכחה של אמת, לא כדי לבייש או להשפיל, לא כדי לנקום או למחות, אלא לעורר את נקודת ההתקשרות שבין ישראל לנקודת משה רבינו הטמונה בכל נשמה יהודית.

ראויה לציון העובדה, כי פרשת דברים נקראת בתחילתם של הימים הכואבים ביותר בשנה, ימי בין המצרים, בהם באה לידי ביטוי ביותר התוכחה האלוקית הנוראה, בכייה לדורות שעדיין לא נפסקה. כאומרים לנו, שימו לב לנימה של התוכחה, זו אינה תוכחה של שנאה או של ריח רע, זהו קיבוץ הנקודות הטובות שבנו, אוספים את דמעות הקינות לנאד של אהבה מתוקנת, עד שמקינו"ת יהיה נעשה תיקו"ן.

כל ספר משנה תורה – חומש דברים, אפוף כולו בסוד התוכחה, הפסוקים הרועמים המסיימים את התורה, היראה הטהורה שניבטת מכל פרשיה, החסרה המתמצתת של ארבעת החומשים כולם – כולם מקננים תחת צל אחד: תוכחה של משה, ללמדך, שזו היא כל התורה כולה, להוסיף ריח טוב בנשמות.

כי אמנם כך עלינו ללמוד את עצמנו ואת זולתנו, כנשמות רוחניות ולא כאנשים רעים. המוכיח הראוי, גם כשהוא מוכיח על דברים לא נעימים, מבליט את נקודת ההתקרבות לבורא עולם, את ההתאחדות המחודשת של יהודים עם ה'. המחשבות של השומעים את תוכחתו נודדות אי שם אל הנסיקה המחודשת אל גבהים לא מוכרים. לקום ולצאת מהנחיתות הפחותה אל טיפוס למקום מרומם יותר – התנערי שבי ירושלים… התנערי מעפר קומי.

תשעת הימים האלו, שבמרכזם חומש דברים הנפתח זה עתה, רעיון מרכזי אחד להם: התקרבות מחודשת לה', הבנין העתיד הוא זה שעומד בציון האבל על העבר, כי הריח הטוב שלנו עתיד להתגלות דווקא מתוך החורבות המפויחות של חיינו, והלואי ונזכה לשמוע את תוכחתו של משה-משיח, אמן.