ימי חנוכה – העת והזמן להכיר את בוראו

דוד מלך ישראל ע"ה אמר (תהלים יח, כט) "כי אתה תאיר נרי ה' אלוקי יגיה חשכי" – שהשי"ת יאיר את נרי, ויאיר את החושך השורה בעולם. בתורה של 'ימי חנוכה' (ליקוטי תניינא ב)' מבאר רבינו שבחנוכה יש שני עניינים: א. להודות ולהלל לשמו יתברך, ב. ובכך להכיר אותו יתברך. זוהי המציאות של ימי חנוכה, שיהיה לאדם ההכרה בהשי"ת, וזה נעשה ע"י נרות החנוכה, שבהם מאיר אור הגנוז ובהם מאירה ההכרה של השגת אלוקות, שבשעה שמדליקים את הנר ושמן ופתילה הגשמיים עם הכוונה של 'אשר קדשנו במצותיו', על ידי כן נמשך למטה, לביתו של כל יחיד ויחיד, ההארה של אור הגנוז, הארה של הבית המקדש ממש. וזהו ההכרה בהשגת אלוקות, ופרסומי ניסא – היינו ההארה של להודות ולהלל על גודל הניסים של הימים הללו.

והארות אלו צריכים להאיר בעצם האדם המדליק את הנרות, שהוא בעצמו יתהפך כביכול להיות לנר המאיר – 'כי אתה תאיר נרי', ובבחינת "בהלו נרו עלי ראשי', שיכיר האדם בבורא עולם, ושיכיר בחיוב להודות ולהלל. וזהו עיקר הכונה שצריך האדם לכוין בעת הדלקת הנרות, וכן במחצית השעה לאחר מכן שאז מאיר האור ממש, שבשעה זאת צריך להתפלל, להשתוקק, להתעלות ולפעול, להיות בעל הכרה ובעל הודאה.

מי שאינו בר הכרה אינו נחשב כ'אדם' חי

ואותה הכרה ביאורה, שיכיר בכך שכל הנעשה עמו הכל הוא מבורא העולם המשגיח עליו בהשגחה פרטית שלמה. כאשר האדם אוכל מאכל, צריך בעת האכילה להכיר שהשי"ת זן ומפרנסו, ולא סתם פרנסה באופן של "אני וחמורי נאכל באבוס אחד", אלא הרי הוא זן ומפרנס אותנו בחן ובחסד וברחמים ובכבוד, ובעבורנו מחיה השי"ת את הצמחים והפירות שאנו ניזונים מהם, והוא נתן לנו וערך לנו את שולחננו, ואם השי"ת לא היה נותן לאדם לחם לאכול, היה מת מרעב בפועל ממש. וכאשר שוכב לישון, הרי הוא מאמין באמונה שלימה שהשי"ת מפיל חבלי שינה על עיניו ותנומה על עפעפיו, ובלא כן היה מתפתל על משכבו מבלי יכולת לנום אפילו תנומה קלה, כי אין שום דבר הנעשה מאליו.

כשהאדם חי באופן זה, ומודה ומשבח להשי"ת על כל הטוב אשר גמלו, אזי הוא ראוי לתואר אדם בר 'הכרה'. וכשאינו חי באופן כזה, הרי הוא כאדם ששוכב ללא הכרה, ונחשב כמת ח"ו, וחייו אינם חיים.

לחיות משמעותו שהאדם מודה להשי"ת, ומרגיש שהשי"ת הוא זה המשפיע עליו פרנסתו ומזונו בחן בחסד וברחמים ונותן לו כל צרכיו, פוקח עיוורים ומלביש ערומים וזוקף כפופים.

כך נהיה האדם מקושר להשי"ת, וזוכה לקרבת אלקים, והעולם הנראה לפניו מאיר וזורח. גם אכילתו ושתייתו ושנתו הופכים לאלוקות, האכילה מקדשת אותו ומטהרת אותו, השינה מקדשתו ומטהרתו, וכל עניני הגשמיות מקדשים ומטהרים אותו להיות עבד ראוי לאלקיו, ואז הוא חי בהרגשה הנפלאה של 'כגמול עלי אמו', שהכל בא לו מאת השי"ת הנותן לו בשפע וביד רחבה. כי הוא שואב חיות הרבה יותר מהאכילה הגשמית והשתיה הגשמית עד לאין ערוך, כדאיתא מהאר"י הק' (שער רוה"ק ירושלים תער"ב, ד' י"א) שכאשר האדם מברך על מאכלו, לא די שאין האוכל מגשמו, אלא שהאכילה מזככתו עד שיוכל לזכות לרוח הקודש – על ידי שמשבח להשי"ת על מאכלו. ובאופן זה נקרא "אדם חי", וכמו שאמר חבקוק בנבואתו (חבקוק ב, ד) "וצדיק באמונתו יחיה".

אבל אם אינו חי באופן זה וחסרה לו דעת אמיתית זו, אינו נכנס בגדר חי כלל, לפי שהגשמיות שלו מנותקת מהשי"ת חי החיים, ואין הוא בגדר 'אדם חי' אלא כ'בעל חי', כי טבע הבעל חי שאפשר לעשות עמו הטובות הגדולות ביותר, אך מיד לאחר מכן יהרוג את מיטיבו, וכמו שאיתא בזוה"ק, מעשה באדם שהיה לו סם המסוגל להחיות מתים, והלך בדרכו ומצא פגר של אריה מת, והחיה את האריה, והלך הארי וטרף את האדם. זהו בעל חי. אבל האדם הוא בר דעת, וצריך להיות היפך מהקצה אל הקצה של טבע בעל חי – להודות ולהלל תמיד למיטיבו שהוא השי"ת, ואז הוא יוצא מגדר בעל חי ונקרא אדם חי.

יעקב אבינו 'איש תם' – מושלם בהכרה ובהודאה

ודרך חיים זו היא תכלית התמימות, כמו שהעידה התורה על יעקב אבינו "איש תם', שהיה שלם בתכלית השלמות, ואיתא (זוה"ק ח"ב ד' קי"א) שדרגת יעקב אבינו היה כאדם הראשון קודם החטא. יעקב אבינו הוא בחיר שבאבות, עשירותו ברוחניות ובגשמיות היו לאין ערוך ממש, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר עג, יא) בגודל עשירותו, שהיה לו שישים ריבוא עדרי כלבים שהיו שומרים על רכושו, ומשום כן הוצרך עשיו לצאת מארץ ישראל, שלא נשאה אותם הארץ לשבת יחדיו. ובכל הרכוש הגדול הזה הפיח יעקב אבינו רוח אלוקים חיים, אפילו בפכים קטנים (ובספה"ק מובא שבזה גנוז סוד חנוכה).

והנה קודם הסתלקותו, אשר אין לנו השגה בשגב צדקתו, ובשעה זו של הליכתו של האי צדיק בחיר שבאבות מהאי עלמא לעלמא דקשוט, מה היתה כל אמירתו: "האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה" (בראשית מח, טו), שהקב"ה היה רועה אותו כרועה הצאן – שמאז שינק משדי אמו ועד עכשיו היה אצלו כגמול עלי אמו. דרגה כזאת של תמימות והכרה בהשגחת הבורא!

ומפני כך זכה שיהיה דמות דיוקנו חקוק בכסא הכבוד, שזהו מראה דמות האדם על הכסא, כי הוא זכה לשלימות האדם, שלמות האדם החי עלי אדמות – וכמו שאמר בפעם אחרת "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (שם כח, כ) זה מה שדרש יעקב אבינו, ובסוף ימיו אכן הודה כי השי"ת נתן לו את כל צרכיו, הפשוטים כגדולים.

וכן איתא במדרש תנחומא (פ' וזאת הברכה פרק ז) שמפני כך רשעים בחייהם נקראים מתים, כי הרשע קם בבוקר והשמש זורחת, העולם מאיר ואינו מברך ברכת יוצר המאורות, וכמו כן בערב, החמה שוקעת ואינו מברך ברוך אשר בדברו מעריב ערבים וכו', מחמת כן הרי הוא נקרא מת, ועליהם נאמר רשעים בחייהם קרוים מתים.

זהו כל עבודת ימי חנוכה, להתחיל לחיות, להתחיל לחיות מתוך אמונה ומתוך הכרה ברורה בבורא עולם עד כמה השי"ת מנהיג את הבריאה כולה ואותו באופן פרטי, ובלא השי"ת אין לנו מאומה. וכשהאדם חי באופן זה הרי הוא רואה עולם חי ומאיר, שאין העולם כמכשיר אוטומטי העובד מעצמו, אלא רואים איך שהעולם חי ומתהוה ומתחדש תמיד ע"י הקב"ה.

ע"י ההכרה בבוראו מגביה את הבריאה כולה

כשזוכה האדם להכרה זו ומרבה לשבח ולהודות להשי"ת, על ידי זה ממשיך אוצר של ישועות, הרבה יותר מאשר בכח התפילה והבקשה, ואכן עי"ז גם תפילתו ובקשתו היא באופן אחר לגמרי.

וכך אומר רבינו (בסי' רלב), שכאשר האדם אומר בפסוקי דזמרה, "הללו את ה' מן השמים, הללוהו במרומים, הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו, הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור, הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים" – בזה הוא מכריז על בריאת הקב"ה, ומורה לבריאה כולה, לשמים, לשמש והירח וכל צבאם – הללו את ה', הללו את הבורא עולם… והגם שכל הבריאה אומרת מעצמה שירה, אבל על ידי דיבורי האדם, שיש להם ערך גדול ועצום, אזי כשהוא מכריז שירו לה', שבחו והודו לשמו, על ידי כן מתעורר גם הוא עצמו לשבח ולהודות להשי"ת בהתחדשות גדולה ונפלאה, והוא עולה ומתעלה מדריגה אחד מדריגה, ומכח זה גם הבריאה כולה זוכה להתעלות.

זה השער לה'

ענין זה הוא יסוד היהדות ותחילה וראש לה. 'חנוכה' הוא מלשון 'חינוך'; ימי חנוכה הם ימי תודה והודאה – כי העבודה של תודות והודאות להשי"ת היא ההתחלה ליהדות, זהו השער לה', וזוהי התחלת התמימות והאמונה הפשוטה, כי כאשר האדם חי באופן זה מתעלה מוחו, ועל ידי כן תורתו היא תורה אחרת, הבנתו בלימוד התורה הוא באופן אחר לגמרי, וכמו שאומר רבינו שתודה והודאה הוא בחינת הלכה, לפי שעל ידי כן זוכים למח אחר, ולדעת תורה אחר, ועל ידי כן מתעלים יותר ויותר ללא גבול. אבל הכל מתחיל עם האמונה הפשוטה, היינו הלל והודאה לה', ורק לאחר מכן אפשר לזכות לעלות יותר ויותר, מדרגא לדרגא.

ובספר המידות (ערך מריבה ח"ב ז) אומר רבינו: "על ידי ברכת המזון נתוודע הקב"ה בעולם". ובמראי-מקומות להגאון מטשעהרין מציין לזה שאנו רואים אצל אברהם אבינו, שהיה הראשון שהכיר את בוראו, והיה הראשון שפרסם אלוקותו בעולם, הוא הבין שההתגלות מתחילה על ידי ברכת המזון, על ידי ההודאה להשי"ת, ומשום כן נטע אשל ונתן לאכול ולשתות לעוברי אורח, והיה אומר לכל הבאים אליו: "הודו ושבחו להשי"ת הזן ומפרנס את כל הבריאה". וכלשון המדרש 'והכרת אותי בבריותי'. ומזה התרבו הגרים ותלמידיו של אברהם אבינו שפרסמו את הבורא ית' ואת תורתו וחכמתו של אברהם אבינו.

ואנו צריכים להיות כנר החנוכה, וכן אנו צריכים להדליק את נרנו, כי אתה תאיר נרי, ה' אלוקי יגיה חשכי. ולהפיל תחינתנו: "ריבונו של עולם האר לי את חשכי. אם איני רואה איך שאתה מנהיג את עולמי, ואיני מודה לך כראוי על כל פרט, הרי חיי אינו חיים, כי אני חלילה מנותק מחי החיים". כי כשהאדם חי עם הגשמיות בלבד ללא רוחניות וללא הכרה והודאה למי שאמר והיה העולם, הרי הוא מתנתק מהשי"ת, ואילו על ידי ההודאה מקשר את הגשמיות עם הרוחניות, וממילא נהפך הגשמיות לענין אחר לגמרי.

ולכן בשעה שהצדיקים אוכלים יש השראת השכינה, וכמו שאמר יצחק אבינו (בראשית כז, ז) "ואוכלה ואברככה לפני ה',' לפי שבעת אכילת הצדיק יש השראת השכינה, שהצדיק גם בעת אכילה גשמית הוא ניזון מזיו השכינה ממש. וזה ביאור לדברי רבינו (ליקו"מ קמא סי' סב) "על ידי אכילתן של ישראל נעשה יחוד קוב"ה ושכינתיה אפין באפין', כי אז זוכים להארת פנים, לפי שיש שפע הבא  מהעורף, מאחורי הכתפיים, כלומר שהשפע אמנם בא, אבל אין רואים מי נותן ומהיכן משפיעו, אבל על ידי אכילה באופן של הודאה, מקבלים את השפע באופן ישר וזוכים להארת פנים ממש.

ע"י ריבוי השירה בעוה"ז נזכה לשירה דלעתיד

יש לנו להתבונן: הבריאה כולה משוררת בשירים נפלאים להשי"ת, והתכלית הוא שגם אנו נשורר להשי"ת כדקא יאות, ואם כך היא השירה בעולם הזה, כשיהיה תיקון הבריאה איזה שיר נפלא יהיה?!

ואכן בליקוטי מוהר"ן מוזכר כמה פעמים על השיר שישוררו לעתיד, שיהיה שיר פשוט כפול ומשולש ומרובע (ליקוטי מוהר"ן מט, ותנינא ח) וזהו גילוי האלוקות של השירה, היו"ד הוא שיר פשוט, י' ק' הוא כפול, י' ק' ו' הוא משולש וי' ק' ו' ק' הוא מרובע, ויחד הן עשר אותיות, כנגד עשרה מיני נגינה, והגימטריא הוא ע"ב כנגד ע"ב הנימין, ויהיה אז שירה נעלה – השגה ושירה כאחד, כמאמר רבינו שההודאה הוא שעשועי עולם הבא, שהיא כל התכלית של הבריאה.

וצריך לדעת כי ההודאה והשירה הם אמנם דברים נעלים ונשגבים, אבל ההתחלה היא בדברים פשוטים וגשמיים. כגון כשהולכים לישון צריכים לדעת שחסד גדול הוא שאפשר לישון, ולהרבות בשבח והודאה להשי"ת על זה. הכרתי אברך בסמוך לשכונתי שלא היה יכול לישון, והיה מסובב בצערו, והלך מאחד לשני לשאול מה שייך לעשות שיוכל לישון, כי על אף כל הרפואות שלקח לא היה ישן בלילה רק כשלשת רבעי השעה, והפך את העולם ולא מצא תרופה לחליו הקשה של אי יכולת לישון. אין לנו השגה מהו גודל החסד במה שאפשר לישון, וכמה צריך לבקש ולהודות ב'המפיל חבלי שינה על עיני'.

חיים של ברכות

אגב, זכורני מעשה הקשורה לשינה מהחסיד המופלא רבי אפרימ'ל ע"ה: פעם הגיע אורח לביתו, ור' אפרימ'ל שהיה בעצמו מטפל להציע המיטות לאורחיו נכנס למחסן להביא מאטראץ (מזרון) עבור האורח. נכנס אך מיד יצא, כך נשנה הדבר כמה פעמים; הוא נכנס למחסן ומיד יצא, ולא הביא כלום, כמה וכמה פעמים. הרבנית התפלאה מדוע אינו מביא את המאטראץ רק יוצא ונכנס בכדי. הסיבה היתה כי בעבר היה מחזיק כל אחד
תרנגול בביתו, וכאשר נכנס למחסן הבחין שהתרנגול ישן על המזרון, ולא היה מסוגל להעירו, עד שהשי"ת עזרו שירד התרנגול מעצמו, רק אז נטל את המזרון עבור האורח.

ואכן אצל רבי אפרים – אשר זה עתה עברו שישים שנה מהסתלקותו – ראו בחוש איך שהוא אוכל ושותה כדי לברך… וראו אצלו גודל השמחה מהברכה, וכאשר היה בא אורח, היו לו שני מיני יין, והיה שותה מעט יין, ולאחר מכן מביא את המין השני כדי שיוכל לברך 'הטוב והמטיב', כי כל חיותו היתה מלברך ברכות.

עבודת ימי חנוכה – חיים, היפך המיתה שהיא חכמה יוונית

ובאמת רק על ידי שיודעים מהשי"ת נקרא חיים, ובלא זה הוא מיתה ח"ו, וזה בחי' חכמה דקדושה נגד חכמה יונית, חיים נגד מות. כמו שמבאר רבינו (ליקו"מ סי' לז) שעיקר הבריאה הוא בגין דישתמודעין ליה, שידעו מהשי"ת, וכמו שנאמר (ישעי' מג) "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו', 'לכבודי' זהו אצילות, ומזה נשפע 'בראתיו' זה בריאה, 'יצרתיו' עולם היצירה, ו'עשיתיו' זהו עולם העשיה. ויש חכמה וסכלות, חכמה זוהי חכמת התורה, וסכלות זהו חכמה יונית, קליפת יון. וזהו גם האור והחושך, האמונה הוא האור, והכפירה הוא חושך ממש, וחושך הוא מיתה כמו שנאמר (איכה ג) "במחשכים הושיבני כמתי עולם', והחכמה הוא החיים כמו שנאמר (קהלת ז) "והחכמה תחיה בעליה', ועל הסכלות נאמר  (איוב ד) "ימותו ולא בחכמה". ודורש שם רבינו דרשות נפלאות, כרוך אחד בשני, שמכל אלו עולה היסוד הזה שהאמונה הוא חיים ולהיפך הוא מיתה. וזהו עבודת ימי חנוכה, היפך החכמה יוונית, ובתורה של ימי חנוכה ביאר רבינו שכל ענין החנוכה הוא ימי הודאה להשי"ת שזה עיקר החיים כנ"ל.

כוח השירה שהכניעה את הסט"א

אנו רואים אצל יעקב אבינו, בלילה שנלחם עם המלאך, שהיה לו לילה קשה עד מאד. הס"מ בעצמו בא להילחם עמו, ולא על ידי שלוחים, והמלחמה היתה עם כל שלושת הדברים הנוראים; עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ואם הס"מ היה חלילה מנצחו היה מצבו עלול להיות גרוע מעשיו רח"ל.

ובאיזה זמן אתתקף חילא דיעקב שהצליח לנצח את המלחמה הנוראה הזאת? – מבואר בזוה"ק שלפנות בוקר 'ברן יחד כוכבי בוקר' ויריעו כל בני האלוקים, שהבריאה התחילה לומר שירה, על ידי כן אתתקף חילא דיעקב ואתחלש חילא דס"מ, ועל ידי כן ניצח את הס"מ. ואיתא בזוה"ק (ח"ב ל): שלפנות בוקר אומרים שירה כל הכוכבים וכל המזלות וכל הרקיעים, ומתחוללת שירה עצומה בכל העולמות, ושירה זו הוסיפה כח ליעקב אבינו, ועל ידי כן אתתקף חילא דיעקב, וניצח את הס"מ בכח השירה.

ואיתא שהריפוי של יעקב בא על ידי מידת הוד, שהוא הבחינה המאירה בחנוכה, וזהו ענין "ויזרח לו השמש', ענין האור שריפאוהו, כי עבודת חנוכה הוא גם עבודת השירה והודאה, וכמו שרואים בחז"ל (סנהדרין צ"ה ע"א) שדוד המלך ע"ה יצא בזקנותו לשדה הקרב ולחם בו אחד מבני ערפה וכמעט ניצחו, ואז נשבעו שרי הצבא ששוב לא יצא דוד למלחמה, "שלא תכבה נר ישראל". ולמה נקרא שמו נר ישראל, לפי שהוא היה בעל ההודאה ובעל ההכרה, נעים זמירות ישראל – שאמר השירה עבור כל הכלל ישראל וכל הבריאה, וחיבר את התהלים שהוא תהילות ותשבחות להשי"ת, וזהו נר ישראל. וזהו עבודת כל איש ישראל בימי חנוכה, להיות בבחינת נר ישראל ע"י שירותיו והודאותיו.

השתוקקות של הודאה בימי חנוכה, בעת העלאת נר החנוכה

ובהשתוקקות כזו צריך לגשת להדלקת הנרות ולבקש מהשי"ת: "ריבונו של עולם, האר את נרי, האר את מוחי שלא ישלוט בו קליפת יון והסטרא אחרא". ואכן כנגד זה אומרים בעת ההדלקה פרק 'יושב בסתר', יפול מצדך אלף וגו', על שחל ופתן תדרוך תרמוש כפיר ותנין וגו', הכל מרמז כנגד הקליפות של הסטרא אחרא מקליפת יון, הגורמים בלבולי אמונה רח"ל. ומבקשים: "ריבונו של עולם, הצילני מהם שלא יתקרבו אלי, תן לי חיים, תן לי אמונה וההודאה, שאוכל להתחיל באמירת השירה. כל הבריאה אומרת שירה, היכן השירה שלי!? אימתי יתעורר כח השירות ותשבחות שלי להשי"ת?!"

וכאשר השי"ת עוזר לאדם שעבודתו בשירה וזמרה מתוך שמחה, על ידי כן כל תורתו מתוך שירה וזמרה, וקיום המצוות מתוך שירה וזמרה, והמידות טובות נהפכות לשירה וזמרה. הכל נהפך לשיר! וכל עבודתו להשי"ת בתורה ותפילה וכפיית היצר ועניני גשמיות באמת ואמונה, היא שירה אחת ארוכה, ועל ידי כן כל חייו הם באופן אחר לגמרי, ועל זה נאמר "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעי' מג, כא).

יעזור לנו השי"ת הבוחר בשירי זמרה, ויעניק לנו שפע ברכה והצלחה ברוחניות וגשמיות, שנוכל לומר שירה וזמרה על חסדיו הגדולים עמנו, ושיתוסף השפע, ושנזכה במהרה לשיר את השיר דלעתיד בכל הבחינות, ואור חדש עלינו יאיר במהרה בימינו, אמן.

תומלל משיעוריו של הרב יעקב מאיר שכטר שליט"א, על אחריות המתמללים בלבד.

למאמרים נוספים על ימי חנוכה – לחצו כאן