מצוותו העיקרית של ראש השנה – תקיעת שופר, וזו, משתשמע באזניו של איש מישראל – תפעל בליבו ובנפשו לבטול הדין והצמצום, ליציאה אל המרחב. "כי בראש השנה, שאז דן (הקדוש ברוך הוא) את העולם ברחמים, כי הוא מקומו של עולם, ויודע מקום של כל אחד ואחד, ואזי מעלה כל אחד ממקום המצר לו לבחינת הרחבה, לבחינת למעלה מהמקום, בבחינת "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה" (תהילים קי"ח) שזה אומרים בראש השנה קודם תקיעת שופר, כי זה עיקר הרחמנות, להרחיב לכל אחד ממקום המיצר לו" (לקוטי הלכות, הלכות ציצית ג' סעיף ט"ז).

"ועל כן שופר קצר מלמטה ורחב מלמעלה, וצריך לתקוע במקום הקצר דייקא, ואם תקע במקום הרחב לא יצא (ידי חובת התקיעה כהלכה), כי הרוצה לכנוס (בשערי הקדושה) צריך לכנוס דרך הפתח הצר דייקא" (לקוטי הלכות, הלכות ר"ה א' סעיף א').

כאדם הנכנע, המכיר בקטנות ערכו ושפל מצבו, אנו תוקעים בשופר, כאומרים: אין לנו מה לאמר, רק לזעוק מעומק הלב בבקשת רחמים, בלי מילים.

ההודאה בחסרון דעתנו, שברון הלב הנובע מדלות מעשינו, הם התחושות האמורות להתלוות לתקיעת השופר, "כי הרוצה לכנוס – צריך לכנוס דרך הפתח הצר דייקא".

ומקבלת עול מלכות שמיים, ומהודאה בקטנות האדם, שזהו הפתח הצר, אם משם, משם דווקא קורא האדם לאלוקיו, מבטיחו הכתוב: "מן הצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה", ומן הדין הקשה והצמצום של "בראשית ברא אלוקים" אנו יוצאים באמצעות תקיעת השופר למרחב האין סופי של הרחמים.

ולא רק השמעת קולנו ושברון לבנו בפני האלוקים פועלת תקיעת השופר, כי אם גם להיפך – השמעת קולו של הקדוש ברוך הוא בלבנו: עורו ישנים מתרדמתכם, שפרו (מלשון שופר) מעשיכם. ענין זה מרומז באופן נפלא בספור "שבעת הקבצנים" שסיפר רבי נחמן (ביום הרביעי): "כי יש שני צפורים, אחד זכר ואחת נקבה והם רק זוג אחד בעולם. ונאבדה הנקבה, והוא הולך ומחפש אותה והיא מחפשת אותו. והיו מחפשים הרבה זה את זה עד שנתעו, וראו שאינם יכולים למצוא אחד את חברו. ונשארו עומדים. ועשו להם קינים. זה הצפור עשה לו קן סמוך למדינה אחת משתי המדינות הנ"ל. ולא סמוך ממש, רק שבערך קול הצפור הוא סמוך, כי יכולים לשמוע הקול של הצפור באותו המדינה ממקום שעמד שם. ועשה לו קן, וכן היא עשתה לה גם כן קן סמוך למדינה השניה. וכשמגיע הלילה, אזי אלו הזוג צפורים מתחילים כל אחד ואחד לילל בקול יללה גדולה מאד, כי כל אחד מיילל על זוגו.

אמרו לו (היינו החכמים הנזכרים בספור אמרו לזה שצוארו עקום): ואתה יכול לתקן זאת? השיב: אני יכול לתקן, כי אני יכול לעשות ולכוון כל הקולות שבעולם (היינו שכל מיני קולות שבעולם הוא יכול להוציאם בקולו, ולכוון ממש כמו איזה קול שיהיה) גם אני יכול להשליך קולות, היינו כי אני יכול להשליך קול שבכאן, במקום שאני מוציא הקול, לא יהיה נשמע הקול כלל, רק ברחוק יהיה נשמע שם הקול. ועל כן אני יכול להשליך הקול של הצפורה, שיגיע סמוך למקום הצפור, וכן להשליך קול הצפור, שיגיע סמוך למקום הצפורה, ולהמשיכם יחד על ידי זה (ועל ידי זה יתקן הכל).

ומבאר רבי נתן קטע זה מן הספור והקשרו לתקיעת שופר (ליקוטי הלכות, הלכות נדרים ד' סעיף כ"ה): "והכלל, כי השתי צפורים שנתעו זה מזה הם מרמזים על גלות השכינה (כלל נשמות ישראל שנתרחקו מן הקדושה) שעל זה נאמר: "כצפור נודדת מן קינה" (משלי כ"ז ח') שהיא השכינה, "כן איש נודד ממקומו", שהוא קודשא בריך הוא (הקדוש ברוך הוא), כמובא בתקוני הזוהר. כי בזמן שבית המקדש היה קיים על מכונו היו שני הכרובים (שעמדו על ארון הקודש בתוך קדש הקדשים) פנים בפנים, ואחר החורבן היו בהחזרת פנים. והשכינה, היא כנסת ישראל, דהיינו שכינת אלוקותו השוכן בתוך כל אחד מישראל, שצריכין לחברו ולייחדו בקשר אמיץ לשורשו, לה' יתברך, שהוא מרומם על הכל. ובעוונותינו בגלות, כולנו כצאן תעינו, בחינת "תעיתי כשה אובד" (תהלים קי"ט), שנתעינו מן הדרך עד שאין אנו יכולין לשוב לדרך הישר למצוא את דודנו הוא ה' יתברך (בהתגלות ברורה כראוי), ואנו מבקשין את שאהבה נפשנו, ואין יכולין למצאו, בבחינת "על משכבי בלילות" דהיינו בגלות "ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו" (שיר השירים ג' א').

כי כבר נתענו כל כך עד שאין אנו שומעין את הקול (בו קורא לנו הקדוש ברוך הוא),

וכששומעין לפעמים, אין אנו מכירים את הקול… וכן ה' יתברך, כביכול, אינו יכול לקרב את עצמו אלינו, כי עוונותינו מבדילים בינינו ובינו. וכמו שכתוב: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים" (ישעיהו נ"ט ב'). "והצדיק (הגדול במעלה מאד מאד) צריך לקרב ולייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, לקרב כנסת ישראל לה' יתברך, ואי אפשר לקרבם כי אם על ידי השלכת קולות, שצריך להשליך הקול של ה' יתברך לכנסת ישראל בכל מקום שהם. וכן להיפך – צריך להשליך קול תפילות של כנסת ישראל לה' יתברך. והצדיק, צריך שידע לעשות כל מיני קולות שבעולם, כי צריך להעלות את קול צעקתו של כל אחד ואחד, ולהיפך, להשליך קול כרוז לכל אחד ואחד לפי מקומו ושעתו, לכל מקום שהוא. וצריך להשליך לו קול כזה, שהוא יוכל לשמעו ולהתעורר על ידו.

וכל זה הוא בחינת קול השופר שתוקעין בראש השנה…

(וכן נראה מרומז בעליל שיללת הציפורים נוגעת לקול השופר, כמובא בהלכה (משנה ברורה סימן תק"צ סעיף ב'): "תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורים תרועה" וכו'. וביאר ה"משנה ברורה" שמא הוא כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומיילל"…)

כי השופר כלול מכל הקולות שבעולם מעילא לתתא ומתתא לעילא (מלמעלה למטה ומלמטה למעלה) כמרומז בזוהר הקדוש… וזה שמובא, ששופר הוא להזכיר את ישראל, לעוררם לתשובה בבחינת "עורו ישנים מתרדמתכם"… וכן מובא ששופר הוא כדי להזכיר אותו יתברך (כביכול) שירחם עלינו… כי באמת שופר כלול משניהם, משני הקולות של בחינת השני צפורים הנ"ל, שהם בחינת מעילא לתתא ומתתא לעילא, להשליך קולו יתברך לכנסת ישראל, להזכירם שישובו אליו מכל מקום שהם, ולהיפך להשליך קול כנסת ישראל אליו יתברך, לעורר רחמיו ולהזכירו זכות אבותינו שישוב אלינו, כי קול השופר הוא בחינת קול השני צפורים שהם בחינת שני הכרובים (שהיו בעלי כנפיים) שהיו על הארון, שמשם יוצא קול נבואה, כמו שכתוב "וישמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים" (במדבר ז' פ"ט).

גם משום כך הקפידו כל כך חז"ל שהתוקע בשופר יהיה צדיק וירא שמיים, כמובא בהלכה: "וידקדקו לחזור אחר שליח צבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ומעשים שאפשר למצוא" (משנה ברורה הלכות ר"ה סימן תקפ"א סעיף ב'). והוסיף החפץ חיים בשם השל"ה הקדוש: "וראוי שיהיה השליח צבור והתוקע בעלי תשובה גמורה"…

עוד בענין מצוות תקיעת שופר וכוונתה, מבאר רבי נתן, שעתה בראש השנה, בעומדו לפני כסא המשפט, חש האדם שלא נהג כראוי והוא מרגיש: "אין לי פה לדבר ולא מצח להרים ראש" (וכמו שאנו אומרים בתפילת "נפילת אפיים" – "מה נאמר ומה נדבר, ומה נצטדק") שמרוב בושה על פחיתות מעשיו נאלם דום, וכל מה שיש בכוחו להוציא מפיו – הוא רק צעקה פשוטה של כאב וכסופים לתקון.

הודאה זו שהאדם מודה שאין לו דעת והוא ריק ממעשים, היא היא שממתיקה את הדין מעליו, יותר מאשר אילו היה מנסה לטעון ולהצדיק את עצמו בדין, וכמו שאמר שלמה "מודה (בחטאו) ועוזב (פשעיו) ירוחם (מן השמיים ימחלו לו)" (משלי כ"ה י"ג).

כי "עיקר התשובה הוא בחינת "דום לה' והתחולל לו" (תהילים ל"ז ז') – והוא יפיל לך חללים", וזה בחינת תקיעת שופר שהוא קול בלא דבור, כי אין לנו פה להשיב, כמו שכתוב בזוהר הקדוש שצריך לבוא לפניו יתברך ולשים עצמו כבהמה לקרבן ויימא הכי (ויאמר כך) אין לי פה להשיב. וזה בחינת שופר, שהוא קול בלא דבור, כי השופר הוא בחינת תשובה, כמובא, בחינת "עורו ישנים מתרדמתכם" ומחמת שאז, בראש שנה, הוא התחלת התשובה של כל השנה, ובתחילת התשובה, כשאדם מתחיל להתקרב אליו יתברך, אז הקטרוג גדול מאד רחמנא ליצלן, מחמת שעדיין עוונותיו מבדילים בינו לבין קונו, והם מקטרגים עליו ואינם מניחים אותו להתקרב, ואז מגודל הקטרוג אי אפשר לדבר שום דבור הגון כראוי לפניו יתברך, כי הדבור מבולבל מאד, ועל כן על ידי הדבור יוכל, חס ושלום, הקטרוג להתגבר יותר… וזה שאסרו חז"ל להזכיר שום וידוי של חטאים בראש השנה… ומתוקף הדין אז אסור להזכיר שום חטא ועוון שלא יתגבר יותר חס ושלום, כי אז הוא התחלת התשובה, ועל כן יהיב להון עיטא (נתן לנו עצה) לתקוע בשופר, זה בחינת "דום לה'", כי אז בראש השנה צריכין לידום ולשתוק ולבלי להרבות בדבור, ואפילו החטאים אסור להזכיר, וזה בחינת תקיעת שופר, שהוא בחינת תשובה, בחינת "דום לה'", כי אין לנו פה להשיב ואי אפשר לנו לדבר שום דבור לבקש מלפניו על חטאינו, רק אנו קוראים אליו יתברך בקול לבד בלי דבור. בבחינת "ממעמקים קראתיך ה'" (תהילים ק"ל א') מעומקא דליבא (מעומק הלב)… שמייחלים ומצפים אליו יתברך כעיני עבדים אל יד אדוניהם וקוראים אליו מעומק הלב לבד בלי שום דבור… וזה עיקר בחינת תשובה שזוכין שיתהפך הירידה לעליה, דהיינו מה שנפגם הדבור ויצא מגדר האדם לגדר בהמה על ידי מעשה הבהמיות שעשה, ועל ידי שמכיר את מקומו וכשבא לשוב בתשובה אין לו פה להשיב, ועל ידי דמימה ושתיקה זו (המרומזת בתקיעת השופר) השם יתברך מרחם עליו וזוכה לעלות בתכלית העליה" (ליקוטי הלכות ראש השנה ד' ב').