ששה בנים ובת אחת

"מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד, שֶׁהָיוּ לוֹ שִׁשָּׁה בָּנִים וּבַת אֶחָת וְאוֹתָהּ הַבַּת
הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו מְאד, וְהָיָה מְחַבְּבָהּ בְּיוֹתֵר וְהָיָה מְשַׁעֲשֵׁעַ עִמָּהּ מְאד"

ששה בנים ובת אחת.

המציאות שלנו נתונה בין שתי קצוות – הידיעה והבחירה. אלו הן שתי ההנהגות בהן בחר הבורא יתברך להנהיג את עולמו. מצד אחד אנו יודעים כי הכל נעשה רק ברצונו יתברך. השי"ת מחדש, מהווה, ומקיים בכל רגע ממש, את הבריאה כולה מ'אין' ל'יש'. ומאידך, מצווים אנו להיות שותפים פעילים בבריאה, התורה מספרת לנו שהעולם קיים ועומד רק על מעשינו לטוב או למוטב.

המח האנושי קטן מכדי ליישב את הסתירה בין שתי ההנהגות הללו, דווקא משום כך מיוסדת אמונתנו על הפרדוקס הזה. כי במקום שהשכל מבין אין צריכין אמונה. האמונה נצרכת במקום שיד השכל איננה מגעת.

את שתי הקצוות הללו מבטאים במעשה הזה ששת הבנים והבת.

הבנים מבטאים את הצד בו פועל הבורא יתברך מצד עצמו – את הנהגת הידיעה. ואילו הבת מבטאת את הצד שלנו, צד האמונה והנהגת הבחירה.

ששה בנים – ששה מדות

ההנהגה בה מנהיג הבורא יתברך את עולמו מחולקת לשבעה מדות. אלו הן 'שבעת ימי הבניין' עליהן מיוסד עולמנו. ששה מתוך שבעת המדות מכונים בשם 'בנים' – זכרים, משום שדרכן שופע השפע לעולם, ואילו השביעית היא המלכות – המקבלת.

ששת המידות הן: אהבה – חסד, פחד – גבורה, התפעלות – תפארת, נצחון – נצח, חן – הוד, תענוג – יסוד. ניתן למצוא אותן בכל פרט בבריאה. אין מציאות שלא מתחלקת לשבעה מחלקות. גוונים, טעמים, ריחות, וכל שאר המרכיבים של הבריאה, בכולן מוצאים אנו את ששת הבנים של המלך, את ששת צינורות השפע דרכן משפיע הבורא כל טוב לבריאה ולבריות.

בת אחת – אמונה

ה'בת' מסמלת את הנהגת הבחירה. בעוד שלכל אחד מה'בנים' אישיות לעצמו, אופי וגוון משלו. הרי שה'בת' 'לית לה כלום מגרמה' היא נעדרת כל מציאות עצמית, כל כולה ביטול וקבלה, אין היא מקור לאור רק מראה לשקף דרכה את האור. (המלכות מכונה בשם אספקלרייא – מראה), זהו כל תפקידה של ה'בת' לשקף דרכה את המלך. ה'בנים' הם הכלים בהם מנהיג הבורא את הבריאה; ה'בת' היא הסיבה לבריאה.

במבט שטחי נדמית הבת כנעדרת ערך מיוחד. מול הבנים החכמים המצוינים במידות מיוחדות, נראית הבת חיוורת ובלתי מיוחדת. במעשה זה נגלה תמונה אחרת לגמרי. כאן נגלה כי הבת היא נקודת המרכז סביבה נעים הבנים כולם, את כל ממלכתו ייסד המלך עבור השעשועים שישתעשע עם הבת.

'פעם אחת' (איין – מאל)

רביז"ל פתח את המעשה בלשון 'פעם אחת' – 'איין מאל' (כך היא הנוסחא המקורית באידיש). 'פעם אחת' פעם בטרם נבראה הבריאה היה הכל אחד. כך מבארים הספרים הקדושים, כי בתחילה היתה המציאות כולה אחדות פשוט, הכל היה רק אלוקות. אולם הבורא ביקש להטיב מטובו לאחרים, להעניק למישהו זולתו חסד ורחמים, לשם כך ברא את הבריאה כולה. מאז יש כביכול בורא ונבראים, בכל פרט מצויים שני ההפכים – מצד אחד ישנה ההשגחה התמידית, שפע חיים וטובה השופעים בכל רגע מאת הבורא יתברך, ומאידך יש את כח הנבראים הפועלים בעולם ומעוררים על ידי מעשיהם הטובים את השפע לבוא.

תכלית הבריאה היא להביא לאחדות במשפחת המלך, לקשר את הנהגת הבנים עם הנהגת הבת. רק כאשר שתי ההנהגות הללו יפעלו יחדיו תושלם מלכותו של המלך ותתגלה האחדות הפשוט כמו שהיה באותה 'פעם אחת, קודם הבריאה'.

את האחדות הזו ניתן לגלות דווקא מתוך עבודת הבת. לבת אין שלמות השכל היא מצויה בהסתרה (גלות בבל מכונה בשם בנים על שם שדעתן מיושבת כבנים, וגלות שאר האומות מכונה בנות על שם שדעתן אינה מיושבת כבנות, מנחות ק"י ובליקו"מ תורה ל'). אנו מצויים במצב של 'בת', אין לנו שלמות הדעת, מצויים אנו על פי הרוב בהסתרה ובשכחה. כאשר משתדלים אנו לבקש את אור השי"ת מתוך מקומינו, ולהתאמץ לעשות נחת רוח לבוראינו. על ידי כל נקודה כזו של 'אתערותא דלתתא' מביאים אנו את מציאות אחדות השם לידי ביטוי בפועל בזה העולם. את הדבר הנפלא הזה אין אף אחד מששת הבנים מסוגל לעשות, לשם כך מוכרחים כולם את עבודתנו עבודת הבת. משום כך היתה הבת חשובה כל כך בעיני המלך 'והיה מחבבה ביותר'.