שניהם יושבים על אותו ספסל בבית המדרש, הם אפילו לומדים בחברותא, למדו ומילאו את הזמן בשווה. והנה הגיעה השעה של חלוקת המשכורות: אחד מהם יודע שצריך להתפלל על כל דבר. הוא נשא תפילה חרישית לבוראו שה' יזכהו ויחוננו בפרנסה ויתן לו את הממון הנצרך לו לחודש זה, לאחר מכן ניגש למחלק המשכורות ונטל את שלו; לעומתו, השני, ניגש בפשטות ולקח את המגיע לו, הלך לביתו והשתמש בכסף – האם יש הבדל מהותי בין ממון זה לממון זה?

* * *

הם הלכו יחדיו ברחובה של עיר, כשלפתע ניתך עליהם גשם עז מן השמים, הם זקוקים באופן דחוף למכסה שיגן על כובעיהם; האחד מרחש בשפתיו תפילה לבוראו: 'אנא יוצרי הזמן לי מגן ומחסה לכובעי מפני הגשם'. והשני ניגש בצעדים נמרצים לאחד העוברים ושבים ושואל אותו: 'האם יש באמתחתך מגן מיותר', הלה אכן מוציא באדיבותו שני מגינים, ושניהם נהנים ומתלבשים בו – האם יש שוני עצום בין המכסה שקיבל זה למה שקיבל חברו?

* * *

הבה נקשיב לדברי רבינו הקדוש אותם העתיק רבי נתן מפי אחד מאנשיו:

צריך להתפלל על כל דבר

"פעם אחת דיבר רבינו ז"ל עמו מענין בגדים, ואמר לו שעל כל דבר צריכים להתפלל. היינו, אם בגדו קרוע וצריך לבגד יתפלל להשם יתברך שיתן לו בגד ללבוש, וכן בכל כיוצא בזה דבר גדול ודבר קטן, על הכל ירגיל עצמו להתפלל תמיד להשם יתברך על כל מה שיחסר לו. ואף על פי שהעיקר להתפלל על העיקר, דהיינו על עבודת השם יתברך לזכות להתקרב אליו יתברך, אף על פי כן גם על זה צריכים להתפלל" (שיחות הר"ן, רלד).

רבינו הקדוש הוסיף דברים נוקבים על עוצם ההבדל שבין זה לזה: "ואמר, שמי שאינו מתנהג כך, אף על פי שהשם יתברך נותן לו בגדים ופרנסה והצטרכות חיותו, אבל כל חיותו הוא כמו בהמה שגם כן השם יתברך נותן לה לחמה, כן הוא חיותו שנותן לו השם יתברך. כי מאחר שאינו ממשיך כל חיותו על ידי תפילה מהשם יתברך, על כן כל חיותו הוא כמו חיות בהמה ממש. כי האדם צריך להמשיך כל חיותו והצטרכותו מהשם יתברך על ידי תפילה ותחנונים דוקא" (שם).

מה ההבדל בין חַיוּת של בהמה לחַיוּת של אדם? האם זה רק תואר כבוד או משהו יסודי המשפיע על כל מהות האדם?

חטא אדם הראשון

בפרשת בראשית אנו לומדים על חטא אדם הראשון, שעל אף שאין לנו השגה בעצם החטא, אבל כל הספרים הקדושים מאריכים על כך שכל החטאים מקורם בחטא זה – חטא אדם הראשון – וכל עמל הצדיקים בכל הדורות הוא לתקן חטא זה. מוהרנ"ת (בליקוטי הלכות, מקח וממכר ד) מרחיב על כך שכל עבודת המועדים בחודש תשרי סובבת על ציר זה, לתקן חטא אדם הראשון. "כי זה ידוע שבאלו הימים הקדושים, ימי תשרי, אנו צריכין לתקן חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת ביום שנברא שהוא ראש השנה, ואנו צריכים בכל שנה ושנה בכל דור ודור לתקן חטא זה, שאנו עוסקין בתיקון זה מראש השנה עד שמיני עצרת, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל".

והוא מוסיף לבאר כך:

בחטא זה, בו נמשך אחר התאוה הבהמית, איבד את מעלת האדם "ונפל משפע של אדם לשפע של בהמה". גדר האדם הוא הדעת, והתאוה היא היפך הדעת, וזוהי מהותה של בהמה, ועל כן נתקלל "ואכלת את עשב השדה", שמאכלו יהא כמאכל בהמה. זו לא היתה קללה גשמית שיפסיד את נועם האכילה האנושית, אלא קללה שטמנה בחובה נפילה רוחנית עמוקה.

מהות קללת אדם הראשון

הקללה הייתה שמעתה לא יזכה להכיר את בוראו על ידי השפע שהוא מקבל, אלא כבהמה זו שאין לה כי אם נועם החיך ותו לא. תחת אשר כל שפע יקרב אותו לבוראו ויצית בו את אש האמונה והכרת הבורא וההתקרבות אליו, יישאר כבהמה שקודם השפע ואחר השפע נשאר הכל כמו שהיה.

זוהי קללה חמורה מאין כמותה. הן נבראנו בעולם 'בגין דישתמודעין ליה' (זוהר בא מב.) כדי שנכיר את בוראנו ונתדבק בו ונתקרב אליו מכל דבר בבריאה. כשרק זה יהא כל תענוג העולם הבא, "כי זה עיקר שעשוע עולם הבא, להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך ולהכיר אותו יתברך, שעל ידי זה סמוכים וקרובים אליו יתברך, כי כל מה שיודעין ומכירין אותו יתברך ביותר, סמוכים אליו ביותר" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, ב). מי שנהנה מהעולם הזה ואינו מכיר את בוראו מכח שפע זה ומהלך בו כבהמה, הרי חלקים אלו מתנתקים מחייו הנצחיים, וכבהמה זו שסופה לשחיטה וכליה, כך כל השפע הזה שלא נתהפך להכרת הבורא נאבד ונכלה לעד.

מי ישער את ההבדל העצום והנורא בין מי שיודע שצריך להתפלל על כל דבר; שהופך פרוסת לחם לחיים נצחיים ולעונג נצחי וקיים לעד, לבין זה שכל החיות שבה, הייתה הנאת חיך רגעית חולפת ואובדת לנצח.

"אני וחמור נאכל באבוס אחד?!"

מוהרנ"ת מביא את דברי חז"ל (אבות דרבי נתן פרק א) שאדם הראשון כשהבין את משמעות הקללה הזאת נזדעזע מאד, הוא קלט את עומק הצרה שנקלע אליה. "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון 'ואכלת את עשב השדה' נזדעזע, אמר: אני וחמור נאכל באבוס אחד?! כיון ששמע 'בזיעת אפך תאכל לחם' נתיישבה דעתו". ומבאר מוהרנ"ת שאכן בזעזוע זה המתיק מעט אדם הראשון את הקללה, והובטח שאם יתייגע יוכל לזכות ל'שפע של אדם', שפע שעל ידו יכיר את בוראו ויתקרב אליו לנצח.

זוהי כל עבודת תשרי, אליה זכינו בימים אלו: לקבל דעת, לתקן את החטא הזה של הליכה בעולם הזה כבהמה, ולזכות ל'שפע של אדם', שפע שיגרום לנו להכיר בטובתו של מקום, שפע שיביא אותנו לאהבת ה' ויראתו, ויצית בנו רצונות דקדושה ודבקות למיטיבנו ואוהבנו הנצחי.

הכרת הבורא בכל השפע שאנו מקבלים ממנו, מותנית בכך שנשכיל להתפלל על כל דבר. רק על ידי התפילה זוכים שהשפע יגיע ממקום קדוש שיגרום לאדם להתקרב על ידו לבוראו. אותו כפתור לבגד, אותו כיסוי נגד גשם, אותה פרוסת לחם ואותה משכורת – אם היא באה על ידי תפילה, הרי היא מביאה שפע של אמונה, שמחה, יראה והכרת הבורא. ולעומת זאת, בלא תפילה היא משאירה טמטום ותימהון-לבב, ומוסיפה להכביד את הלב שלא לראות גדולת ה' בעולמו.

תיקון התפילה נעשה משך כל חודש תשרי (ליקוטי הלכות, ר"ח ה, יז). בחודש זה עמלנו להכיר את הבורא שהוא המלך והמנהיג ובעל השפע. עתה הוא הזמן להתחדשות בתפילה, לתקן את חטא אדם הראשון ולהתחיל מבראשית להכיר את הבורא ולקבל 'שפע של אדם', וזו ההתחלה הנכונה לכל השנה כולה.