ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > שמחה > שמחת שבת ויום טוב (ג)

שמחת שבת ויום טוב (ג)

י״ג בסיון תשע״ט

אם בכל השנה יש לשמוח, על אחת כמה וכמה בשבתות וימים טובים, שניתנו לשמחה, והשמחה הינה חלק ממהותם ממש. שכן השמחה היא מהותה הפנימית של השבת, והיא חובה, על פי ההלכה, בחגים ומועדים, וכאשר רואה השכינה שישמח האדם בשבת, אזי היא מכרזת ואומרת – זה, שלי הוא! מאמר שלישי בסדרה.

לחצו כאן למאמרים הקודמים: מעלת השמחה | שמחה של מצוה 

יום השבת, היום שאליו יחלו כל צדיקי עולם, ממנו שאבו חסידים חיות דקדושה לכל ששת ימי החול; ממנו "מתברכאן כל שיתא יומי" (זוהר, שמות ס"ג ע"ב) – הינו יום שכולו עונג ושמחה – 'עונג' הרי ידוע, שממקרא מלא אני לומדו: "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח יג), אבל 'שמחה' מן הסִפרי(פרשת בהעלותך) למדנו: "וביום שמחתכם – אלו השבתות" ודבר זה שנוי בזוהר הקדוש ומשולש בספרי קבלה וחסידות: "האי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא, חדוותא דכל חדווין" – (זוהר ויקרא דף קה) [=יום זה חדווה הוא למעלה ולמטה, שמחת כל השמחות]; בזוהר שמות (דף רנה)נמצא כתוב: שאותו יום קדוש הוא "חדוותא דמלכא קדישא" [חדוות המלך הקדוש]!

וכך מובא בדברי הראשונים והאחרונים: בטור שלחן ערוך סימן רס"ב נפסק, שבערב שבת יש ללכת לבית הכנסת "בשמחה, כאילו אביו בא לו ממקום רחוק ולא ראהו כמה ימים"… בתוספות בכתובות (דף ז ע"ב, ד"ה והוא שבאו פנים חדשות) כתוב "שמרבין לכבוד השבת בשמחה ובסעודה" ואילו בבית יוסף הלכות שבת סימן רפ"א מודגש שמשום כך אומרים "ישמחו במלכותך" בשבת, שחז"ל דרשו: וביום שמחתכם – אלו השבתות. הגדילו לדבר על כך ספרי יראים ובפרט ספרי החסידות, בספר הפרדס שחיבר קדוש ישראל הרמ"ק, מאבות חכמי הקבלה, נמצא, שהיכל אחד בשמים ושמו אהבה, ובהיכל ארבעה ממונים, "ואלה הם ממונים לשמח העולם בערב שבת. כאשר הנשמה נתוספת בישראל, אלו יוצאים עמה ומעבירים מכל ישראל כל רוגז וכל דאגה ועצבות, ומשמחין אותה בשמחה. ואלו הם משמחי עולם" (שער היכלות פ"ה).

מכאן הוא המנהג לשיר ולזמר זמירות ותשבחות בשבת; בספר חסידים (רעה) משמע, שזוהי מצוה מדברי קבלה, שכן אמר: "מצוה שישב וירנן בשבתות שבחות, שנאמר: מזמור שיר ליום השבת – טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון" השל"ה הקדוש, המזכיר בהגהותיו על פרק יש נוחלין את המנהג הקדוש הזה בישראל, מעיר: "ובודאי שזהו כבוד שבת קודש וכבוד הסעודות הקדושות, כי מלוין המלך הקדוש יתברך בכניסתו וביציאתו". רבינו ז"ל, מוהר"ן זיע"א, הקפיד מאד עם אנשיו שיזמרו עמידות בשבת, מוהרנ"ת שמוסר זאת – אגב תאורו את השבת בה אמר רבינו תורה על מצוות השמחה בשבת – כותב: "הוכיח אותנו אז לזמר זמירות בשבת הרבה, ולבלי להסתכל על שום מונע מאיזה בני אדם היושבים על השלחן שנדמה לו שאין רצונם בזה, רק להתחזק לזמר זמירות בשמחה ולהנהיג השלחן כל יום השבת בשמחה גדולה, כי עיקר הוא השמחה בשבת"… (שיחות הר"ן קנ"ה).

אכן, העיקר הוא השמחה בשבת, ולא רק על פי תורת הנסתר כי אם גם על פי הנגלה, במדרש מובא בזה הלשון: יום השביעי בחר בו הקדוש ברוך הוא וקדשו לשמו וחמדת ימים קראו; ברכו והנחילו לעם ישראל שלא יהיה צער במחנותם, כי לשמחה גדולה נתנו לו"… (מדרש עשרת הדברות)ושמחה זו אינה שמחה גשמית כלל, כי אם מהנשמה היתירה היא נובעת; אותה נשמה המתווספת לאדם בשבת היא המרגישה את שמחת השבת במלואה ו"בההיא נשמתא יתירא נשיין כל עצבא וחימתא, ולא אשתכח בר חדוה לעילא ותתא" [באותה נשמה יתירה נשכחת כל עצבות וחימה ולא נמצאת אלא שמחה למעלה ולמטה) (זוהר שמות רד), אולם, אם אמנם הנשמה גורמת שמחה לגוף הרי הגוף גורם עצבות לנשמה "וקליפת החומר מעכב שמחת הנשמה" (תולדות יעקב יוסף פרשת בהר) לפיכך יש לענג את הגוף, כדי שלא יפריע, ואף יעזור לשמחת הנשמה "משל לבן מלך שנשתלח למרחקים, לכפר אחד פחותי הערך, ובהאריך הזמן שמה הגיע כתב מאביו – המלך, ורצה לשמוח בו מאד, אך חשש מבני הכפר שילעיגו עליו, באומרם מה יום מיומיים ושמחה מה זו עושה? מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יין ושאר מיני המשכרים, עד ששמחו הם בעסק היין, והוא מצא עת לשמוח מאד בשמחת אביו… ולכך צוותה התורה לענג הגוף בשבת ויום טוב, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף, אז יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דבקות המלך הקדוש ברוך הוא" דברי בעל התולדות יעקב יוסף (פרשת כי תבוא) בשם הבעל שם טוב.

"צריך להזהר מאד להיות שמח וטוב לב בשבת", כתוב בלקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה י"ז), כי מעלות וקדושות שבת גדולה ויקרה מאד, כמובא, ובפרט בראשית חכמה, בשער הקדושה, בתחילתו, עיי"ש. וראוי ונכון ללמוד בראשית חכמה בשער הנ"ל, ולשום לב היטב על כל הדברים הנאמרים שם בענין קדושת ומעלות שבת קודש, כי יש שם במה דברים פרטיים, יקרים, מקדושת ומעלות שבת, כי כל ענין ומעלה הנאמר שם על שבת הוא דבר בפני עצמו, והבן שם היטב, כדי שיתלהב לבו לקבל שבת בשמחה גדולה ועצומה כראוי". רבינו מבאר בהמשך דבריו הקדושים, כי לשמחה שבשבת סגולה מיוחדת – להרים את הדעת מפחדי שווא ומיראות שווא "והכלל, שצריך לנהוג שמחה גדולה בשבת קודש ולבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל, רק להתענג על ה' ולהרבות בתענוגי שבת, בכל מיני תענוג, הן אכילה ושתיה, הן מלבושים, כפי מה שיכול, כי אכילת שבת היא כולה רוחניות, כולו קודש, ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילת חול" – – –

העונג בא אפוא במטרה להגיע לשמחתה של הנשמה עם השבת; יש על כן לכסוף מאד לשמחה אמיתית זו בשבת קודש, כשפעם התבטא מוהרנ"ת תלמיד רבינו שהוא חפץ להיות בשמחה בשבת, ענה רבינו ז"ל ואמר לקהל: "השמעתם מה שהוא אומר, הטיב אשר דיבר"(שיחות הר"ן קנ"ה) לאמור, שרבות יש לכסוף לכך, כי לא במהרה זוכים לשמחה הקדושה. השבת – אמר רבינו – דומה לחתונה גדולה מאד "ושמחים ומרקדים שם הרבה מאד מאד בשמחה וחדוה גדולה, ועומד אחד ומלביש עצמו בבגדיו היקרים ורץ מהרה ורוצה לכנוס ולשמוח שם; אבל צריכים זכיה שיוכל לראותו מן החרכים, מתוך סדק קטן" (שיחות הר"ן רנ"ד).

נמצא מכל אלה שהשמחה היא המהות הפנימית של השבת ואותה יש להשיג ביום השבת, חמדת הימים. מעתה נבין היטב מדוע כל כך מהולל הוא האיש המתענג בו ביום עד שאמרו "כל המענג את השבת נותנין לו משאלות ליבו" (שבת קיח) ו"אם איניש יעול לביתיה בחדווה ויקבל אושפיזין בחדווה ואיניש ואיתתיה בחדווה, בההיא שעתא שכינתא אמרת: זה שלי הוא " [אם אדם יבוא לביתו בשמחה ויקבל את האורחים בשמחה, ואיש ואשתו בשמחה, באותה שעה שכינה אומרת: זה שלי הוא] (זוהר חדש, פרשת אחרי-מות סא ע"א) – – –

ולא רק שמחה של שבת מהוללת ומפוארת כל כך, גם לשמחת המועדים מקום נכבד מאד בספרים הקדושים, ואדרבא אם בשבת נזכרת יותר מצוות העונג, הרי בימים טובים מפורשת "שמחה" בכל דברי קדמוננו, שיש מהם הגורסים שזוהי מצוות "ושמחת בחגך" הכתובה בתורה על חג הסוכות (מנחת חינוך, מצוה תפ"ח).

בשלחן ערוך נפסק: חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו (או"ח סימן תקכ"ט סעיף ב), ובדברי חז"ל, לא אחד ממאמריהם הקדושים מייחד את המועדים לימים של שמחה: שמחה זה יום טוב (מגילה טז); אין נושאין נשים במועד שאין מערבין שמחה בשמחה (מועד קטן ח ע"ב); ימים טובים שנתתי לך תהא שמח ומשמח להקב"ה בקרבנות (מדרש רבה על קהלת, פרשה ז) וכהנה רבות.

אך אם מכל אותם מאמרים נראה שהשמחה הינה מצווה מרכזית ביום החג והמועד ותו לא, הרי משמע ממאמרי חז"ל אחרים שמטרת כל החג היא כדי להשיג את השמחה: "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע עליך להוסיף לנו מועדות… אמר לה הקב"ה: אני מוסיף לכם מועדות כדי שתשמחו בהם" (תנחומא, פנחס טז).

ואם אמנם "שבת אשתכח בכֹּלא עדיף מכל זמנין וחגין" (זוהר ויקרא צה) הלא כל קדושת הזמנים והחגים קשורה בשבת ומקדושתה הם יונקים – "כלהון מתקשרין בשבת ומתעטרין ביה" (שם צד)ולפיכך גם "בכלהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש לחדי" [בכל שאר המועדים והחגים צריך אדם לשמוח] (זוהר שמות פח), משום שגם בימים טובים כבשבת 'לית שולטנות לס"מ ולכל ממנן דילה ולית שולטנותא לגיהנם" (זוהר, פנחס רמג) – המצב בעולמות הוא מצב של שמחה, של שביתת כל דין ופורענות ורק שמחה שוררת בכל. בליקוטי הלכות סובב והולך דרוש שלם סביב רעיון האומר שמאחר והשבת משפיעה חיות לששת ימי החול הרי יום טוב עומד בין השבת והחול ומבצע הלכה למעשה את תקוני השבת בימים – "יום טוב הוא בחינת ההמשכה שממשיכין הארה מהביטול, מבחינת שבת מבחינת אין סוף, אל הישות, דהיינו העולם הזה, דהיינו הימים והמדות" "שבת הוא למעלה מהזמן… אבל ביום טוב שהוא בזמן, בחינת ימי טוב, על כן צריכין אז לעשות עובדות, כדי להתקשר לאור האהבה שבדעת" (או"ח, הלכות יום טוב הלכה א).

בכל מועד ומועד לחוד מתגלה "אור חדש" – כך כתוב בספר הקדוש ראשית חכמה (שער אהבה פרק י) וזהו לדבריו פירוש המובא בזוהר הקדוש (פרשת אמור, מועתק להלן) שהחג נקרא "אושפיזא" (אורח) "שכמו שהאורח צריך לקבלו בסבר פנים יפות, כן צריך לקבל היום טוב", השכינה הקדושה מופיעה בכל חג ומועד בהארה מחודשת "ומאן דאזיל למחמי לה צריך לנטרא גרמיה מעציבו" [ומי שהולך לראותה צריך לשמור עצמו מעצבות]. לדברי רבינו בלקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה ד) כל חג מכריז מחדש על התנהגות כל הבריאה לפי רצון ה' יתברך ושמיעת כרוז זה מתבטא אצל כל אחד לפי מידת השמחה שיש לו.

ותורף דבריו של רבינו כך הם: מאבק תמידי ישנו בעולם בין חכמי הטבע לבין "החכם הגדול שבקדושה" – חכמי הטבע – שהינם "חיות רעות, והם דורסים וטורפים רבים מבני עמנו שטועים גם כן אחריהם וסוברים כמותם, כאלו הכל מתנהג על פי הטבע ח"ו" – שואגים ורועשים מאד בדעותיהם הנפסדות שכאלו את הכל מחייב רק הטבע, לעומתם קורא ומכריז כל חג בישראל "שהכל מתנהג רק על פי רצונו (של ה') בלבד… כי בכל יום טוב ויום טוב עשה השם יתברך עמנו אותות נוראות שהם היפך הטבע שעל ידו זה נתגלה הרצון, שהכל ברצונו ואין שום חיוב הטבע כלל!".

נמצאים אנו בגלות כבדה, משועבדים אנו לשלטון זר ומנוכר לתורה ולנותנה, שמחתנו האחת והיחידה היא שיבוא יום גאולתנו ופדות נפשנו. בימים הטובים, בשלש רגלי השנה, נזכרים אנו באותו יום גדול "כי כשנתגלה הרצון, שהכל ברצונו ותברך, אזי יודעים שכל השיעבודים והגלות וכל ההכבדות של העכו"ם שהם מכבידים עלינו, על כולם ינקום בהם הוא יתברך ויגאלנו מידם; אבל כשסוברים חס ושלום שהכל על פי חיוב הטבע, אין שייך נקמה בהם, מאחר שהכל מתנהג רק על פי סדר הטבע ח"ו" – – –

כך שהשמחה ביום טוב מבטאת את הפעולה הרוחנית העצומה שפועל החג נגד כוחות הכפירה, ומי ששמח ביום טוב מגלה שייכות פנימית למהות החג ומתקשר אל המאבק האיתן שמנהל המועד בחכמי הטבע, ומבלי ספק זוכה אף הוא עצמו לקעקע מקרבו דעות כוזבות שהחדירו בו אותן חיות רעות.

כפי שמוהרנ"ת מבאר זאת בליקוטי הלכות משתמע, ששמחה זו היא ההיפך הגמור מכפירה, כי המאמין "הוא בשמחה תמיד ואין לו שום דאגה ופחד כלל משום דבר שבעולם – בבחינת 'אל תירא מפחד פתאום' – כי מאחר שהכל רק ברצונו יתברך, אם כן אין לו להתיירא משום דבר, כי מי יוכל לעשות לו דבר גדול או דבר קטן בלי רצונו ית' ח"ו… אבל מי שנוטה ח"ו מאמונה, וטועה ח"ו בכפירות של חכמי הטבע, וסובר שיש טבע ח"ו, אזי אין לו שום חיים כלל, כי כל ימיו כעס ומכאובות… כי מתיירא פן יבא עליו שבר פתאום, וכשבא עליו איזה צרה או יסורין אין לו למי לפנות להוושע" (ליקוה"ל, יורה דעה, הלכות כלי היין א)… אגב כך הוא מבאר את מצוות השמחה ביין שביום טוב, ואין כאן המקום להאריך בכך.

גם את מצוות השמחה בבשר שחיטת הקרבנות שבמועדות מבאר מוהרנ"ת לאור דברי רבינו הנ"ל, הוא אומר: "וזה שאמרו רבותנו ז"ל לענין שמחת יום טוב: אין שמחה אלא בבשר בהמה של קרבנות, כי עיקר השמחה של יום טוב… על ידי שנכנעין חכמות הטבע, זה נעשה על ידי הקרבנות שעל ידי זה מכניעין רוח הבהמיות שהוא כסילות בחינת חכמת הטבע"… (שם, הלכות דגים הלכה ג).

במקום אחר מבאר מוהרנ"ת, לפי דברי רבינו, את הנהוג לגזור תענית בה"ב לאחר יום טוב מחשש שמא פגם העם בשמחת החג ויצא מגדרו, הוא שואל: "לכאורה, איך שייך לגזור ולחשוש חששא כזאת, הלא שמחת יום טוב היא מצוה גדולה מן התורה, וישראל קדושים שמחים אז בהשם יתברך ובתורתו הקדושה שעשה עמנו נסים ונפלאות והוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה וקרבנו לשמו הגדול? … אך על פי הנ"ל מבואר היטב … כי זה כלל, 'כי את זה לעומת זה עשה אלוקים' ותיכף כשמתגבר סטרא דקדושה מתגבר כנגדה הסטרא אחרא וכל זמן שהיתה הקדושה נחה ולא התגברה לגלות הרצון היו גם הם נחים, אבל תיכף כשמתחילין להתגבר לגלות הרצון, אזי מתחילין גם הם להתגבר ומתחילין לשאוג בקולם, כי הענין הוא כמו שני בני אדם הנלחמים, שכשאחד מתחיל להתגבר אזי מתחזק השני כנגדו ביותר, כמבואר במקום אחר, ועל כן אנו מתייראין אחר יום טוב, שמא מתוך שמחת יום טוב בא איזה פגם … שנכנס איזה מחשבה רעה ח"ו שנמשכת מדעות חכמי הטבע, כי מחמת שהתגבר קול דקדושה של יום טוב התגברו הם כנגדם כנ"ל, ועל כן אנו גוזרין תענית ב' וה' אחר יום טוב" (שם, או"ח קרי"ה ד).

גדולה היא שמחת המועד שעליה עומדים משטינים וחיות רעות לקלקלה, שמחה זו שמחת האמונה היא והיא הביטוי הגדול ביותר למלחמה בכפירה, באמונה בטבע, כי על כן מצאנו בפעם אחרת את רבינו אומר, שהפוגם בשמחת החג נזקק לכפרה, ולא כפרה סתם, אלא כזו שיש בה בושה. פעמים – אומר רבינו – די לו להתבזות על ידי מעידה ונפילה ארצה לקול שחוקם של הסובבים אותו… אבל "לפעמים אין נתכפר לו בזה, רק כדי להזכירו שישוב!" (ליקו"מ, ח"א רל"ה),  עוד פעם מזכיר רבנו את שמחת יום טוב בספריו הקדושים: בספר המידות כותב הוא ז"ל: "על ידי שמחת יום טוב… תלד אשתו בנים זכרים" (בנים אות י).

ובצאתנו את הפרק על שמחת יום טוב, הביטו וראו אל הכתוב בזוהר הקדוש – הרושם הגדול שעושה השמחה הזאת בפמליה של מעלה – "בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקודשא בריך הוא: מסדרין פתורא; מתקנין גרמייהו במאני יקר, מלאכי עלאה אמרין: מה טובן דישראל בכך? – קב"ה אמר: אושפיזא עלאה אית לון יומא דא!" [בשעה שישראל למטה שמחים באותם מועדים ומשבחין שבח לקדוש ברוך הוא: מסדרים שלחן ומכינים עצמם בבגד כבוד, מלאכי עליון אומרים: מה טיבם של ישראל בכך? – הקדוש ברוך הוא אומר: אורח עליון יש להם ביום זה] (פרשת אמור צד). – מלאכים שואלים, הקדוש ברוך הוא עונה – אלו הם ענינים שמעל ומעבר לכל דמיון והשגה אנושית, אבל שיבור אוזן יש בהם, רמז מרחוק על אודות מעלת השמחה במועד.

לחצו כאן למאמר הבא: דרכי השמחה

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support