שמחת פורים

ג׳ באייר תשע״ט

מהות ימי הפורים היא מלחמה בין השמחה – ריקודים ומחיאת כף, בחינת מרדכי ואסתר – שהיא יסוד עיקרי בעבודת ה', לבין העצבות, "קליפת המן עמלק", שהיא היא המניעה הגדולה ביותר בין האדם לאביו שבשמים. וזו הסיבה לשמחה הגדולה ולשכרות וה'השתטות' הבאה בעקבותיה, שמטרתן להביא את האדם לשמחה. (מועדים)

פורים בא

"הנה הולכים וממשמשים לבא ימי הפורים האלה, ויהיו ישראל מרקדים וימחאו כף, ועל ידי זה ימתיקו הדינים" – כך אמר רבינו ז"ל בחורף שנת תקס"ג לפני פורים. היתה זו שעת גזירות ושמד, ורביז"ל בטוח היה בכוחה של שמחת ישראל שתבטל הגזירות.

באותה שעה יושב היה מוהרנ"ת לפניו וכותב את התורה "ואלה המשפטים" בליקוטי מוהר"ן(חלק א' תורה י') אותה אמר רבינו ז"ל לפני כן, כשבפתיחתה הקטע: "כשיש ח"ו דינים על ישראל – על ידי ריקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת דינים". "דינים על ישראל" פירושו, חרון אף ה' על ישראל רח"ל, הבאים לידי ביטוי בצרות וגזרות שונות ח"ו הפוקדים את עמנו. "המתקת הדינים" פירושו, ביטול החרון-אף או שיכוכו, על ידי תפילות וכרומה, המרככים או מבטלים לגמרי את הגזירות והדינים בהם נדונו ישראל.

על ידי שמחה ממתיקים הדינים

רבינו ז"ל מגלה לנו אפוא, שעל ידי שמחתנו, ריקודינו ומחיאות כפינו, ממתיקים אנו את הדינים מעלינו, ומשככים חרון-אף ה' כביכול. אלא שישנם זמנים בהם יש, לא רק הזדמנות טובה לרקוד ולשמוח, אלא גם מסוגלים ביותר לשמחה ולגרימת שמחה למעלה כביכול, ימים כאלה הם ימי הפורים, ימי שמחה ומשתה וששון ליהודים, ולדעת רבינו ז"ל הרי ריקודים ושמחה כל ימות השנה בכלל וריקודים ושמחה בפורים בפרט, ממתיקים את הדינים.

בדבריו על שמחת הפורים בא רבינו "להעיר לבבנו, שנדע ונבין, שכל דברי תורתו, אף על פי שיש בה עמקות גדול ונורא מאד מאד ורזין עילאין וסודי סודות עמוקים ורחבים מני ים בכל דיבור ודיבור, אף על פי כן, עיקר כוונתו שנשמע ונקבל דבריו הקדושים בפשיטות, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורתו בפשיטות ובתמימות, כמו למשל התורה הקדושה הזאת שנאמר שם על ידי המחאת כף וריקודין נמתקין הדינים, היתה כוונתו כפשוטו, שיחזקו עצמן לשמוח בימי שמחה, כגון פורים וחנוכה וימים טובים או חתונה וכיוצא בזה, כל מיני שמחה של מצוות, יתחזקו עצמן [להיות] בשמחה גדולה, עד שיזכו להתעורר לריקודים והמחאת כף, ועל ידי זה ימתיקו הדינים. כי כל דברי התורה, לא בשמים היא לאמור שאין מי שיכול לזכות לזה, להמתיק דינים על ידי המחאת כף וריקודים כי אם גדולים בני עליה; רק כל אחד מישראל יש לו כח הזה, כשיקיים הדברים כפשוטם באמת ובתמימות" (שיחות הר"ן קל"א).

כל אחד יכול להמתיק את הדינים

מאז ומתמיד רצים היו אל צדיקים "שימתיקו דינים", שהצרות והיסורים השונים, ל"ע, יומתקו ויתהפכו לטובה, ואילו כאן טוען רבינו ז"ל שביד כל אחד מאתנו הוא, והוא מקדיש על כך תורה שלימה בלקוטי מוהר"ן (שם), בגלותו לנו סוד גדול: שמרדכי שרשו בידים, ואסתר ברגליים, ועל ידי הריקודים המנשאים את הרגליים ומפיחים רוח שמחה בידיים למחוא כפיים, מתבטל המן, שהוא סמל הגאווה והעבודה זרה.

הרי שפורים הוא המועד המתאים ביותר לרקוד ולמחוא כפיים, ועל ידי כן לבטל ולהשבית את הדינים, הצרות הכלליות והפרטיות את הגאווה ואת העבודה זרה הכללית והפרטית. שכן, בכל אדם ישנן נטיות לגאווה, ניצוצות של המן הרשע, שהיה חפץ שישתחוו לו כלאליל. ברם, על ידי השמחה, וביחוד שמחה זו של פורים, שאז "נתגלה אור גדול מאד מה שאין נתגלה בשום זמן אחר, והאור הזה הוא בחינת הארת מרדכי" (תשובת השנה פורים ע"ה). על ידי זה נכנע הרע, היינו "המן-עמלק, שהם בחינת הצנור הרע שכולל כל הצנורות רעים של כל הסטרין אחרנין שכולם יונקים משם" (שם ס"ט).

ושמחה זו של פורים אינה מצווה קטנה כלל ועיקר, בעשרות עשרות מקומות מבאר מוהרנ"ת את ההשלכות הנפלאות שיש לשמחת פורים על השמח בו ועל כלל ישראל כולו.

מי שיש לו אמונה – ראוי לו לשמוח

בהתייחסו אל העצבות, שהיא אם כל חטאת, כותב מוהרנ"ת שכל עיקרה של העצבות נובעת מאפיקורסות, בה הצטיין עמלק, שמזרעו יצא המן הרשע, שכן "מי שיש לו אמונה שלימה בהשי"ת, בודאי ראוי לו לשמוח תמיד בהשי"ת, וזה הדבר אי אפשר לבאר בכתב, כי הוא [אצל] כל אחד כפי מה שמשער בליבו… ומי שמאמין בהשי"ת ובתורתו הקדושה בתמימות ובפשיטות, כמו שכל ישראל מאמינים, בוודאי אין שמחה בעולם כמו שמחת עשיית המצוות; שאנו זוכים לעשות נחת רוח ליוצרנו ובוראנו יתברך, ואנו קונים לנו חיי עולם, לעולמי עד ולנצח נצחים על ידי חוטי הציצית שקונים אותם בעד גדול אחד [=מטבע בעל ערך נמוך], ואנו נכללים על ידי זה באור האין סוף – היש שמחה גדולה מזו?" (ליקו"ה, אורח חיים, נפי"א ד,ד)

מאידך, הכופר, שאינו מאמין בכל אלה, מלא עצבות ומרה שחורה, ואינו רואה שום מקור לסיפוק ולשמחה בעולם הזה המלא יגונות "כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואם יצבור כעפר כסף וזהב, סוף כל סוף מה יתרון לו בכל זה, כי לא במותו יקח הכל. והכל יודעין שסוף אדם למות ומינו כצל עובר, ומי שיש לו רק איזה רשימה [=סימן, זכר] בעלמא של שכל אמיתי. אפילו נכרי, יכול להבין שאין שום שמחה בזה העולם כלל".

שמחה אמיתית – רק בה'

אין כאן המקום לעמוד על הכלל החשוב העובר כחוט השני בכל ספרי רבנו ותלמידיו: שהשמחה בתורת ה' ובמצוותיו, היא היא השמחה האמיתית, ומבלעדיה אין כל מקור לשמחה, בעניני העולם הזה, המלאים עצבות המכונה "זוהמת הנחש" בפי רבינו הקדוש.

בכל אופן, כדאי לדעת: "כי עיקר הכנעת הסטרא אחרא, שהוא זוהמת הנחש, הוא בפורים, כי אז מכניעין קליפת המן-עמלק, שהוא עיקר זוהמת הנחש, שנמשך על ידי חטא עץ הדעת, שמשם אחיזת המן הרשע ימ"ש, כמו שאמרו חז"ל (חולין קל"ט): המן מן התורה מנין, שנאמר(בראשית ג') המן העץ וכו'. נמצא, שהמן הרשע ימ"ש הוא בחינת פגם עץ הדעת טוב ורע, שעל ידי זה נמשך זוהמת הנחש, ועיקר זוהמת המן, זוהמת הנחש, הוא בחינת עצבות ומרה שחורה, שמתגברים בכל עת על ישראל, ואינם מניחים אותם לשמוח, כי עיקר הסטרא אחרא הוא עצבות".

הרי ששמחת פורים הינה מכה אנושה והכנעה לסטרא אחרא, לעצבות, לגאווה, לכפירה, לדינים, ליסורי הגוף והנשמה. ובקיצור, ל"המן" שבלב כולנו.

עיקר המלחמה בעצבות – בפורים

ולאחר ידיעה זו, תתקבל תמונה שונה לגמרי: השמחה שבפורים, ומה שעושים אז "כל מיני צחוק ושחוק בשביל להרבות שמחה" כלשון מוהרנ"ת, כולם הם עניינים נשגבים "כי עיקר מצוות פורים הוא השמחה כנ"ל, ועל כן עושים כל מיני שחוק ומילי דשטותא ועושים אז מעשי שכרות ושטות בשביל השמחה – כי איתא בדברי רבינו נ"ל בכמה מקומות, כמה אזהרות גדולות שצריך האדם להרגיל את עצמו להיות בשמחה תמיד, ואיתא בדבריו הקדושים שאי אפשר להיות בשמחה כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא: שעושין עצמם כשוטה, ומשמחין את עצמם במילי דשטותא, כי מחמת שטבע האדם נמשך אחר העצבות מאד, כי כל אדם מלא יסורים ויגונות כידוע לכל אחד ואחד, על כן צריכין להכריח את עצמו בכל הכוחות להיות בשמחה. ועיקר השמחה אי אפשר" כי אם על ידי מילי דשטותא, כמו ששמעתי מפי [רבינו] ז"ל שאמר בזה הלשון: 'סע האט א פנים אז מע קען מער ניט פרייליך זיין נאר מיט נאריש מאכין זיך' (נראה שאי אפשר כבר לשמוח כי אם על ידי מילי דשטותא), וכן דיבר עוד מזה כמה פעמים. וזהו הענין מה שהיו נוהגין כל הצדיקים הגדולים המפורסמים שהיו בימינו, שעל פי רוב היה להם אנשים שהיו כמו בדחנים, והיו עושים לפניהם כל מיני צחוק ושטות, כמפורסם. והכל בשביל שמחה. כי אין דבר מזיק לעבודת ה' כמו העצבות כמובא בכל הספרים הקדושים. ומגודל מרירות וצרות הגלות המר הזה בגוף ונפש וממון, אי אפשר להיות בשמחה, כי אם על ידי מילי דשטותא דיקא כנ"ל. וזהו בחינת מילי דבדיחותא שהיו נוהגים התנאים והאמוראים הקדושים קודם הלימוד, כדי לבא לשמחה על ידי מילי דבדיחותא, שהם מילי דשטותא דייקא. וזהו בחינת מה שכתוב בזוהר הקדוש (ויקרא ד' מ"ז ע"ב), שרב המנונא סבא "הוה מסדר קמי חבריא פרקי דמילי דשטותא' (היה מסדר לפני החבריה פרקים של מילי דשטותא)".

פורים הוא איפוא היום, בו משתדלים ביותר לשמוח בכל עוז, משום שבשטח זה, בשטח העצבות והשמחה, מתנהלת המלחמה בפורים, מאז ועד היום הזה. וככל שמצליחים אז, ביום קדוש זה, להכניע את העצבות כן מנצחים במלחמה זו, מלחמת עמלק מדור דור.

(פורסם במקור בירחון מבועי הנחל, תשמ"ב)

 

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support