כשאנחנו באים לבדוק את מקור השמחה שלנו בעבודת ה' ובקיום מצוות, לכאורה נחלק בין שני סוגי שמחה: ישנה שמחה כללית שבעשיית רצון ה', עליה באה האזהרה שבתוכחה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", שמחה שקשורה לעצם המושג של עבודת ה'. איך שאנחנו, זכינו להתקרב אליו ולעבודתו, להתקדש, להטהר, ולהתרומם. בזה לבד בוודאי ראוי לנו לשמוח כל חיינו. אבל אם ננסה להמשיך את השמחה הזאת ביתר פרטיות, ולמצוא את ההתחברות הפנימית שלנו לכל מצווה, כאן הקושי כבר הרבה יותר גדול. קשה לנו לשמוח בדברים שעדיין לא שייכים אלינו. אם אנחנו רחוקים מרצון תמידי של דבקות בקב"ה, יהיה קשה לנו לשמוח במצוות התפילין. הקושי הזה לא מפריע לנו רק בכמה מצוות פרטיות, הוא יכול למנוע מאתנו התקדמות מהותית בעבודת ה'. אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים להתחבר לדבר באמת עד שאנחנו מרגישים שיוך פנימי אמיתי אליו. מה שבעצם גורם לנו לנסות להבין לקראת מה אנחנו הולכים, ורק אחרי שהבנו וחשנו את ההשתייכות, אנחנו שמחים בפועל וחיים את אותו דבר. אבל ההבנה היא תנאי מאוד הכרחי כאן, כי ההשגה מביאה לשמחה. לכאורה זהו הסדר הפשוט יותר, כאשר ניגש אל המצווה כאשר אנחנו מוכנים אליה מבפנים ויודעים לקראת מה אנחנו הולכים.

יהיה קשה לנו לפי זאת, למה קבלת התורה שהתבטאה באמירה "נעשה ונשמע", היא ההפך הגמור לכך. רבי נתן מברסלב ועוד רבים מבארים שאין הכוונה ב'נשמע' לשמיעה על עצם הציווי, שהרי הם אמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", כלומר, הם מדברים כבר על ציוויים שהם שמעו. פירוש 'נשמע' אם כן, הוא הבנה, כמו שמוצאים בלשון הגמרא מספר פעמים: "לא שמיעא לי, כלומר לא סבירא לי", איני שומע את הדבר, הוא לא מסתבר לי. השמיעה מחברת את הדבר הנשמע אל האדם, שזאת בעצם ההבנה. אז למרות שיש בכך סימן של מסירות נפש והכנעה, שעם ישראל מוכן לקיים מצוות עוד לפני שהוא מבין, אבל לכאורה הסדר ההגיוני אמור להיות הפוך מצד שלמות המצווה: בוודאי שהקיום הרבה יותר שלם מצד האדם אם הוא מבין. עם ישראל בעצמו מכיר את המעלה שבהבנה, ולכן הוא לא אומר רק 'נעשה' אלא גם 'ונשמע', ואם אכן יש חשיבות להבנה, למה אי אפשר להקדים אותה למעשה?

לגבי מצוות פרה אדומה התורה כותבת: "זאת חוקת התורה". רבי נתן כותב שבעצם מצוות פרה אדומה באה ללמד אותנו כלל על כל התורה כולה. חז"ל אומרים שאפילו שלמה המלך לא הצליח להשיג את טעמה של מצווה זו. החיפוש הפשוט אחרי הטעם הוא בגלל הידיעה שהמצוות בסופו של דבר מתחברות לאדם. אך אם אדם צדיק וחכם כמו שלמה מנסה להבין את המצווה והוא לא מצליח, יש כאן לימוד גדול: ההשתנות לא בהכרח תבוא מכוח ההבנה. כל הבנה משועבדת למצב הנפשי בו נמצא האדם, ואי אפשר לנתק את השכל ממציאות החיים בה הוא חי. רק אם תחיה אחרת, תוכל לחשוב אחרת. אי אפשר להפוך את הסדר בזה. כל המצוות כולן נכללות בכלל הזה של פרה אדומה: אי אפשר לעמוד על עניינן איך שאתה. צריך דווקא להקדים את העשייה, כי ההבנה הזאת תבוא רק מתוך העשייה. רק אם תהיה לאדם אחר, תוכל לשמוע באמת. עם ישראל הפך את עצמו למהות אחרת, מהות שעומדת לשירות רצון ה' – 'נעשה', ומתוך אותה מהות חדשה יגיע ה'נשמע'.

אם אנחנו מחפשים אחר השמחה האמיתית, אנחנו לא צריכים להרגיש כבר בשלב הראשון. זה לא חייב להיות מואר מההתחלה, עם הרגשות גדולות של התחברות. מה שבאמת יוביל אותנו לדבקות אמיתית נמצא במעשה עצמו שאנחנו עושים – הוא זה שהופך אותנו לאחרים, וברגע שנהיה אחרים, ממילא נבין, ממילא נשמח. לא נצטרך שום ידיעה חיצונית, נדע הכל מעצמנו. "כי על ידי עשית המצוה באמונה ובתמימות ובשמחה, זוכין אחר כך להבין ולהשיג השגות גדולות ונוראות" (ליקוטי הלכות, נ"א ד). ההתמסרות שלנו למעשה, הרצונות שלנו, הם אלו שנותנים את התוקף האמיתי למעשה שלנו. אנחנו יכולים לשמוח כבר עכשיו בזה שאנחנו נמצאים ממש בתוכו.

בזכות אמירת 'נעשה ונשמע', אומרת הגמרא, שעם ישראל זכה לשני כתרים, הנקראים "ושמחת עולם על ראשם". דווקא הביטול הזה מביא לשמחת עולם. הרצון להבין מיד, יגביל את השמחה לעולם הקטן והשפל בו היינו לפני המצווה. ההתבטלות לרצון ה', החיבור מתוך העשייה, הוא זה שיוציא אותנו מאפילתנו לעולם אחר, שמחת עולם.