כולנו מחפשים שמחה

השמחה – מי לא מחפש אותה. כל אדם שאיננו חולה בנפשו, מטבעו יוצא לחפש אחר שמחתו. כולנו מאמינים שהיא קיימת, וברת השגה. אם נשים לב, אין כמעט מעשה בחיינו שאיננו קשור בישירות או בעקיפין אל האופן בו ניתן להרגיש את המימוש, את החיות. תמיד אנחנו רוצים להגיע אל אותה תחושה של סיפוק. מה שעומד בבסיס החיפוש של כולם הוא, שקיים 'אני' פנימי שלא רק רוצה להתקיים, אלא לבטא ולממש את עצמו. לרוב, הדרך לא ידועה. ספקות רבים קיימים- מי אני, מהו אותו מימוש, ואולי הגדול שבכולם – כיצד אוכל להבטיח לעצמי את אותו מימוש, שאוכל להרגיש תמיד שאני חופשי לבטא את עצמי, ודבר לעולם לא יוכל לעצור ולמנוע את שמחתי. ללא כל הפרעות, תסכולים, אכזבות, כישלונות.

נשמע דמיוני, להגיע למצב כזה. אבל סוף-סוף, אין אחד שלא מחפש את זה. כמה שהמצב הזה כל-כך קשה להשגה ולו לרגעים ספורים, ועל אחת כמה וכמה לכל החיים, אנחנו לא מפסיקים להאמין שהמצב הזה ניתן להשגה. מה גורם לעולם להשליך את השכל, ולהאמין בצורה כה עיוורת אחרי שמחה זו, כנגד כל הסיכויים? אין זאת אלא בשל הידיעה שנמצאת בלב כל אדם חי: אני חייב להתממש. החיצוניות, כמה שתהיה מהנה ומושכת, עדיין לא מספקת אותנו. קיימת בנו ישות יותר עמוקה, שלא נפתחת במעשים הרגילים שאנו עושים. הגיוני או לא הגיוני, בסופו של דבר נמצא את עצמנו באותו חיפוש. ההבנה הזאת חזקה וברורה אצלנו יותר מכל ידיעה שכלית- אני חייב להיות.

"אין שמחה כהתרת הספקות" (ר' דוד אלטושר, בעל ה'מצודות'). אין שום שמחה שדומה לאותה שמחה, לאותו אושר, של ההתבהרות. כשאנחנו זוכים להכיר את עצמנו, את מקומנו, ואת המציאות שמסביבנו, הגענו לשמחה אליה ייחלנו. "שמחה היא עולם החירות", אומר רבי נחמן(ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן י). השמחה היא המצב בו הכבלים משתחררים, המיצרים נעלמים, ואיננו משועבדים לדבר. פנויים מכל מטריד ומפריע, אנחנו יכולים להיות מודעים לעצמנו ולא למה שמסביב. עצם הידיעה על החירות שלנו- האפשרות להיות כל מה שרצינו, היא זו שמעניקה לנו את השמחה.

גבול וללא גבול

כשאנחנו באים להתבונן על עצמנו – עם ישראל – ביחס לעולם, בנושא הזה, אנו מגלים דבר כה נפלא שלא קיים אצל אף אחד חוץ מאיתנו. "אנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו" (תהלים פא). מצרים, כשמה, היא מקום של מיצרים, גבולות. "כי כל מקום הרחוק מהקדושה ביותר הוא בבחינת גשמיות ביותר, ויש שם בחינת מצרים וגבול ביותר" (ליקוטי הלכות, הלכות תפילין הלכה ו, ד). בעולם גשמי, חיות ללא גבולות היא חלום מתוק ולא מעבר לכך. אין כל אפשרות ליצור מערכת בלתי גבולית בתוך הגבולות. מי לא נתון לפגעי הזמן, מי לא נמנע מלהשיג את מבוקשו. הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, ונתן לנו חיים שונים – חיים נצחיים. רק תורה מן השמים יכולה להתגלות בתוך הגבולות, ולהישאר בלתי גבולית. אומר הקב"ה לעם ישראל: "אנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים" – אני הוא זה שהוציא אותך מהגבולות, ונתן לך חיים בלתי תלויים במציאות. חיים אותם תמיד תוכל לחוות, בכל רגע נתון בחייך. לעולם לא יבצר ממך מלהיות מי שאתה באמת. אבל מה קורה כשהדרך להגיע לאותה חיות נסתרת מאיתנו, על-ידי תעתועי היצר? מה ניתן לעשות כשספקות עולים על כך שנצליח באמת להגיע לאותה חיות? הרי מלחמת היצר מתפרשת על כל מהלך החיים. מי יערב לנו שנוכל להגיע לאותה שמחה, לאותה חיות מבוקשת?

"הרחב פיך ואמלאהו". יש לך כוח של תפילה, שמאפשרת לך את כל מה שתרצה. אולי לא תגיע אל מחוז חפצך אחרי תפילה אחת, ואף לא אחרי עשרות תפילות, אבל בסופו של דבר בניין התפילה יסתיים, ותקבל את מה שרצית. אתה יכול להיות בטוח בדבר אחד – בסוף תגיע. יש לך את הכוח שיכול להבטיח לך את כל מה שתרצה. האין זו חירות? האם יש מי שמשוחרר יותר מאיתנו, עם ישראל? הרי כולם נתקלים בשלב כל שהוא בגבולות. כוחות אנושיים מגיעים לקצה מסוים. וכך עומד כל העומד מצד אחד, מופקעים מכל שמחה אמיתית, ואנחנו מנגד – כוחנו בפינו. רק צריך לפתוח אותו. אין אף ספק שעומד בפני הביטחון ביכולת להגיע אל חיותנו הנצחית. רק שמחת ישראל יכולה להיות שמחה אמיתית, כשעומד מאחוריה מישהו שיעמיד אותנו בכל מצב קשה – ה' עמנו תמיד.

שנזכה.