שמחת הקיום

כ״ה בניסן תשע״ט

במהלך היום-יום תחושת החיות, על פי רוב, איננה בנמצא. אם נתבונן לאחור על דברים רבים שציפיות רבות קדמו להם, כאשר הופיעו לראשונה בחיינו חשנו בהם עומק כה גדול של חיות. ועם הזמן? הם הפכו לדבר פשוט וכמעט לחסר ערך בקיומו. (משיבת נפש)

"ויספו ענוים בה' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו"

(ישעיהו כט, יט)

בפעם הקודמת ראינו את הקשר שבין ענווה ושמחה. כל פתח לרוחניות  חייב להתחיל בענווה, משום שעל ידי כך ניתן לצאת מההסתכלות הגשמית על מצוות, שעולות על כל גבול גשמי. חז"ל אומרים שבשל כך עם ישראל הוא הנבחר לעשיית רצון ה' בעולם, מאחר ובו נמצאת תכונה זו כחלק ממהותו: הענווה. "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ח) ומבארים חז"ל: "כי אתם המעט – ממעטים עצמכם לפני" (חולין דף פט ע"א). המוכנות לרוחניות מתחילה בענווה, שבה נמצאת ההבנה הבסיסית ביותר שאנו עוסקים בדבר הרבה יותר גבוה מהמציאות שלנו. כל זמן שיש לאדם גאווה, היא מחשיכה על אור המצוות הרוחני, ומגשם הוא את מצוותיו. היום נלמד על דבר אחר עליו הגאווה מחשיכה: הרגשת החיות.

במהלך היום-יום, תחושת החיות, על פי רוב, איננה בנמצא. כל דבר שהופך לרגיל, כמעט מאבד את רוב משמעותו. אם נתבונן לאחור על דברים רבים שציפיות רבות קדמו לו, כאשר הופיעו לראשונה בחיינו, חשנו בהם עומק כה גדול של חיות. ועם הזמן? הם הפכו לדבר פשוט וכמעט לחסר ערך בקיומו. העדרו אולי יגרום לנו מועקה, אך מציאותו אינה מורגשת. מהי סיבת הדבר? רבי נתן מבאר, כי הסיבה לכך היא הגאווה. נקדים לדבריו את דברי התוספות יום-טוב, בשם הר"ן (סוטה פרק ט, אות נב): כל תאווה להשגת דבר מה בתוך הקטגוריה של 'עולם-הזה', שורשה בגאווה. כלומר, הגאווה מתבטאת דווקא בענייני עולם-הזה. המאפיין הבסיסי של העולם הזה נמצא בשמו: 'זה'. על הכל ניתן להצביע ולהגדיר, ומעל הכל, הרצון לעולם שכזה לא מתייחס בדווקא למהות התוכן, כי אם לכמות התוכן. הכל נמדד ב'זה'. אם כן, זוהי מהות הגאווה – להשיג. להיות. לא משנה כמה הדבר הוסיף לאישיותי, אלא העיקר – הייתי שם, עשיתי את זה. הגאווה מחפשת דברים להשיג, כי מבחינתה השגת דבר היא משימה, שביצועה יקנה לנו מעמד גבוה. אם מתייחסים לדברים כעוד נתון ברשימה, בוודאי שהם ייהפכו לחסרי-ערך מצד עצמם. נקלוט את העומק הנורא שבכך: לאחר שהדבר מושג, אבד כל ערכו, שכן כל ערכו עבורנו היה הגדלת וניפוח אישיותנו על ידי השגתו. אם בראשונה תופיע התחושה של 'הנה, השגנו משהו, הצלחנו לממש את מה שרצינו'. כעבור הזמן, תחושה זו תיעלם בטענה הפשוטה: 'איזו מין גדולה היא להתפאר על הצלחות העבר? קדימה, לך לאתגר הבא. תגיע לשיאים חדשים'. אם נסכם מהלך חיים אומלל זה: ביטאת חיות – איבדת את החיות. או בלשון שלמה המלך: "ואחריתה שמחה – תוגה" (משלי יד). אחרית דרך הרשעים תמיד תצא בסופו של דבר – שמחה ועצב.

והנה, אם צורת החיים מסתובבת סביב השגה, דברים המונחים בהישג היד לא יתנו שום תחושה של חיות. לעומת חיים שכאלו, הענווים תמיד יחושו בכל דבר את החיות המתחדשת של חסדי ה'. בהכרה אמיתית של חסדי ה', המלווים אותנו בכל עת, ניתן לשמוח בכל דבר הניתן לנו, אף אם גשמי הוא, אך בוודאי שלא במהותו – שאינה אלא צורך – כי אם בהתגלות חסדי ה', בקיום שהוא מעניק לנו בכל פעם מחדש. מי שחי בצורה כזאת, תמיד יחוש את קיומו בצורה מחודשת. מי שירגיש את חיותו המתחדשת על ידי חסדי ה', אי אפשר שלא ישמח. וכך כותב רבי נתן: "אבל שמחת הצדיקים הוא על ידי קטנות וענוה דייקא, שהם קטנים בעיניהם כל כך שכל מה שמקבלים מהשם יתברך הם שמחים בו. ואפילו שכשיש להם ייסורים ועניות חס ושלום, הם שמחים בייסורים ומודים להשם יתברך בין בטיבו בין בעקו [בין בטוב בין ברע], חס ושלום, והם שמחים בחלקם תמיד, כי יודעים שגם זה המעט הוא חסד חינם מאתו יתברך".

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support