לחץ כאן למאמר הראשון: מעלת השמחה

עד כמה שמידת השמחה חשובה וגדולה, הרי עשיית מצווה בשמחה, גדולה וחשובה פי כמה וכמה. המעיין ‏בספרים יעמוד מרעיד ומשתומם איזה עיקר גדול מהווה השמחה בעבודת השי"ת וביחוד בשעת התפלה, ולא עיקר בלבד, אלא תנאי יסודי לעליה מדרגה לדרגה בעבודת הקודש, עד לכדי השגת אלוקות ממש.

‏לדעת הרמב"ם, רבינו בחיי ועוד, הריי זו מצווה מן ‏התורה וכל התוכחות והקללות המנויות בספר דברים נסובות והולכות על מי שאינו שמח בעבודת השי"ת, לשיטתם זה פירוש הכתוב שם: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (דברים כ"ח) ‏שכל אלה הקללות באים עליך ח"ו, משום שלא שמחת בעבודת ה', ולא כמו שפירשו אחרים – משום שלא עבדת את ה' כשלא היה חסר לך דבר.

‏וכך כותב הרמב"ם: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שצוה בהן – עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: תחת אשר לא עבדת" וכו' (הל' לולב, פ"ח ט"ו). ובלשון רבינו בחיי: "תחת אשר לא עבדת … יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא הייתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה, מצוה בפני עצמה" (פרשת כי תבוא).

‏אף בדברי מוהרנ"ת בלקוטי הלכות בא הפירוש הזה על הפסוק כמובן מאליו בכתבו בא הפירוש הזה על הפסוק כמובן מאליו בכתבו "כי שמחה דקדושה הוא דבר גדול מאד, דהיינו לשמוח בה' ובתורתו הקדושה, שזה עוקר שלימות העבודה, כמו שכתוב: תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" וכו' (ליקוה"ל, אוה"ח, תפילה ד,ח).

גם בדברי האריז"ל כתוב כדלהלן: "הנה, צריך האדם בעת קיומו כל מצוה ומצוה, או בהתעסקות בתורה, או כשמתפלל התפלה, להיות שמח וטוב לב, יותר מכאשר מרויח או מוצא אלף אלפים דינר זהב, וכמו שמצינו על חכם, הוא אביי ע"ה, דהוה קאים קמיה דרבא, והיה קא בדח טובא ואמר: 'תפילין קא מנחנא'. וזהו פירוש הפסוק: תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל – פירוש: תשמח יותר מכאשר תרויח רוב כל ממון שבעולם, וזה, מרוב כל – פירוש: יותר מכאשר הוא רוב כל" (שער רוח הקודש, דף ו ע"ב).

כך שהמדובר כאן במצוה מן התורה, ואם אפילו לא כך היא שיטת אחרים, מודים הכל שזוהי מצווה מדברי נביאים, שכן מרובים הם הכתובים העוסקים בענין השמחה עם המצוות, התורה והקב"ה, כתוב אחד מצווה בפירוש: "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה!" (תהלים ק,ב) וכתוב אחר קורא: "שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב!" (שם, לב,יא) וכהנה עוד ועוד מקראות.

איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא – מה נחת רוח יש לו לאדון כשעבדו משמשו מבלי כל הרגשת שמחה בתפקידו, לשמש את רבו? כלום יש דמיון בין עבד זה לבין מי שחש סיפוק עצום וזכות עד אין קץ על חלקו וגורלו? נתאר אפוא לעצמנו – הקב"ה הנחילנו תורה ומצוות כדי לזכותנו באחרית נפלאה לעתיד לבוא, מה טעם יש לעבדו מבלי שמחה גדולה ועצומה על הטוב הצפון לנו בעבור כל אלה. יתר על כן, איזה סימן טוב יכול להיות לאדם עבודה בלי שמחה, הרי השמחה בעשיית המצוות ראייה מוכחת היא "שלבו שלם לאלוקיו"! (ספר המידות, שמחה א)

‏אמנם, סברה אנושית היא זו ורחוקה מרחק עצום מן ההסבר הפנימי שיש במעלת השמחה של מצווה, אבל כך היא ראשיתה של כל דרך שבקדושה, שמן הגשמי למדים על הרוחני "ומבשרי אחזה אלוה". כך אנו מוצאים בדברי חז"ל סברה דומה לעשיית מצוות: "אמר ר' יצחק, למדתך תורה דרך ארץ, שכשיהא אדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם' היה טוענו ומוליכו אצל אביו, ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו: 'ויצבט לה קלי' ‏- עגלים פטומים היה מאכילה"‏ (ויקרא רבה לד,ט). כלומר, תורתנו הקדושה הראתה לנו, בכתבה את פרטי הדברים, שלכל מצווה חשיבות נצחית, והיא נרשמת לעד. מעתה כמה היה אדם שש ושמח בעשיית מצווה אילו ידע זאת באמת!

‏כך גם משתמש האר"י הקדוש באמצעי אנושי פשוט לגרימת שמחת המצווה: "השורש שהכל נשען עליו הוא, שבעשיית המצווה אל יחשוב שהיא עליו כמשא וממהר להסירם מעליו, אבל יחשוב בשכלו כאילו בעשותו אותה מצווה ירויח, ויהי שמח בעשייתו אותה המצווה בשמחה שאין לה קץ ,מלב ונפש, ובחשק גדול ,כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב אם יעשה אותה מצווה" (שער המצוות דף א) אגב כך הוא מזכיר "וזה סוד הפסוק 'תחת אשר לא עבדת'" וכו'.

שבח גדול שבחו את השמח במצוות. "ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח,טו) אמר שלמה המלך, וחכמנו אמרו על כך: "זו שמחה של מצווה" (שבת ל ע"ב); ר' עלאה שיבח בפני עולא את אחיו ר' ברונא "דאדם גדול הוא ושמח במצוות" והוסיף לספר, שפעם אחת סמך אחיו ברכת הגאולה תיכף לתפילת שמונה עשרה, כמתחייב, ולא פסק שחוק מפיו בכל אותו היום (ברכות ט ע"ב).

בזוהר הקדוש מבואר בקצרה מדוע כל כך משובחת היא העבודה בשמחה: "עבדו את ה' בשמחה – חדוה דבר-נש, משיך לגביה חדוה אחרא עלאה" (חדות האיש מושכת אליו חדוה אחרת עליונה) (שמות קפ"ד ע"א). לאמור, שאותה שמחה שהיא קרובה בהרבה אל מקור השמחה, הקב"ה כביכול, שלפניו "אין עצבות" כלל כמאמר חז"ל, ואשר "עוז וחדוה במקומו" כדברי הנביא, נגרמת בעקבות שמחה פשוטה במצוה.

השמחה היא הדביקות הדרושה בעשיית כל מצווה, וככל שתרבה שמחת המצווה תגדל הדביקות בה' יתברך, והנפש תשיגהו יותר ויותר "וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"י אשכנזי זצ"ל לאיש סודו שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי חכמה ורוח הקודש – בשכר שהיה שמח בעשות כל מצוה, שמחה גדולה לאין תכלית" (של"ה, שער האותיות, תשוקה). ואמנם, האר"י הקדוש בעצמו בשער המצוות מבטיח שאם יתמיד אדם בכך "אין ספק שישרה עליו רוח הקודש" – – –

במקום אחד בזוהר אכן כתוב בהחלטיות : "דלית פולחנא דקב"ה אלא מגו חדוה" (=שאין עבודת ה' אלא מתוך שמחה) (בראשית רטז ע"ב) ובמקום אחר: "כל פולחנא דבעי בר-נש למפלח לקב"ה, בעי בחדותא וברעותא דלבא, בגין דישתכח פולחניה בשלימו" (=כל עבודה שצריך אדם לעבוד לקדוש ברוך הוא, צריך שמחה ורצון הלב, כדי שתהיה עבודתו בשלמות) (ויקרא ח ע"א).

מעתה אין פלא למה כה הזהירו הספרים הקדושים על השמחה בעבודת השי"ת, שתכלית כל התורה והמצוות להדבק בה' ולהשיגו (צפנת פענח, בשלח) ואם השמחה מביאה לכך – היא היא "שורש נקודות בל המצוות" (ליקו"מ חלק א, קעח) כלומר המהות הפנימית של המצוות. וכל כך חשובה היא השמחה שבמצוה, עד שיש מן הקדמונים שהתבטא בספרו: "דיותר יש לו שכר על שמחת המצוה. מהמצוה גופא" בהסבירו, כי "נראה בחוש כי השמח במצווה מתעורר כל גופו לידבק בו יתברך, ומרגיש הארה בנפשו, ומתוך כך מזדכך החומר שבו, ומלא יראה ואהבה, ואם היה איזה אחיזה מהסט"א בגופו – כולה גרש יגרשנה"‏ ('צווארי שלל' על פרשת בהעלותך).

‏ושונה היא שמחת המצווה מכל שמחה אחרת, שהשמחה גשמית אם יש יראה אין שמחה ואם יש שמחה אין יראה (תולדות יעקב יוסף, סוף פרשת בחוקותי) ‏אבל בשמחה דקדושה קיים מושג "וגילו ברעדה" ‏שבמקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל) ‏וכמו שאמר דוד המלך ע"ה "אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי" (תנא דבי אליהו רבא ג)‏, שכן זוהי שמחה שאין לה ולא כלום עם קלות ראש, אדרבא, באה היא מתוך כובד ראש ויראת ה', הלא זהו השילוב המוכר כל כך בספרי חסידות – "יראה ואהבה", שילוב שרק העובד את ה' באמת מסוגל להבינו, זהו הרגש פנימי, המהווה את השמחה האמיתית ביותר בה' ובתורתו, שמחה בלי מצרים נפשיים, אך עם גבולות של יראת ה', שמחה שבישוב הדעת, אך עמוקה עמוקה במעמקי הנשמה.

‏שלימותה של השמחה היא היראה, ושלימותה של היראה היא השמחה, שכן שמחה בלי יראה, של הוללות היא; ויראה בלי שמחה, מרה שחורה היא, ולפיכך, "כששאלו פעם את הרמב"ן: איזוהי עבודת ה', השיב: 'כל שיש בה תענוג ושמחה בצירוף המורא'" (תולדות יעקב יוסף, פרשת משפטים, בשם הבעש"ט).

והבעל שם טוב הקדוש בצוואתו ציווה לאמור: "צריך לעבוד את ה' ביראה ובשמחה, והן תרין רעין דלא מתפרשין [שני חברים, חלקים, שאינם נפרדים], ויראה בלא שמחה הוא מרה שחורה" (דף ט"ו).

בדברי גדולי החסידות – דברים מאירים כספירים בענינים הללו, דבריהם מגלים טפח מהנגרם בעולמות העליונים על ידי שמחה של מצווה, לדברי בעל ה'תולדות' (פרשת ויקרא), מעלתה הנפלאה של שמחת המצווה נעוצה בכך שהיא מעוררת "שמחה ונהירו דאנפין למעלה גם כן", ובהסתמכו על דברי הזוהר (שם) המתבארים כך, הריהו מוסיף, שמשום כך יש כל כך להזהר שלא תהיה השמחה מהולה בהוללות או פניות חיצוניות של כבוד וכדומה, כדי שאותה שמחה שלמה תהיה מבלי פגם, ותוכל לעלות ולעורר שמחה בעליונים. לפיכך – הוא מסיים – יש לפעמים להסתיר את השמחה שבעבודת ה', כדי שלא תתערב בפניות "ואש המזבח תוקד בו – היינו בקרבו"…

רבינו זיע"א בלקוטי מוהר"ן (חלק א קעח) מתאר את השמחה כגוף בעל קומה שלמה של רמ"ח אברים ושס"ה גידים, מכיון ש"פקודי ה' ישרים משמחי לב" כל פקודה שפקד ה', כל מצווה, מושרשת בשמחה. וכידוע כל מצוות עשה – כנגד אבר מן האברים שבגוף האדם, וכל מצוות לא תעשה – כנגד גיד מן הגידים, כך, שמבחינה רוחנית השמחה שהיא שורש המצוות, קומה שלימה היא, וכשאדם שש ושמח בשמחה של מצווה, לא די לו שישמח רק בלב, או רק בידיים, או רק ברגליים, עליו להשתדל "שיעבור בכל השמחה מראש ועד עקב … ועל כן אם פגם באיזה מצוה, הן מצוות עשה הן לא תעשה, אזי כששמח ועובר והולך בקומת השמחה, אזי כשפוגע בזה האבר שהוא כנגד אותה מצוה שעבר, אי אפשר לו לשמוח שם, מחמת שפגם שם באותה המצוה שנקודתה שמחה כנ"ל, ואדרבא, יש לו דאגה, שהוא הפך השמחה, בחינת 'אדאג מחטאתי'. אך על ידי ריבוי המצוות … נתבטל הדאגה של החטא המונעת השמחה, כי ריבוי אור השמחה של ריבוי מצוות שלו נתלהב ומבטל מניעות של החטא" – – –

‏בתורה אחרת (ליקו"מ ח"א כה) בה מבאר רבינו את הקושי שיש לעולה מדרגה לדרגה בעבודת ה' מכך ש"הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות" שכאילו נמוגו זה מכבר מתעוררים מחדש בכל דרגה ודרגה – מייעץ רבינו "שכדי להכניע הקליפה המסבבת שבכל מדריגה כנ"ל – על זה צריך שיעורר שמחה של מצווה על עצמו, היינו שישמח על ידי שיזכור שזכה להתקרב להשי"ת, וזכה להתקרב לצדיקים המקרבין אותו להשי"ת, ועל ידי השמחה הזו הוא משבר הקליפה ונכנס למדריגה ב'". כפי המתבאר מתוך דבריו שם הרי אותם "בלבולים" מתגברים על כל מי שהוא, באשר הוא, המתנתק ממדריגה כלשהי – ואפילו הכי קטנה – בעבודת ה' ונכנס במדריגה אחרת גבוהה הימנה (על פי משיבת נפש ו)‏, יכול הוא אפוא, באשר הוא שם, להפטר מכך, על ידי "שיעורר על עצמו שמחה של מצווה".

‏אך אם כל אלה הינם רק פרטים בהם מתייחדת שמחת המצווה, הרי מתורה נוראה אחת שבלקוטי מוהר"ן, בצירוף הסברו של מוהרנ"ת בלקוטי הלכות, מתגלה התפקיד הכלל-עולמי שיש לה לשמחת המצוות. והדברים מבהילים על הרעיון, מכיוון שהם מעמידים את כל מטרת בריאת העולם בשמחה של מצווה, וההסבר כל כך מתקבל הדעת, עד ששוב קשה לראות אחרת את תכלית הבריאה:

‏חכמינו ז"ל אומרים: "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז) ‏לכאורה הרי אלו דברים לתועלת הפרט, למנוע אדם מעבירה – "כלומר, חשוב אני כעולם מלא; לא אטרד את עצמי מן העלם בעבירה אחת" כדברי רש"י – רבינו ז"ל מפרשם לתועלת ככלל: "כשהעולם נברא בשבילי צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, למלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם" (ליקו"מ ח"א ה), ומכאן עובר רבינו לבאר, מה הם הדרכים לביטול גזרות רעות, הן קודם גזר הדין והן לאחריו, בהדגישו: "ודוקא כשעושין המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקב"ה מצווה אחרת בשכר מצוה זאת – כמאמר חז"ל: 'שכר מצוה, מצוה' – כי הוא נהנה מהמצוה עצמה … מי שהוא במדריגה הזאת … הוא יכול לדעת בין קודם גזר דין ולאחר גזר דין" – – –

מוהרנ"ת. בדרוש מיוחד על תורה זו (ליקוה"ל, חושן משפט, הלכות העושה שליח לגבות חוב ב), מפרש מה הקשר בין עשיית מצוות בשמחה לבין היכולת להמתיק דינים מן העולם, הוא מזכיר את האמור בספרים שהקב"ה, בהיותו מקור כל הטוב, ומטבע הטוב להטיב, רצה להטיב לאחרים, לההנותם בשעשועי העולם הבא הנפלאים לאין שיעור וערך, רצה גם שתהא טובתם שלמה, ברא עולם שבו יש צורך לעמול על השגת הטוב, יצר אדם עם כח בחירה עצמית, מסר לו את מצוותיו כדי שישתכר בהם שכרו שלעתיד לבא, שלא יהיה אז כמקבל מתנות, הבוש ואינו נהנה הנאה שלמה מאשר לו.

‏מכך מסיק מוהרנ"ת מסקנה פשוטה: שתכלית כל הבריאה היא השמחה שלעתיד לבוא, ומביא על כך ראיות מפסוקים רבים, מדברי חז"ל והמפרשים, כמו למשל מה שאמרו: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו'" וכל כיוצא באלה "וכשברא השם יתברך את הבריאה, ואז לא היה עדיין שום עבודה ושום אתערותא דלתתא (התעוררות של מטה) כלל, והוצרך לברוא את הבריאה בחסדו, בתורת חסד לבד, ועל כן, היה אז העולם בבחינת מקבל, מאחר שנברא רק בחסד חנם לבד, בלי שום אתערותא דלתתא, ובשביל זה היה אחיזת הדין בבריאת העולם … כמובן בכתבי האריז"ל". כלומר, עצבות כלשהי התערבה בבריאה המקבלת את החסד, כאותו עני העצב על שנותנים לו בלי שהשתכר מאליו, אותה עצבות היא "אחיזת הדין" "ומהדין הזה נשתלשלין ובאין כל החסרונות וכל הגזרות ח"ו הבאין על העולם, ועל כן, אי אפשר להמתיק הדין הזה ולתקן העולם ולמלאות חסרון העולם, כי אם על ידי הצדיק האמת שזוכה לעשות המצוות בשמחה גדולה מהמצווה בעצמה, ואינו רוצה לקבל שום שכר עולם הבא, שזה הצדיק דייקא יכול לתקן העולם מכל החסרונות ולהמתיק כל הדינים, כי זה הצדיק אינו בבחינת מקבל כלל, ואין בו שום אחיזת העצבות והדין כלל" (ליקוטי הלכות שם, סעיף ט).

‏נמצא אפוא שמטרת הבריאה כולה, תיקונה ותכליתה, מקופלים בתוך אותו מושג נעלה "שמחה של מצווה" – – –

‏מעתה מובן למה זה כה הזהירו קדמונים לשמוח בעשיית המצוות, רבי חיים ויטאל כותב בשער הקדושה ח"ב: "וכשעוסק בתורה ובמצוות יהיה שמח בקצה האחרון" ובשער רוח הקודש: "בכל עבודת מצוה ותפלה צריך שיהא בתכלית השמחה".

‏מעלה מיוחדת לתפלה בשמחה, בספרים מושם דגש רב על כך ומאמר חז"ל מפורש הוא: "אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות … אלא מתוך שמחה של מצווה" (ברכות לא). ומבהיל מה שהובא בהקדמה לשער הכוונות שכתב ר' שמואל ויטאל: "אסור לאדם להתפלל תפלתו בעצבון ואם עשה כך אין נפשו יכולה לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה … בשאר התפלה נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו"

– – – בזהר הקדוש, ישנו קטע מעניין במעלת ברכת המזון בשמחה ומובא בספר פלא יועץ בזה"ל: "מה טוב ומה נעים שישמח ישראל בעושיו, ושמחה של מצוה, על כל מצווה ומצוה שעושה יגיל וישמח, יותר ויותר ממוצא שלל רב… ובפרט בשעת עבודת התפלה, צריך לשמוח שמחה רבה, וכן אמירת ברכת המזון, הפליגו בזוהר הקדוש בגודל החיוב לאמרו בשמחה ובטוב לבב, עד שאמרו, שראוי שיאכל וישתה דברים המשמחים את הלב, כדי שיברך ברכת המזון בשמחה" (פלא יועץ, ערך שמחה)… הגע עצמך כמה גדולה ברכת המזון בכוונה. שאף ראוי עבור זה למשתמש באמצעי שכל הספרים הקדושים רואים אותו כמסוכן – לאכול ולשתות דברים המשמחים את הלב!…

את השמחה בשעת התפילה צריכים, משום שכל ענינה של תפלה הוא דבקות. "דבלא שמחה אי אפשר להיות דבוק תמיד בבורא יתברך שמו" (ליקוטי יקרים דף ב) אך בזוהר הקדוש נראה, שיש בכך סודות גדולים. שכן אומר הזוהר: "פלחנא דצלותא דקא בעי בר-נש למפלח קמיה קודשא בריך הוא בשמחה וברננה – לאכללא לכנסת ישראל בינייהו לבתר לייחדא יחודא" (=עבודת התפלה שצריך אדם לעבוד לפני הקדוש ברוך הוא בשמחה וברננה – לכלול את כנסת ישראל ביניהם ולאחר מכן לייחד יחוד) (בראשית רכט ע"א).

רבינו ז"ל שכמובן אף הוא דיבר במעלת השמחה שבעת התפלה, הפליג בכך ביותר והזהיר על זה מאד – "ויזהר מאר להתפלל בשמחה" כתוב בשיחותיו הקדושות (שיחות הר"ן עה). אף הוא נותן לכך כמה וכמה עצות נפלאות האחת המפורסמת היא העצה שדרש בפסוק "אזמרה לאלקי בעודי". אותה עצה נוראה בגילויה, לפיה יש לו לאדם לשים לב לפני התפלה אל ה"בעודי" – אל מה שיש בו 'עדיין' מן הטוב – כלומר, להזכר במעשה טוב שעשה, במצווה כלשהי שזכה בה, להתחזק ולשמוח בכך, ומתוך אותה התבוננות בצד הטוב שבו – אזמרה לאלקי בעודי – יפצח בזמרה וברננה לרבון כל העולם, על החסד שנטה אליו, בזכותו אותו במעשה טוב כל כך שהינו באמת רווח נצחי נפלא ונורא. וכך, בתחושה כזאת, ימשיך להתפלל בשמחה ובחדווה רבה.

‏עצה זו הינה גולת הכותרת לכל עצות רבינו לשמחה בכלל ולשמחת התפילה בפרט ואם מותר לומר, יש ברעיון זה הרבה הרבה מן הנסיון המעשי בדכדוכי הנפש של הא‏דם, שבדרך כלל כשא‏דם ניגש לעבודה כמו תפילה, וברצינות, הריהו נשבר לרסיסים וא‏ינו יכול לפצות פה, מצבו הרוחני עובר לנגד עיניו בשעה זו, כל מום, כל נגע, צף ועולה עתה ומשפילו עד עפר, עד שאם אפילו יתחיל להתפלל יהיה זה בעצבות גמורה, ובזהר הקדוש מה כתוב – "לא יקום בר-נש קמיה מריה בעציבו"‏, בא אפוא רבינו וגילה כמה חשוב הוא ‏להתרומם בשעה זו (בעיקר מבחינת ההשפעה שיש לכך בעולמות העליונים שאף שם, כביכול, נוטים ורואים את הצד הטוב שבו).

אך לרבינו עוד עצות רבות, נציג אחת מהן המיועדת למי שכבר שום עצה א‏ינה מועילה לו – "ואם לפעמים דעתו מבולבל ואינו יכול בשום אופן לשמוח אז, עצתו שיעדה עצמו כאילו הוא שמח, ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן, על ידי שעושה עצמו כאילו הוא שמח, על ידי זה, יזכה אחר כך באמת לשמחה. ועצה זאת היא עצה גדולה מאד גם בכל הדברים שבקדושה, שבתחילה צריכין לעשות עצמו כאלו הוא להוט אחר אותו הדבר שבקדושה, ואחר כך זוכין באמת לזה. והבן מאד" (שיחות הר"ן עד). ‏עצה זו מייעץ רבינו לשמחה בכלל, אך אמרה תיכף לאחר שדיבר על מי שאין לו שום התלהבות וחמימות לתפילה, שיעשה לעצמו כאילו מתלהב. עצה נוספת: "להרגיל עצמו שתהיה התפלה בניגון של שמחה"…

כאלה וכאלה הם הדברים הרמים והנשגבים האמורים בספרים הק' על מצוות העבודה בשמחה, ולא לחנם ישנן על כך מניעות עצומות ועיכובים מצד היצר. המניעה היותר גדולה היא חוסר ההערכה לשמחה של מצווה, חושבים אנשים שדבר קטן הוא זה ואינם חשים להתאמץ בכך, לדברי רבי אברהם ב"ר נחמן זצ"ל, דוקא המניעות שיש על זה מוכיחים יותר מכל את גודל הענין – "שיש להבין עוצם גבהו ותפארתו על ידי עוצם המניעות שיש על זה, כי השני מיני מניעות המובאים בחיי מוהר"ן בהשיחות הנקראים בשם עבודת ה' בסי' נ"ה – תרווייהו איתנהו בו, בהתגברות עצום מאד. כי זולת אשר תתגבר על האדם כבדות הדבר הזה (השמחה), מעוצם ההרפתקאות העוברים על כל אדם בגוף ונפש – וההתגברות גדול ועצום כל כך עד שצריכים להשתדל בזה במסירות נפש ממש – אף גם זאת אשר תתגבר מאד מאד על האדם – הקלות, שנקל וקטן בעיניו מאד הדבר הוה, עד שאינו נחשב בעיניו למצוה כלל"(כוכבי אור, תחילת "ששון ושמחה")…

אכן, מאיזו סיבה שיהיה, כתוב בזוהר הקדוש בפירוש – "כמה אלף וכמה רבבן … שארן עלייהו דבני נשא – אינון דמשתדלין באורייתא או דמשתדלי במילי דמצוה ואזלי בארחא דמצוה – בגין דיתעצבון ולא יחדון בה" (כמה אלף וכמה רבואות (קליפות)… שורים על בני אדם – אותם המשתדלים בתורה או משתדלים בדברי מצוה והולכים בדרך המצוה – כדי שיתעצבו ולא ישמחו בה) – – –

כי על כן, מה רב השכר של העושה מצווה בשמחה, וכפי שמובא בספר המוסר הנפוץ "ארחות צדיקים" בשער השמחה: וכל העושה המצוות בשמחה יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא … ואז מצליח בכל דרכיו וטוב טעמיו ושולח הקדוש ברוך הוא רוח הקודש בקרבו ולבו שמח ומתמלא אהבת הקב"ה ונפשו קשורה בגיל… ואשרי הנפש הזוכה לאותו שמחה!"

לחצו כאן למאמר הבא: שמחת שבת ויום טוב