קל מאד לכאורה, לומר למישהו: תהיה שמח! חייבים לשמוח! כמה גדולה השמחה!

– "אתה בא להגיד לי לשמוח? איך אני מסוגל לשמוח? אני… שכל כך לא טוב לי, שכל כך לא מרוצה מעצמי, אני אהיה בשמחה? אני? ששום דבר לא הולך לי בחיים, לא ברוחניות ולא בגשמיות, האם יש לי בכלל על מה לשמוח?"

ולשמחה – מה זו עושה?

רבי נחמן מברסלב אומר: מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד!

מדוע כל כך חשוב לשמוח? ואיך שמחים?

העולם הזה מלא צער וייסורים, אומר רבי נחמן, נסיונות האדם רבים הם. איך אפשר לעבור בהצלחה את מבחן החיים? גלים רבים כל כך, שוטפים את החיים, "כל משבריך וגליך עלי עברו". גלים אלה גורמים לייאוש להשתלט על חיינו, ומקבעים אותנו בסגנון חיים של "בבוקר תאמר – מי יתן ערב, ובערב תאמר – מי יתן בוקר", עד שמסתיימות להם שבעים שנות חיינו ורהבם עמל ואוון, ללא שאנו מספיקים לארוז לעצמינו מעט צידה לדרך.

יצר הרע – אומר רבי נחמן – אינו מעונין בחטאיו של האדם, הוא מעונין בעצבות שלאחר החטא. אדם חוטא יכול מיד לחזור בתשובה, והתשובה מתקבלת והופכת זדונות לזכויות. התשובה אינה חייבת להיות הגיונית בדרך טבעית, הטהרה מן החטא היא מצוה חוקתית ללא שום הבנה – למעלה מהשגתינו. "תשובה" נבראה לפני בריאת העולם – ללמדנו, שאין התשובה מובנת בדרכי הטבע.

כמו שאנו אומרים בוידוי של רבינו נסים: "מנהג בית דינך הצדק לא כמנהג בתי דינין של בני אדם, שמידת בני אדם כשהוא תובע את חבירו בממון אל הבית דין או אל השופט, אם יכפור ינצל מן הממון ואם יודה מתחייב ליתן, ובית דינך הצדק לא כן הוא, אלא אם יכפור האדם אוי לו ואוי לנפשו, ואם מודה ועוזב, אתה מרחמהו".

לכן, יצר הרע, מחפש את האדם שלאחר החטא, להביא אותו למצב של ייאוש וחדלון, כחומר ביד היצר. במצב כזה של חוסר אונים, היצר מסוגל להפיל את האדם, עד שאול תחתיות.

זוהי מטרתו המוצהרת של עמלק, "אשר קרך בדרך". עמלק הוא חסם ההתלהבות הגדול ביותר, הוא מקרר ומחליש את דעתו של אדם, מרפה את שאיפותיו, את רצונותיו. "בוקה ומבוקה ומבולקה ולב נמס ופיק ברכיים, וחלחלה בכל מותניים" (נחום ב).

עמלק מדכא את המחשבות, כמו: 'מה אני שווה? האם הקב"ה רוצה אותי בכלל? האם פושע כמוני מסוגל להשתחרר מכבלי השאול? האם יש לי סיכוי לחיים טובים יותר?', ועוד טיעונים שונים, השוללים ממנו אבסולוטית מחשבות של התקרבות לבורא עולם.

השמחה – היא עולם החירות – היא מסוגלת להפוך כל עצב לשמחה, כל צער לחדווה, כמו שכתוב: "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה". במצב של שמחה, העצבות והמרה שחורה נסים על נפשם, הן לא מרגישות בנוח.

חיים ללא שמחה משולים לחיים תחת עבדות, אנו נהפכים עבדים לדאגות של המחר וכואבים את הצרות של יום האתמול.

ומה יעשה אדם שהוא באמת כואב את חטאיו ומרגיש שברון לב?

רבי נחמן מזהיר: לב שבור? כאב וחרטה? מותר!, אבל לזמן מועט. בשאר הזמן יהיה בשמחה. כי "בכיה" היא ראשי תיבות של "ב'שמך י'גילון כ'ל ה'יום" – גם כשכואבים ומתחרטים צריך להרגיש את האושר ואת השמחה שבפנימיות הלב, על הזכות הגדולה – החרטה על מעשינו, הטהרה והשיבה אל ה'.

אנשים שואלים את עצמם: 'במה אשמח את עצמי? מדוע יש לי לשמוח? אינני מוצא שום סיבה טובה למסיבה?'. הגרוע ביותר הוא, שלפעמים באירועים מסויימים כמו חגים או שמחה משפחתית, קיים אילוץ לחייך ולשמוח, ואז הצער והכאב הפנימי כפול. האדם חש ומרגיש שאינו מסוגל לשמוח. אדרבה, ליבו מר עליו.

התשובה היא: 'שלא עשני גוי'!

רבי נחמן אומר: כל יהודי אפילו הגרוע שבפושעים, עדיין שם ישראל עליו ויש לו לשמוח בעצם העובדה שהוא נולד יהודי.

משמעות השמחה אצל רבי נחמן היא – תחפש מעט טוב בעצמך ותבוא לידי שמחה, אפילו אם אתה שקוע מאד בעצב ודכדוך עד שאינך מסוגל למצוא בעצמך איזו נקודה טובה מאירה, איזה יהלום קטנטן, עדיין יש לך במה להחיות את עצמך – שלא עשני גוי.

הנקודה היהודית הפנימית שאינה נפגמת גם אצל החוטאים הגדולים. עובדת היותי יהודי, צריכה לשמח אותי – "שלא עשנו כגויי הארצות" וכו'. שמחה זו – בנקודות הקטנות – היא זו שממתקת את מרירותו ומוציאה אותו מכל יגונותיו ומביאה אותו לשמחה גדולה יותר, וכך הלאה.

"והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור" – ידוע הוא שכל הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו, מתגלים ומאירים בכל דור ודור. תפקידנו הוא להמשיך את קדושת הימים הללו ואת הארת הנסים והנפלאות על עצמנו – "ליהודים היתה אורה ושמחה" – כן היא תהיה ותאיר לנו. והימים הללו נקראים ימי משתה ושמחה – ללמדינו שכל יהודי יכול להחלץ מכל צרה, בעזרת השמחה – "כי בשמחה תצאו"…

מובא בשם תלמידי הבעש"ט, על הפסוק: "ואני בחסדך בטחתי יגל ליבי בישועתך" –

'רבש"ע, אני שמח כבר מעכשיו בישועה העתידית , אף שעדיין אינני רואה פתח לישועה'.

אפשר אפוא להסביר מדוע משנכנס אדר מרבים בשמחה? מאחר ונס פורים חוזר על עצמו מידי שנה, אנו מתחילים "לשמוח" כבר מתחילת החודש – לפני הנס, להוכיח – הנה רבש"ע… אנחנו שמחים לפני הישועה – כי בטוחים אנחנו בישועתך העתידית.

השמחה, יש בכוחה לפרוץ גבולות, יש בכוחה לשבור חומות, היא מביאה לתשובה מאהבה, להדר קבלוה את התורה – באהבה. היא התרופה הטובה ביותר לכל מה שעובר עלינו בעולם המר הזה.

"אשר ברא ששון ושמחה, גילה רינה דיצה וחדווה", הוא יזכנו שיהיה חלקנו במדת השמחה תמיד, בכל מקום, בכל זמן, בין בעליה ובין בירידה, בין בשעת עונג, ובין בשעת צער.

"…והאהבה היא תפארת הנשמה, שתתפאר בתפארת השמחה, אשר תשמח באלוקיה, ותדבק בזיו יראת ה', להדביק יקר הודה, ומתערב אור חמדתה ליוצרה באהבת תשוקתה, חשק תאות עליון , להתעטר עטרת יופי המחשבות הזכות הטהורות ותהיה נוהמת מגודל גיל עליצתה לידידה ידיד עליון ותתקשר בקישורי חיבה ותהיה דורשת וחוקרת אחר המעלות לאור באור החיים.

ובעת אשר מתרוממת ומתגדלת לדעת קדושת יוצרה ומתדבקת באמונתה לבוראה, אז היא מתפשטת בחדווה וגיל ומתרחבת בשמחה. באותה שעה מתקדשת קדושת קודש הקודשים ואז מתאהבת ונושאת חן לפני מלך מלכי המלכים ובעת ההיא מתקיימת ומתייפה ומתהדרת בהדר גאון עוז תוקף הדרת האהבה.

ואז העליון יסגלנה להצהיר זיווה להכניסה בחדרי זוהר ולצררה בצרור החיים.

הרחמן הוא ישימנו מאנשי עבודתו השמחים בו". (ראשית חכמה סוף שער האהבה)