"הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו"
(רמב"ם, הלכות דעות א)

אם אפשר לדבר בהכללה, ניתן לומר שהיחס שלנו לשמחה מתחלק לשני שלבים בהתפתחות התודעה. בשלב הראשון מופיעה השמחה בחיים בצורה חדה ומלאה, כשאז מתעורר הרצון להמשיך ולהתמיד בשמחה כל הזמן. השלב השני הוא השלב בו מתחילים לגלות שחלקי התמונה אותה רצינו לאחות הולכים ומתרחקים זה מזה, ולפעמים ישנם גם שברים וקרעים שלא ניתנים לאיחוי. זהו הגילוי של העצב – ההתוודעות לכך שבחיים ישנם גם הרבה חסרונות, והדרך להשלמת החיים ומימוש השמחה מתרחקת עוד ועוד.

בפרשת שמיני אנו מוצאים את התופעה של ערבוב השמחה והעצב. לאחר שמלאכת בניין המשכן נגמרת, מגיע השלב הסופי שכולם ייחלו לו: התחלת העבודה והשראת השכינה בקרב המשכן ובני ישראל. בתוך השמחה העצומה וההתרוממות הרוחנית ניגשים שני בני אהרן ומקריבים אש זרה, ומתים בו במקום. השמחה לא הייתה מושלמת אפילו לא ליום אחד. "אין השמחה ממתנת לאדם; לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר" (תנחומא שמיני, ב).

איך מיישבים בין הסתירה של השמחה עם העצב? יש מי שקולט בחוזקה את המשמעות של העצב הגדול עד שהוא מתייאש מלשמוח באמת, ושוכח שפעם הוא ידע שיש גם שמחה. כנראה זאת הייתה טעות, הוא אומר לעצמו, היה זה מבט נעורים תמים מדי. אבל אדם זה בהשפעת מאורעות שכח איך הוא הרגיש שהשמחה הייתה מהדברים הוודאיים שהוא חש בחייו. לא יכול להיות שהיא הייתה סתם דמיון ולא מעבר לכך.

רבים נוטים לנסות ליישב בין השמחה והעצב בדרך של פשרה. מכיוון שהחיים מורכבים משמחה ועצב, אז גם נשמח וגם נֵעצב. בדרך כזאת לכאורה מתייחסים לשני הפנים שמשתקפים בחיים, אבל בפועל זאת דרך לא אמיתית. העצב לא מקבל ביטוי מלא בגלל השמחה, וגם השמחה אף פעם לא מלאה כשהעצב תמיד בצידה ומזכיר לה שיש גבול לשמחה. את השמחה המרירה הזאת מתאר שלמה המלך (קהלת ב, ב): "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה"; "לשחוק אמרתי מהולל – מעורבת בבכי ואנחה, ולשמחה מה זו טובה עושה, הרי סופה תוגה" (רש"י שם). מסתבר שהדרך של הפשרה היא לא רק עם פגמים וחסרונות, לאור דברי הפסוק היא חסרת תועלת לחלוטין: 'ולשמחה מה זו טובה עושה', כדברי רש"י. מכיוון שהשמחה נשארת תמיד בתוך הגבול המעציב, היא רק מעוררת ומזכירה לאדם את הגבוליות של החיים שגם השמחה צריכה לכפוף את עצמה כדי להיכנס אליהם. זאת לא שמחה, והיא לא יכולה לחולל משהו טוב באמת חוץ מתחושה רגעית נוחה ומרה בו זמנית.

לפי דברי הרמב"ם המוזכרים למעלה, הדרך הבינונית היא הדרך הישרה בה צריך האדם ללכת. בינוניות היא לא דרך של פשרנות, אלא כפי שהוא מאריך בכך בהקדמתו למשנה, הדרך האמצעית כוללת את שני הצדדים הקיצוניים. היא בינונית, מלשון בין ובין. בהתאם לדרך זו כותב שם הרמב"ם: "ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות". למרבה ההפתעה, דרך האמצע היא דווקא השמחה. להיות עצוב זה להיות קיצוני, להיות שמח זה להיות מאוזן. כמעט הפוך לגמרי מצורת החשיבה שלנו.

מסתבר שיש שמחה ויש שמחה. יש שמחה הקרובה יותר לשחוק, והיא מבטאת את הרצון להיות שלם עכשיו. אבל יש שמחה שהיא שמחת התיקון, שיכולה לכלול בתוכה את כל העצב ועדיין לשמוח. השחוק מציג את הרצון להיות שלם, העצב מציג את החסרונות הרבים מהשלמות, והשמחה כדרך אמצעית כוללת את שני הדרכים – השחוק עוד יגיע, אבל דרך מילוי החסרונות ותיקונם. הידיעה שדרך העצב תגיע השמחה מובילה לשלב יותר גבוה בו לא מתעלמים מהעצב ודוחים אותו, אלא שמחים איתו ומכוחו ממש: "וזה עיקר שלמות השמחה, כשמתגברין על המרה שחורה והעצבות וחוטפין אותם לתוך השמחה בעל כרחם, דהיינו שמהפכין אותם לשמחה" (ליקוטי עצות, שמחה). איך הופכים עצבות לשמחה? "כי דייקא על ידי מה שהבעל-דבר מכניס בלבו יגון ואנחה ומרה שחורה, על ידי זה דייקא יהיה שמח מאוד, כי יאמר בלבו אף על פי שאני רחוק כל כך מהשם יתברך, אף על פי כן אני מזרע ישראל, ולא עשני גוי, ואני זוכה בכל יום לקיים כמה מצוות ציצית ותפילין וכמה ברכות ודיבורים קדושים בתפילה ובתורה שאני זוכה לומר בכל יום ויום, ואדרבא זהו עיקר שמחתי שמרוחק כמוני יזכה גם כן להניח תפילין בכל יום שהם כתרי דמלכא… ורק זהו עיקר מצוות השמחה להיות שמח כל כך עד שיהפוך היגון ואנחה לשמחה" (רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות פו"ר ג).

"עיקר מצוות השמחה", "שלמות השמחה", היא רק כשכוללים רק את הצער. החסרונות שקיימים בצד השמחה מגבילים אותה כשזאת רוצה להתבטא כפי שהיא עכשיו. אבל כשהשמחה היא שמחה של תיקון, החסרונות רק מגבירים את השמחה שקיימת למרות החסרונות, ובכך היא מלמדת שאם קיים כל כך הרבה עצב לצד כל כך הרבה שמחה, כנראה שהעצב והשמחה באמת קשורים בקשר הדוק אחד לשני – העצב מביא לדרישת חיים גדולה יותר, והשמחה תממש אותם בפועל. כל רצון לשמחה אחרת רק יביא להתנפצות שחוזרת על עצמה שוב ושוב בין צמיחה לעצירה, בין שמחה לעצב. אי היכולת להכיל את שניהם בו זמנית תביא לייאוש, או לצמצום של שני הכוחות כשבסופו של דבר לא יצא מהם שום דבר אמיתי. שמחה של תיקון מחברת את שניהם, ויודעת שהעצב שקיים בעולם בא לומר לנו שעוד לא הגיעה העת לשחוק; כעת העת לשמוח ולהוציא מתוך הכאב חיים חדשים.