צריך להיות תמיד בשמחה ולעבוד ה' בשמחה. ואפילו אם לפעמים נופל ממדרגתו, צריך לחזק עצמו בימים הקודמים שהיה מזריח לו איזה הארה קצת, כמו שאנו רואים, שכמה סומים מחזיקים עצמן באיש אחד שאינו סומא, ומאמינים בו והולכים אחריו. וגם הסומא מאמין למקלו שהולך אחר מקלו, אף שאינו רואה כלל. מכל-שכן שראוי לילך אחר עצמו. (ליקוטי מוהר"ן, סימן רכב).

לפני שנעמוד על תוכן הדברים, נתמקד במשפט הפתיחה: "צריך להיות תמיד בשמחה, ולעבוד ה' בשמחה". בלי להתמקד על הכפילות, במבט ראשון רואים חילוק בין סוגי השמחות. השמחה בעבודת ה' צריכה להיות שם, אך השמחה ה'סתמית' צריכה להיות תמיד. בירור משפט זה, יעזור בהבנת המשך הדברים.

מהי באמת משמעות ההוספה 'תמיד'? מהיכן נבוא לומר שיש שעה בה אין צריך לשמוח, כשנאמר בצורה סתמית שיש לשמוח? אמנם, חז"ל כבר אומרים בגמרא (סנהדרין דף כב ע"א)שהמושג 'תמיד' לא מחייב תמידות של זמן- 'תמידות החלטי', בלשון המלבי"ם (איילת השחר, שט), אלא הוא מתפרש גם כתמידות עקבית שיכולה להתבטא בפרק זמן קצר- 'תמידות סידורי', בלשון המלבי"ם, או- קביעות. אם עלינו להיות בשמחה תמיד, פירוש הדבר שמקור השמחה צריך להיות קבוע. אם לא היה נאמר שיש להיות בשמחה 'תמיד', יכולנו לחשוב שצריך להגיע למצב של שמחה, אך לפעמים ישנם מקומות בהם לא ניתן לשמוח, והעצה היחידה היא לצאת מהם. כאן מגלה רבי נחמן, כי מקור השמחה שלנו חייב להתקיים בכל המצבים, מאחר והוא צריך להיות מהותי ולא משתנה- תמידי.

* * *

הנפילה, כשמה, מכניסה את האדם לבור כאשר במישור שהוא נמצא, רק קירות נמצאים מולו ואין אפשרות לצאת. בדברי רבי נחמן בהמשך אותו קטע מובא שהנפילה גורמת לסתימת עיני ולב האדם. כל חופש הפעולה הרוחני נלקח מהאדם. בטח שאי אפשר לשמוח במצב כזה, אנו חושבים. ביציאה ממצב זה תתאפשר השמחה, אך לא רגע לפני-כן. ובכן, רבי נחמן מגלה לנו אחרת- צריך להיות תמיד בשמחה. אם נאמר שלרגע אחד השמחה מושבתת, אזי איבדה את תמידותה. אם כן, מחפשים אנו כעת אחר מקור השמחה שיימצא שם בכל מצב שהוא. אומר רבי נחמן: "צריך לחזק עצמו בימים הקודמים שהיה מזריח לו איזה הארה קצת". בשעת הנפילה צריך לשמוח בהארה מהעבר. לכאורה, היינו אומרים שזו 'נוסטלגיה', ולא מעבר לכך. מה נוגע אתמול להיום?

ממשיך רבי נחמן: "כמו שאנו רואים, שכמה סומים (עיוורים) מחזיקים עצמן באיש אחד שאינו סומא, ומאמינים בו והולכים אחריו". הרי לפנינו מצב בו אין לאדם שום תפיסה עצמית במה שהוא עושה, ונשען הוא רק על אמונה. הוא יודע לאן הוא הולך, ובוודאי שיוביל אותי בשלום ובבטחה, חושב העיוור. "מכל-שכן שראוי לילך אחר עצמו"– על עצמך אתה לא סומך?, שואל רבי נחמן. תיזכר מה היה לך בעבר- הארה. בסך הכל הארת את פני השטח לגלות את המציאות האמיתית. לא נאלצת להוסיף דבר, כי אם להתוודע אל המציאות שכבר קיימת. עכשיו הינך בחושך, אבל את אותה השגה שהשגת, אותה דבקות שחשת, הם קיימים שם. אולי אין כרגע אור לגלות אותם, אבל הם קיימים שם. גם אם היום אינך מרגיש שום קשר אליהם, אף-על-פי-כן, אתה הרי יודע שהם קיימים. אינך מבין כיצד? לא תמיד אתה אמור להבין. לפעמים צריך להיות כאותם עיוורים, ההולכים בתום אחר מי שמוביל אותם, גם אם אין להם שום מושג לאן ואיך. האמן שאותה הארה, אותם רצונות טובים, עדיין נמצאים.

את הנקודה הזאת עלינו להפנים היטב- בכל פעם שמתעורר בנו רצון טוב, עלינו לדעת כי הוא לא נמצא בנו בצורה חיצונית. הוא תמיד מתגלה כעצם מהותנו. בכל קרבת אלוקים חשים כי "קירבת אלוקים לי טוב" (תהלים עג) – לי טוב. וכאשר שופכים מעט אור על המציאות, זוכים לגלות מי אנחנו ומהם באמת שאיפותינו ורצונותינו. הם היו אמיתיים, נצחיים. בהם נשמח גם כשלא נזכה לחיות אותם, כשנדע שהם מעידים על הקשר המהותי שלנו עם ה', שלעולם לא ייפסק. ובדרך זו תתאפשר השמחה תמיד- כי מקורה לא יכזב לעולמים, ביודעינו כי קיים הוא לעולם.