בשבוע זה, בתאריכים ה-ו-ז תמוז, חלים הימים הנוראים בהם נעקדו על קידוש השם בעיירה קטנה באוקראינה במסירות נפש ובגבורה עילאית 30,000 יהודים, גברים נשים וטף. ראוי לכולנו לזכור מעמד קדוש ונשגב זה שלא היה כדוגמתו בעוצמת קידוש ה' שהיה בו, שכן הבחירה הייתה בידם אם להיות נאמנים לה' ולתורתו או חלילה להיפך, כפי שיסופר.

רצונו של רבינו הק' להיקבר באומן היה בגלל אותם קדושים, שעל כן ביקש רבינו להטמן שם, על אותה אדמת קודש ממש, בה נטמנו עשרות אלפי הקדושים, שם התחולל קידוש ה' גדול ונשגב מאין כמוהו ושם נגנז גם, על פי ציוויו המפורש, ארון הקודש של רבינו לאחר הסתלקותו. מקום קבורתו נכרה בבית הקברות שבו נטמנו הם.

מוהרנ"ת כותב: "כמה פעמים הפליג רבינו מאד בשבח בית החיים של אומאן. ופעם ענה ואמר: אין אתם יודעים גודל יקרת מעלת קדושת זה הבית החיים דפה, כי הוא יקר וקדוש מאד"

וזהו המעשה: בשנת תקכ"ח (1768) מרדו ההיידמאקים בפולנים, והחלו לטבוח ביהודים. שרשרת של פוגרומים נוראים התחוללה אז ביהודים, באזור קייב. אלפי יהודים מהאיזורים הסובבים את אומאן ברחו לתוך העיר המבוצרת, בתקוה ששם ימצאו מקלט. רובם נכנסו לתוכה, אולם חלקם נותרו מחוצה לה.

בתחילת הקיץ של אותה שנה נטל את הפיקוד הצורר איוואן גאנטע ימ"ש. בתחילה נשלח ע"י מלכות פולין להלחם נגד ההיידמאקים, אך הוא שינה מיד את עורו, ובמקום ללחום בהם הצטרף אליהם, ושני הכוחות התאחדו במטרה להכנס לאומן לחולל בה הרג וביזה.

לאחר מצור שארך זמן, ובמהלכו השיבו היהודים החונים סביבות העיר מלחמה שערה, פרצו הרשעים העירה בחמת זעם, והחלו להרוג ולטבוח בכל יהודי הנקרה בדרכם. באותה שעה התקבצו אלפי ורבבות יהודי העיר לבית הכנסת הגדול שבעיר. המקום היה דחוס וגדוש ביהודים. הללו התעטפו בטליתות, וזעקו לפני אביהם שבשמים שיצילם, אך מצד שני מוכנים היו למסור נפשם על קדושת שמו יתברך.

סמוך לבית הכנסת עצרו הפורעים. גאנטע הצורר נתן אות ומיד הועמדה כמין חופה בעלת גג, נמוכה מעט מקומת אדם, ולידה צלם, באופן שכל מי אשר יעבור דרכה ייאלץ בהכרח לשוח מעט ולהשתחוות לצלם רח"ל. ויצא הכרוז אל תוך בית הכנסת, מקום ריכוז אלפי היהודים, שכל מי שרוצה להשאר בחיים יצא ויעבור דרך החופה ונפשו תישאר לו לפליטה.

באותה שעה נתקדש שמו הגדול ית', ומכל אלפי היהודים, בהם נערים ותינוקות, לא נתפתה אף אחד… וכולם ללא יוצא מן הכלל מסרו גופם על קדושת השם, ובחרו ליפול לידיהם הטורפות של הרוצחים השפלים לעשות בהם כאוות נפשם במיתות שונות ומשונות, אך באלקים לא מרדו!

מסירות נפשם של היהודים הציתו עוד יותר את חמתם של הצוררים עד להשחית. הללו התפרצו כחיות זעם, רצחו וטבחו ביהודים בכידונים וסכינים ושאר כלי משחית, ונחלי נחלי דם ישראל הקדושים נשפך אז כמים בכל רחבי העיר.

שלושה ימים, ה-ו-ז תמוז, נמשכה ההריגה הגדולה הזו. הרשעים האכזריים לא נחו ולא שקטו, ועברו שוב ושוב על החללים ושסעו את הגופות הקדושות, עד שהגיע מספר ההרוגים, יחד עם ההרוגים מחוץ לעיר, לכשלושים אלף נפש!

* * *

נביא כאן העתקה מתוך הספר שער המלך שער ג' פרק ד', מאמר לבין המצרים…

"והנה בצרה גדולה אנחנו בעיתים הללו אשר דמינו נשפך כמים, קול דמי אחינו צועקים ההרג רב בעו"ה שהיה במדינת אוקריינא בשנת 'שהרג"ך' לפ"ק וביותר בק"ק אומין, היאו"מן כי יסופר מה שעשו שם הפוחזים, אכזריות שהיה שם במכ"סת נפשות שהיו כופין ואומרים לאב כוס (שחוט) לי טלה זה, שהאב יכוס (ישחוט) את בנו ולא יחוס על דם זרעו, והיה להם על דקר נעוץ כמה ילדים פרחי שושנים, והיה שם מעין ובור עמוק מאד, ולקחו הפוחזים ילדי העברים יונקי שדים והשליכו אותם הבורה עד שנתמלא מחוליית"ם ואיבריהם, ועלתה צעקתם מתהום ארעא עד רום רקיע, ולאלפים נפשות הקדושים נהרגו במיתות חמורות, אך לעינים שכך רואות ולמשמע אוזן דאבה נפשנו, על אלה אנו בוכים יומם ולילה, ארץ אל תכסי דמם, והקב"ה הסיר מעלינו האהבה, בעו"ה היה לנו כאויב, ואם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני, יש לנו כעת חולת אהבה."

ועוד שם בסוף אותו שער פרק ו': "…והבאתי בפרק ד' את גודל הכליה שעשו ביהודים, אנשי אמו"נה אבדו במדינות אוקריינא, וביותר בק"ק אומין אשר היתה עיר ואם בישראל, וקריתי את אשר כתבו לזכרון בספר, הצרות שהיו שם, ולמשמע אוזן דאבה נפשינו, יותר ממה שנכתב שם ספרו לנו, ועוד מעשה בשעת הבריחה, היה שם באיזה חדר חביתי מלח סדורים שורות שורות על פני כל החדר והיה חלל בין שורות המלח להכותל ונחבאו שם הרבה אנשים ונשים ובתוכם היו איש ואשה שהיה להם כמה שנים צער גידול בנים, כמה ילדים ילדו ולא גדלו ולעת הזאת היה להם ילד קטן כבן שתי שנים ותראהו את הילד הנה בוכה וייראו כולם שלא ישמעו השונאים את קול הנער, באשר הוא שם עם אנשים הרבה, והתחילו כולם לצעוק אל האיש והאשה הזאת שימיתו את בנם, כי מוטב שימות אחד ולא ימותו הרבה, ושמעו אבי הילד ואמו בקול האנשים והמיתו בידם את בנם אשר טפחו ורבו, על זה יש לקונן ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהון ר"ל שזדו בילדיהון כי תרגום של ויזד ובשל, כהנה וכהנה הוסיפו בני עוולה ויש לנו לבכות יומם ולילה על חללי בית עמינו ובפרט באלו הימים שאנו בוכין על חורבן ירושלים, ומספד ההרוגים שהיה שם, בכללם יזכור ויספוד את כל ההרוגים שמסרו נפשם על קדושת השם מזמן החורבן עד עכשיו, יש להם מספד ואין להם מספר, והוא מחמת שאנו עושין בתורה שכחה, לכן עושין בנו לקט… ואין לנו במה להנצל, ואין מידם מציל, וכל ימינו כצל", עכלה"ק.

ישתדל נא כל אחד, בימי הזכרון לאותם קדושים, ללמוד משניות או לימוד אחר בעבור הזכרת נשמתם, ולוואי שיהיו לנו מליצי יושר על כלל ישראל שלא נדע עוד צער ושבר בקהלינו ויבוא בן דוד ויגאלנו גאולת עולמים אמן.

לזכרם של אותם קדושים כתב רבי דוד חזן, שהסתתר אותה עת במערה, ולאחר מכן אסף את רבבות ההרוגים וטמנם בשני קברי אחים ענקיים, כאמור, את "קינת אומן".