אנשים גדולים, אנשים קטנים – כולם על הכוונת של יצר הפניות, אין מי שניצל מהרשת הפרושה לרגל כל האנושות; כולם מתנסים, בדרך זו או אחרת בצירוף הזה.

פרשתנו, פרשת שלח לך אנשים, מזכירה את הפרשיה העצובה הזאת, פרשת המרגלים, שבאה בעקבות בכייה של חינם וגרמה בכייה לדורות. היא מביאה אותנו לתהות על שבריריותו של החוסן האנושי לעמוד בפני פיתויים, כאשר גם היסט של הפן הרוחני נחשב לפניה מן האמת.

למדנו מפי חז"ל כי 'באותה שעה [ששולחו המרגלים] כשרים היו'. משמעות הדבר, כי המדובר באנשים גדולים, שהם משכמם ולמעלה מהציבור הכללי; מנהיגי העם, שקיבלו אישור של תורת אמת לכך שכשרים היו. מה גרם להם לאבד את התואר הנשגב הזה, ולקבל תחתיו עמדה של מקטרגים כנגד רצונו של הקב"ה?

בספרי החסידות מבואר, כי החרדה מפני התנסות בחיי העמל הקשורים עם עולם החומר, שיהיה נדרש העם הזה תיכף בבואו לארץ, הוא שהניע את לב המרגלים למאוס בה. עזיבת ההסתופפות בצלו של אלוקים, כשהוא מסדר להם את כל צרכיהם, מבלי שיצטרכו לתת דעתם זולת על קרבתו ומציאותו האלוקית – זעזעה את מה שהיה בהם, והפכה אותם מאנשים כשרים למרגלים חטאים.

עיקר עבודת השם היא בתמימות ובפשיטות, ללא התחכמות אנושית. הרמה הרוחנית לה שואף האדם להגיע טובה עד מאד, אולם אך ורק אם היא מעוגנת ברצונו של ה' – 'אם יש בזה השי"ת יעשה ואם לאו אל יעשה…' הברומטר הזה, הכה נחוץ לכל עובד השם, הינו תנאי בל-יעבור לכל הנכנס בעבודת השם.

צדיקי החסידות המשילו משל: בימים הקדמונים היה נהוג, כי החותן שהכניס חתן לביתו, התחייב להאכילו, להלבישו ולדאוג לכל מחסורו במשך כמה שנים שנקבעו מראש. מסגרת זו היתה מכונה 'קעסט'. המרגלים, הסבירו, גם הם אכלו 'קעסט' על שולחנו של הקב"ה – הזמן שקרב לתור אחר מקור פרנסה עצמאי – מוטט את בטחונם.

ההנאה של עובד ה' מעבודתו את מלכו, אמורה להיות אך ורק בגין העובדה שהוא עובד את אלוקיו, ולא מחמת הפקת צמיחה אישית, מהנה ככל שתהיה – שכן זו אינה עבודת השם, אלא עבודה עצמית. לכן, בהיותם חגים במסלול הסיכון הגבוה ביותר שיש לעבודת השם – מעדו הנשיאיםמרגלים באבן הנגף של 'העצמיות'.

באותו ליל בכי, התחוללו, במשך ההיסטוריה, עוד שני אירועי-תופת היסטוריים: בתי מקדשינו (הראשון והשני) חרבו באותו לילה עצוב. המגמה היא אחת: עבודת ה', שבית המקדש גילם את עוצמתה בשיא השיאים, חדל להיות רלוונטי לרגל המעידות של העם, שרחקו מאורו של ה', והחלו להתבוסס בעבודה העצמית במקום לחשוב על רצונו של ה'.

חז"ל מגלים לנו, שבזמן בית המקדש השני, היו בני עמנו גדולים בתורה ובמצוות, ודינם נחרץ לאבד את פאר העולם מחמת שנאת חנם. זאת, לדעתי הענייה, לא היתה רק שנאה אישית צרת אופק, יתכן והיו בה מניעים של אידיאולוגיות מנוגדות, אך השם יתברך לא היה שם. בית המקדש הצטרף לבכייתם של המרגלים.

הרבי מקאצק התבטא – שלח לך אנשים, שלח את האנושיות. זו, לא ממש מועילה כשאנו נקראים להיות קרבים אל ארמונו של מלך. את האישיות, גם זו של 'כשרים היו', עלינו להמיר באלוקיות נשמתנו הבטלה לרצונו של מי שאמר והיה העולם – זו התכלית.

ארץ ישראל, בפנימיות הסוד, מרמזת על נקודת המלכות, העשירית שבספירות של היקום האלוקי, כביכול. מידה זו מושרשת בקדושת נשמות ישראל, וזאת מתאפיינת בביטולה הגמור אל השם יתברך, עמל הכפיים שהיו עתידים 'אוכלי הקעסט' המדבריים לעמול, הכיל בחובו את קדושת הקרבה האבסולוטית לקונה שמים וארץ.

כלומר, לא רק בהיותך מסב בגן אלקים של דבקות מוכחת בבורא, אלא גם – ובעיקר! – בהיותך מסובב בתלאות החומר ודרישותיו המעייפות – שם נמצא האלקים! ובכדי לזכות לכך נחוצה אמונה ברה ומזוככת במציאות השם, וזאת מתגלה בבירור יותר בארצות החיים – ארץ הקודש.

הנביא יחזקאל אומר (כב, כד): "בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם" – בהקשר שלנו, הגשמיות של ארץ ישראל – רוחנית היא, לא גשמה – היא אינה מתגשמת, משום, שכרעיון, העיסוק בגשמיות בתובנה אלוקית פנימית אינה גורמת להתרחקות מאור פני מלך חיים. המרגלים חטאו בזאת, והמירו את כשרותם בסירוב לעבוד את השם יתברך בעבודות פשוטות – הענין צריך להיות מתוקן על ידינו.