שלום בית

ח׳ בסיון תשע״ט

כל מחשבה שעולה בלבנו על בן זוגנו, הן אם זה קשור למעשיו או לאופיו ומידותיו, כל המחשבות הללו לא באו סתם. הקדוש ברוך הוא שלח אותן אלינו במיוחד. בשביל מה? בשביל שנעבוד על עצמנו. ואז אנחנו צריכים לשאת תפילה: "ריבונו של עולם, אני הרי יהודי ואני רוצה לתקן את מה שטעון תיקון. אין מי שיעזור לי חוץ ממך". ואז אפשר אפילו לומר תודה.

היסוד לשלום ביתו של האדם הוא רק ההבנה שכל העבודה היא לא אצל השני, אלא רק אצלי ומול השם יתברך. רק אז נוכל להתקדם. נכון שזה מאד נוח להאשים את בן הזוג השני, זה נותן תחושה של מלאות, הרגשה של רגיעה, אבל זו היא רגיעה מדומה. "החזרתי לו מנה אחת אפים, לא נשארתי חייבת. הראיתי לו שאני לא שפחה פה בבית", "חינכתי אותו". משפטים מוכרים, לא?

כן, זהו טבעו של האדם. אבל צריך לדעת שאם האדם אינו עובד על מידותיו הוא יורד. כותב הרב יעקב מאיר שכטר בספרו "ונכתב בספר" שהיום לא כל כך מודעים לכך שעבודה זו של זיכוך המידות, היא עבודה רצויה לפני המקום, זה לא עניין של מה בכך. עניין זה של כפיית היצר בתחום המידות הרי הוא בגדר עבודת ה' ממש. הוא מביא שם דוגמא נפלאה. כידוע, בחודשי הקיץ עוסק עם ישראל בפרקי אבות, שהיא מסכת מלאה בעבודה על מידות האדם. שואל הרב מברטנורא: מדוע פתחה המסכת במילים "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע"? הרי היה ראוי לקבוע את הדברים האלה בתחילת מסכת ברכות, שהיא תחילת התורה שבעל פה. שם היה יותר מתאים לכאורה להודיע שזו התורה שמסרה משה ליהושע. למרות זאת קבע רבי את המילים הללו דווקא במסכת אבות. הסיבה לכך היא שרבי רצה לקשור את המלים האלה דווקא בעבודה על תיקון המידות, כדי ללמדנו שעבודה זו של תיקון המידות גם היא מן התורה.

העבודה היקרה הזו של טיהור וזיכוך המידות שקולה כנגד לימוד התורה, שהרי המידות הן ככלים, אשר על ידן האדם יכול להכיל את אור התורה. הן הכלים אשר בזכותם יוכל לבצר את שכלו, לבצר את דעותיו, לבצר את אמונתו, וללכת בדרכי השם באמת בלי טעות ושגיאה.

אנחנו הלא רואים שבכל יום ויום האדם מתחבט עם כל מיני בעיות שקשורות במידותיו, מידותיהם של בניו ובנותיו, מידותיה של אשתו, מידותיהם של שכיניו וחבריו. האדם מוקף בעבודת המידות ועל כן כמה חשוב שייתן אל ליבו את החשיבות של העבודה זו וישקיע מחשבה וזמן וכוח ותפילה בעבודה הזאת.

סיפר הרב הצדיק רבי לוי יצחק בנדר על יהודי חשוב שהכיר ושמו רבי אייזיק. "אני זוכר כשבאתי לעיר מגוריו ונכנסתי לבקר בביתו של רבי אייזיק", מספר רבי לוי יצחק, "והנה ראיתי שמסתובבת שם זקנה אחת, עם שתי מקלות ביד. כששאלתי: מי זאת? על כך ענו לי: כן, כן, זאת אשתו של רבי אייזיק". "זו אשתו של רבי אייזיק?" תמהתי, "הרי רבי אייזיק הוא יפה תואר ויפה מראה, גבוה משכמו ומעלה". היא הייתה רגילה לתת לו על הראש. והנה כשהיא נפטרה, בערך שלושה חודשים לפניו הייתי שם אצלו", מספר רבי לוי יצחק והוא היה שוכב שם חולה. וכשהיא נפטרה הוא ירד מהמיטה וליווה אותה שלוש פסיעות והספיד אותה. וכך אמר: "הבעל שם טוב אמר שאין אדם מבין את חברו כי אם הבעל את אשתו והאשה את בעלה. הוא ורק הוא יודע מי היא, ורק היא יודעת מי הוא. אומר אני לכם, היא הייתה אשה יראת שמים". אמר רבי לוי יצחק: "אז ראיתי באמת את הגדולה של היהודי הזה. בן זוגך מכה בך בשוט לשונו, ואתה עומד מולו מחייך ואומר תודה לה' ועומד ומבקש סליחה מהשני ומדבר הכנעה. זו מדרגה גדולה.

אבל מאיפה מקבלים עיניים טובות כאלו לראות באשתי רק את הטוב? מאיפה מקבלים כוח לראות שבעצם כל מה שהיא עושה, היא רק שליחה של הקדוש ברוך הוא לתקן אותי. צריך פשוט לזכור שיש לי כאן הזדמנות פז לתקן את מידותי. אני צריך רק להפנות את פני כלפי ה', זה מה שהקדוש ברוך הוא דורש ממני כרגע. הוא הוא הקורא לי כאן, הוא הרוצה את טובתי. עדיף שאתקרב אליו עכשיו. מי יודע מה יהיה בניסיון הבא? לפעמים ברמזור יש אור מהבהב צהוב. זה אמנם לא נורא כל כך אם חוצים את הצומת באור כזה, אבל אחר כך, אם נתרגל, בסוף נחצה גם באור אדום ואז אנחנו בסכנה. לא עדיף לעצור את עצמי לפני שה' יעצור אותי? לא עדיף לעצור כבר בצהוב? אני רוצה לפתח אצלי עין טובה, אבל בדרך של קירבה לה', בדרך של התקרבות, לא בדרך של יסורים חס ושלום.

מצאנו בדברי חז"ל על מצוות פריקה וטעינה. התורה אומרת "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו – עזוב תעזוב עימו", כלומר יש מצוה לסייע בידי בעל החמור ולפרוק את המשא בכדי למנוע צער בעלי חיים מהחמור הזה, וכן יש מצווה של טעינה לסייע בידי בעל החמור להטעין את המשא. ואמרו חז"ל: "מה יקרה אם נזדמנו לאדם שתי המצוות – פריקה וטעינה, והוא אינו יודע איזה מהם לקיים, הרי שמצוות פריקה קודמת משום שיש בה צער בעלי חיים, כי בעל הטעינה יכול להמתין מעט לא יקרה שום דבר, אבל החמור לא יכול להמתין ומצטער תחת כובד המשא. עכשיו ניקח דוגמא אחרת, אם האדם הזה פגש בבת אחת את אוהבו ואת שונאו. האוהב זקוק לפרוק את המשא והשונא צריך לטעון את המשא. מי קודם? אתם יודעים מהי התשובה? מצוות טעינה שבשונא קודמת. ומסבירים חז"ל שהסיבה היא, כי אצל השונא הוא צריך לכפות את יצרו לעשות מעשה של אחווה ורעות וזה עדיף מלפרוק את החמור השני. מה מנסה הגמרא להוכיח מכאן? שצער בעלי חיים הוא רק מדרבנן ולא מן התורה וחיובו לא חמור כל כך שיעמוד מול המצווה לכוף את יצרו, כי אחרת אם המצוה של צער בעלי חיים היא מן התורה. אם כן למה לי להתחשב בכך שהשני הוא שונאו ויש בו כפיית היצר? אבל הגמרא חוזרת בה ואומרת אמנם צער בעלי חיים הוא מן התורה, אך עם כל זאת עדיף לכפות את היצר מול השונא שלך יותר מאשר לקיים מצווה מן התורה. והדברים מבהילים! יותר חשוב לקדוש ברוך הוא שאתה תתנקה מן המידות הרעות של שנאה ואיבה מאשר שתקיים מצוות אחרות.

הנה אתה חוזר הביתה מן העבודה או מן הלימודים ואשתך (או בעלך) מקדמת את פניך בשמחה: "למה לא קנית לי מה שביקשתי? מה עשית כל היום?". איזו תחושה מתעוררת בליבך? אולי חלישות הדעת, אולי כעס. "מה היא מדברת, האשה הזאת, היא לא מבינה, שאני חזרתי מיום עבודה קשה. כמה התאמצתי בשבילה וזה מה שיש לה להגיד לי?"

ואז אתה פשוט מתרתח, כועס, שונא, נחלש בדעתך, נעשה ברוגז, ופותח בקול גדול וצרור של ברכות יוצא מפיך הקדוש והטהור. ואחר כך ננעלים שערי הלב עד הניסיון הבא. והעיקר הוא – שלא נשארת חייב. וזה עוד במקרה הטוב. למה במקרה הטוב? כי גם היא יכולה להצטרף למועדון הצעקנים, ואז שוב נרקמת עוד אריגה בפרוכת השלום והשלווה.

איך עוצרים את התהליך הזה שבעצם הרי אף אחד לא מעוניין בו ואף אחד לא מרגיש בסוף שום מתיקות ושום עונג ממנו?

יש הרבה עצות והנהגות יפות איך לעצור את הר הגעש הזה שלא יתפוצץ.

נתאר מקרה מוכר: האשה מכינה לבעלה ארוחת ערב טעימה. טורחת ומבשלת במשך כמה שעות. טועמת את המאכל מדי פעם וסוף סוף הארוחה מוכנה. והנה הבעל חוזר הביתה, מתיישב מיד לשולחן והארוחה מוגשת לו. והנה חוש הטעם הטוב של הבעל פועל והוא מגיב: "הארוחה ממש טעימה". והאשה עונה לו: "לא נכון, אתה סתם רעב". אתה פשוט מופתע, איזו מן תגובה זאת? תגובה משונה ומרגיזה. מה היא רוצה ממך? אתה יודע איזו כוונה מסתתרת מאחורי המשפט הזה? הרצון לדעת כמה בן הזוג אוהב אותה ומעריך אותה. ואם כן מהי התגובה הנכונה כאן? "לא, אשתי היקרה, אכן הארוחה טעימה, יישר כחך על המאמץ הרב". זה קשה להגיד את זה. זה נתקע לך בגרון. יותר קל לך להגיד: "תעזבי אותי בשקט. מה את רוצה? את לא רואה שאני עייף?"

למי יש כוח לעצות על עבודת המידות כשחוזרים הביתה עייפים ורעבים? יש הרבה עצות והרבה משפטים יפים שאפשר להגיד אבל אם בן אדם לא מכוון על זה שעבודת המידות זה כל הזמן, ושעבודת המידות זה קודש קודשים, אז מאיפה הוא יקח בכלל כוח לבחור איזה משפט יפה להגיד כשהוא רוצה רק להתעצבן?

כדאי לכל אחד לאמץ את הרעיון הזה: כל מחשבה שעולה בלבנו על בן זוגנו, הן אם זה קשור למעשיו או לאופיו ומידותיו, כל המחשבות הללו לא באו סתם. הקדוש ברוך הוא שלח אותן אלינו במיוחד. בשביל מה? בשביל שנעבוד על עצמנו. ואז אנחנו צריכים לשאת תפילה: "ריבונו של עולם, אני הרי יהודי ואני רוצה לתקן את מה שטעון תיקון. אין מי שיעזור לי חוץ ממך". ואז אפשר אפילו לומר תודה. כמו רבי אייזיק, כמו כל הצדיקים. תודה לך בעלי ותודה לך אשתי, על שהיית שליח לעורר אותי לתקן את עצמי.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support