ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > בין המצרים > שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה

שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה

י״ט בטבת תשע״ז

כשאין אנו נופלים לעצבות אפילו מתוך הריחוק אלא מתנחמים ומבקשים השיבנו ה' אליך ונשובה, זוכים להמתיק הדינים, ואז הקב"ה מקרבינו בימין – שאפילו בתוקף הגלות מאיר פניו עלינו בבחינת ביקור חולים, וממשיך הארה עליונה ביום פורים לימי החול – אשר לא כדת – עד שקדושת פורים עולה על זאת של יום כיפור

הרב שמחה גולשבסקי ז"ל

מאז הופיע, שם הבעל שם טוב הקדוש את הדגש על עבודת ה' מתוך אהבה ומתוך שמחה, וכן החרו החזיקו אחריו כל יוצאי בית מדרשו ובמיוחד רבינו הקדוש.

אי לזאת, בהתקרב בין המצרים אנו עומדים כתמהים במבוכה: איך עולה בקנה אחד האבילות על החורבן בד בבד עם דרך החסידות לעבוד את ה' מתוך שמחה?

אמנם רמז רמז לנו רבינו בסיפורי מעשיות שאפשר לכלכל יחד את שני הנושאים הסותרים האלה.

בענין המלך שמסר את מלכותו לבנו בחייו (מעשה יג בסיפורי מעשיות) אמר המלך לבנו ביום הכתרתו:  "אני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוך. כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה".

אין שום ויכוח שהמלך, כשמורידים אותו מגדולתו, מצטער צער רב על כך. ובכל זאת חייבו אביו להיות בשמחה. ובזה לימדנו רבינו שמה שאדם מצטער, אין זה סיבה שמוכרח הוא ליפול לעצבות, אלא יכול גם להיות בשמחה!

ברוח זה מצאנו במדרש (איכה רבה ג-יט): "משל למלך שנשא מטרונא וכתב לה כתובה מרובה, ואמר לה כך וכך חופות אני עושה לך, כך וכך ארגוונות [בגדים] טובות אני נותן לך. הניחה המלך והלך לו למדינת הים ואיחר לשם. נכנסו שכנותיה אצלה והיו מקניטות אותה ואומרות לה, הניחך המלך והלך לו ושוב אינו חוזר, והיתה בוכה ומתאנחת. וכיון שנכנסה לתוך ביתה פותחת ומוציאה כתובתה וקוראה ורואה בכתובתה כך וכך חופות וכו', מיד היתה מתנחמת.

לימים בא המלך, אמר לה: בתי, אני תמה איך המתנת לי כל אותן השנים? אמרה לו: אדוני המלך, אלמלא כתובה מרובה שכתבת ונתת לי כבר אבדוני שכנותי.

כך האומות מונין את ישראל ואומרים: אלקיכם הסתיר את פניו מכם וסילק שכינתו מכם, עוד אינו חוזר עליכם. והן בוכין ומתאנחין. וכיון שנכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ומוצאין שכתוב: 'ופניתי אליכם והפריתי אתכם ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם'(ויקרא כו) והן מתנחמין. למחר, כשיבוא קץ הגאולה, אומר להם הקב"ה לישראל: בניי, אני תמה  מכם היאך המתנתם לי כל אותן השנים"? והן אומרים לפניו: רבש"ע אילולי תורתך שנתת לנו כבר אבדונו האומות".

לפי המתבאר, עלינו להבדיל בין סיבת השמחה לבין שלימות השמחה. כל זמן שכלל ישראל  בגלות ובית המקדש חרב, רחוקים אנחנו מאד משלימות השמחה. ובכל זאת סיבת השמחה נשארת אצלינו, שהרי בחר בנו מכל העמים, ועדיין חביבותינו גבו. ולכן אנו כאותו בן מלך, אף על פי שנפלנו מגדולתינו ואין אנו זוכים לגלות שמו בעולם לעין כל מפני היד השלוחה במקדשו, בכל זאת כל זמן שאנו מכירים את היחוד שלנו ומעריכים את התורה שיש לנו ואת קרבת אלקים – אמנם מתוך הסתר הגלות – ואנו שמחים על חלקינו שמזרע ישראל אנו, אז אנחנו ראויים למלוך; וכשיגיע הזמן נחזור לגדולתינו במהרה בימינו.

הנה עפ"י מה שכתב רבינו (לקוטי מוהר"ן ב,סז) יתבהרו הדברים עוד יותר. דידוע לנו שעל ידי שבת  נשלם כל מעשי בראשית, משום ששבת, שבה מתבטלים כל המלאכות, מורה על בורא העולם שהוא ברא את הכל והוא שולט על הטבע, וכך גזירתו שיום השבת הוא על-טבעי, ושבת הוא שמו של הקב"ה והוא בחינת השגחה, ובה מתגדל שמו בעולם. כמו כן הצדיק הוא בחי' שבת כדאיתא בזוה"ק (נשא קמד:), שכל עצמו אינו אלא לגלות שמו יתברך בעולם, וכאשר נתגדל יותר שם הצדיק נתגדל יותר שם ה'. והצדיק הזה הוא היופי והפאר והחן של כל העולם; וכשזה הצדיק נתגדל בעולם אז נפתחים העינים של אלה המתקרבים והנכללים בו ויכולים להסתכל על עצמם ולדעת איך הם אוחזים בכל המדות, וגם יכולים לראות ולהסתכל בגדולת ה'. וכשנתגדל זה הצדיק אז נתגדל שם ה' ויש השגחה על העולם, וזה עיקר קיום בית המקדש. גם השבת וגם הצדיק, שהם שניהם בחינה אחת, מאירים לבית המקדש (עיי"ש בפנים).

נמצא, שכאשר כלל ישראל משמרים את השבת ונמשכים אחר הצדיק אז יש קיום לבית המקדש, משום שבית המקדש מגלה לעין כל שהשכינה שורה בישראל. וזה בחינת "מאורי אור", שהטבע כולו בטל לרוחניות ונפתחים העינים. אולם כשפוגמים בשם ה' חלילה, זה גורם הסתלקות האור, ואז מתגברים כוחות הטבע שהם כוחות הדין והחורבן הנקראים "מאורי אש", ומביאים חורבן לעולם.

יוצא לנו על פי זה, שכל מה שאנו מצליחים לגרום להגדלת שם ה' על ידי שמירת שבת והתקרבות לצדיק אמת (שבזה תלוי עיקר יהדותינו כמו שכתב רבינו ז"ל), באותה מדה אנו בונים בכוח את בית המקדש, וזה כל השמחה והאושר שלנו.

וכן אמרו רז"ל: "כל מי שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו" (ברכות לג). ולכן, אף על פי שיש להצטער על מה שחסר לנו בית המקדש בפועל, בכל זאת הוא קיים בכוח, ובזה יש לנו סיבה די והותר שנשמח וניתן הלל והודאה על חלקינו שלא שם חלקינו כהם.

ולא עוד אלא דוקא החורבן והגלות הם הסיבות שנהיה בשמחה, שכבר כתב רבינו (ליקו"מ כד) שעיקר גלות השכינה זאת העצבות. ואם כן, כדי להתגבר ולתקן את זה חייבים אנו להיות בשמחה.

הנה נגזרה בכיה לדורות בתשעה באב על ידי חטא המרגלים, שכלל ישראל קבלו דילטוריא על ארץ ישראל ובכו בחינם ונגזר עליהם שיחרב הבית. וכתב מוהרנ"ת שעצם ענין של שילוח המרגלים היה ענין של נפילה לתוך הטבע, משום שהקב"ה הנהיג אותם בהשגחה גלויה ולא היה נכון לבקש לשלוח מרגלים אלא לסמוך עליו יתברך, ומכיון שנפלו לטבע ניתן להם מקום לטעות. וכן המרגלים בעצמם היו להם נגיעות להתנגד לביאת הארץ, לפי הזוה"ק משום שידעו שלא ימשיכו להיות נשיאים בארץ ישראל – והם היו צריכים לשבור את טבעם ולהשיב אמרים אמת לשולחם, נגד נגיעתם האישית. ומכיון שלא עשו כן והכשילו את העם, ממילא נגזר שיחרב הבית ויפלו תחת עול הטבע בתוך הגלות המר והעצוב.

ואם כן מבואר שחובת הגלות מחייבת מחד בכיה לדורות, ומאידך להתגבר בשמחה לתקן את גלות השכינה!

הוא אשר אמרנו, שהבכיה על החורבן אינו ענין של עצבות כלל וכלל, אדרבה – אינו אלא מקור של שמחה, וכמו שאמר רבינו שמלב נשבר בא שמחה (שיחות הר"ן מה). הבכיה על החורבן והכיסופים לבנין הבית מחדש, רק מחזקת בקרבינו את תחושת האחריות שיש לנו, שעל ידינו צריך להתגדל שם ה' עד שנזכה לבנין הבית, ואז יתגדל ויתקדש שמו לעיני כל חי.

דברים נפלאים משמיע לנו מוהרנ"ת בענין זה (ליקוה"ל תענית ג') שכל ההשפעות באים מן הצדיק  שהוא בחינת מאורי אור שהוא בחינת בנין בית המקדש, ואז אפילו הדברים הגשמיים הם בקדושה; וזה ענין האכילה בשבת, שאז הגשמיות מתבטלת לרוחניות ונהפך הכל לקדושה. אבל כשנחרב בית המקדש ונתגברו הגשמיות שזאת בחינת מאורי אש, אז קשה לאכול בקדושה. ולכן תקנו חז"ל הד' צומות על החורבן, להכניע את הגשמיות כדי שיאירו המוחין שהם המאורי אור, ואז יכולין לאכול בבחי' מאורי אור, כי כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ולכן על ידי התענית זוכין לבחינת בנין בית המקדש, בבחינת "מאור עינים ישמח לב", ומתקיים "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה". מבואר מזה שהתענית מביא מידלשמחה ולא רק כשנגאל לעתיד  לבוא.

דבריו אלה בנויים על מה שכתב רבינו (ליקו"מ ב,סז) שעל ידי האבילות על החורבן בתיקון חצות  זוכים ל"פאר תחת אפר", שמגבירים את המוח והקדושה על הגשמיות, את המאורי אור על המאורי אש. ודוקא על ידי הבכיה על החורבן ממתיקים את הדין בשרשה ומתקנים את הבכיה והעצבות (ליקוה"ל הודאה ה-כה).

ואם נכונים הדברים שכל ענינו של הבכיה והאבילות על החורבן אינו אלא לעורר שמחה על ידי הגעגועים לבית המקדש, אם כן במה שונה תשעה באב מפורים, שהרי גם פורים הוא יום של שמחה, ומה נשתנה זה מזה, ולמה כל כך משתנים העבודות של שני ימים אלה?

התירוץ הוא שיש הנהגות שונות, לפעמים דוחים בשמאל (כדי להביא לקירוב כמו שכתב רבינו ז"ל) ולפעמים מקרבים בימין. בתשעה באב שהוא יום של ריחוק והתגברות הדינים, מוכרחים להמתיקם בצורה המתאימה לו, על ידי קבלת הדין בצום ובכיה. בזה נמתק הדין על ידי הכנעה ולב נשבר ונעשה שמחה – כי סוף סוף לא כלה חמתו עלינו רק על עצים ואבנים, והרחיקנו כדי שנתגעגע ונתקשר אליו יותר מקודם.

ומאחר שאין אנו נופלים לעצבות אפילו מתוך הריחוק אלא מתנחמים ומבקשים השיבנו ה' אליך ונשובה, זוכים להמתיק הדינים, ואז הקב"ה מקרבינו בימין – שאפילו בתוקף הגלות מאיר פניו עלינו בבחינת ביקור חולים, וממשיך הארה עליונה ביום פורים לימי החול – אשר לא כדת – עד שקדושת פורים עולה על זאת של יום כיפור (ליקוה"ל השכמת הבוקר ד, יד).

ואולי גם לזה התכוונו חז"ל באמרם "משנכנס אב ממעטים בשמחה" – שאנו ממעטים את עצמינו על ידי בכיה וצום, שביסודם מביאים לשמחה כנ"ל, ואילו "כשנכנס אדר מרבים בשמחה" – שאז אנו שמחים על ידי שמגדילים את עצמינו על ידי אכילה ושתייה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. והוא כעין מה שפירשו חז"ל על הפסוק "לא מרובכם מכל העם חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים", אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדוּלה אתם ממעטים עצמכם (חולין פט).

היוצא מדברינו שמה שאנו מתאבלים בתשעה באב על מה שנמנע מאתנו לעבדו בבית המקדש לעין כל, עצם האבילות הזאת רק מחזקת בנו את השמחה שבחר בנו מכל העמים, ועוד מעט יחזור למלוך בציון בב"א.

 

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support