"כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחינת 'פרק שירה'. ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה… ועל ידי שהרועה יודע הניגון – על ידי זה הוא נותן כוח בעשבים… וזה בחינת 'הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע' – היינו שהניצנים גדלים בארץ על ידי הזמר והניגון השייך להם".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב סג)

ט"ו בשבט מפגיש אותנו אחת לשנה עם אחד הנושאים העמומים בתודעה שלנו: עולם הצומח.

בפוסקים מוזכר שאין אומרים בו תחנון, מאחר שהוא ראש השנה לאילן "ולא מצאנו ראש השנה שיאמרו בו תחנון". בספרי חסידות נמצאים גילויים נוספים על מהותו של היום. אבל עדיין לא ברור כל כך איך קשורה התחדשות העצים לאדם הפרטי.

גם פרק השירה שאומרים אותו רבים, על כל צרה שלא תבוא, מפגיש אותנו עם עולם הצומח. "כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחינת 'פרק שירה'. ומשירת העשבים נעשה ניגון" – ניגון משמעותו חיבור, כפי שלמדנו ב'ליקוטי מוהר"ן' (ח"א רלז). הניגון מבטא את עומק רחשי הלב ומגשר על הפער שבין הפנים והחוץ, בין הלב לפה.

אך ברובד העמוק יותר, כל הבריאה כולה מנגנת ניגון – ביטוי לפנימיות עמוקה של חסד ה' והשגחתו שמסתתרת בכל פרט ופרט שבה. לכל עשב ועשב יש מלאך שאומר לו 'גדל' – שפע אלוקי שמתגלה בו ומחיה אותו.

מי שאוזן קשובה לו, יכול 'לשמוע' את הניגון הנפלא הזה ויכול להבין כיצד מכל הבריאה פורצת הקריאה: "לך ה' הגדולה והגבורה… ואתה מושל בכל… אתה עשית את השמים… ואת הארץ ואת כל אשר עליה ואתה מחיה את כולם".

כל זה אמור במיוחד על עולם הצומח, שנועד להיות מזון לאדם ולבהמה, ככתוב: "ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל… עשב לאכלה" (בראשית א, כט). כי שירת הצומח היא גם שירת המזון שמתחלק לכל נברא לפי צרכיו; זוהי שירת הציפייה של עיני כול והעוצמה של נתינת אוכלם בעתו, כפי שפירשו חז"ל, שכל אחד מקבל לפי צרכיו המיוחדים לו: "בעתם לא נאמר, אלא בעתו" (כתובות סז ע"ב).

הצמחים מספקים אפוא לא רק חיים חומריים, אלא גם חיים רוחניים; הם מעניקים לנו קשר בלתי פוסק עם ההשגחה האלוקית שמצמיחה באורח מופלא ומתמיד מִחְיָה לכל חי.

* * *

זאת ועוד, תפקידו של האדם, של הרועה, אינו רק לשמוע את שירת העשבים וללמוד ממנה את גדולת ה'; הזמר של הרועה נותן כוח בעשבים שיוסיפו ויצמחו ביתר-שאת, זה האדם שעם כל אפסיותו מול המערכת הנפלאה הזו, שמשפיעה חיים ומזון לכל חי – ורק הוא יכול לחזק אותה או להיפך, כפי שכתוב בספר 'נפש החיים' שהאדם בפעולותיו מעורר את כל העולמות לטוב או להיפך.

כעת אנחנו כבר מבינים את סגולתה של אמירת פרק שירה, שכאשר האדם מתבונן בשירת הבריאה ומצטרף אליה, אזי הוא מיטיב ומחזק את הקשר שלה עם הבורא שמשפיע בה ביתר-שאת, כך שמתמלאות כל בקשותיו בבני, חיי ומזוני וכל טוב.

בעצם, כל ברכה היא 'פרק שירה' שבה אנו משבחים את מי שהוציא לחם מן הארץ, שבורא פרי העץ וכו'. בכך אנו מגבירים את ירידת השפע לעולם, כמבואר בגמרא (ברכות לה ע"ב רש"י ד"ה כנסת ישראל).

מכאן מעלתו של ט"ו בשבט, כאשר ההתחדשות בצמיחת האילנות היא התחדשות בניגון שלהם, שעליו מנצח הרועה – האדם שמאזין לניגון הבריאה ואף משמיע את 'זמר הרועה' שלו באוזני הבריאה כולה.