הוא יצא מלשכת המנהל מופתע ונבוך. זה עתה הסתיימה לה הפגישה, והיא הותירה אותו מבולבל ביותר. המנהל דיבר על תגמולים והטבות, על תוספת שכר, עניינים שאמורים לעניין עובדים מתחילים הזקוקים לתמריצים כספיים. הוא, חבר וותיק בחברה, שותף למחצה, אינו זקוק לכל אלה. החברה בראש מעייניו, הצלחתה, הצלחתו האישית היא.

המנהל נשמע מוזר, אולי גם מדאיג.

הוא ישב עם עצמו וחשב, ואז גם הבין. אם מדברים איתי על תוספות ותגמולים, מן הסתם התנהגותי החיצונית מעוררת חשש. אני נראה לאחרונה פחות נלהב, אולי גם מעט פחות מעורב. המנהל מבקש לעורר אצלי חשק, לגרום לי לגלות עניין נלהב יותר בחברה, לכן הוא מציע לי את ההצעה המתבקשת ביותר.

* * *

העולם מלא באנשים שעוסקים בעיסוקים שונים. מה מניע את כל אלה?

שכר, כמובן.

השתכרות היא מרכיב מכריע בעולם העשייה ובתחום היצירה. שכר לא רק מאפשר את קיומו של כח עובד, הוא זה שגם מעניק לו את המזון החשוב מכל, חשק. מעסיקים יודעים זאת היטב: עובד יעיל חייב לפעול מתוך חשק ומעורבות אישית, ואת התוצאה הזו יוצרים באמצעות תגמולים ומתן שכר, הטבות ומענקים. אם אין חשק, אות ברור הוא שאין מספיק שכר, או שמא, אין מספיק הכרה והרגשה בשכר. כך או כך התוצאה אחת היא: רפיון, רשלנות, הזנחה.

כך גם בעבודת הבורא. הרבה דברים חשובים ויקרים נחשבים אצלנו למשימות קשות ומורכבות, בשעה שהן עצמן, כלומר המטלות, אינן סבוכות כל עיקר. אלא מאי, הקושי נובע ממחסור חמור בכח הנעה, מה שנקרא חשק. אין לנו מספיק הרגשה בשכר נצחי, שכר אמיתי וחיי נצח. חסרים לנו מושגים.

כשם שפרצופיהם שונים, ודעותיהם שונות, כך גם עולם המושגים שונה בין אדם לחברו. על מנת לעורר את החשק הרצוי, יש לתגמל כל אדם בהתאם להשגותיו. לאחד תספיק רמת השתכרות מסוימת, האחר לא יגלה בה כל עניין, הוא זקוק לתגמול שונה. ילד יסתפק בצעצוע נוצץ, אדם בוגר יתעניין ברווחים נחשבים יותר.

בסך הכל משל

בפרשת השבוע פונה אלינו בורא עולם ומדבר על שכר: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם… וְאָהֵבְךָ וּבֵרְכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִּטְנֶךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ דְּגָנֶךָ וְתִירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". מבטיחים לנו שכר עבור יהדותנו. ההבטחה הזו תמוהה מעט. ראשית, אם מבטיחים שכר, אות הוא שהעבודה אולי לא בוצעה לגמרי בסדר, מבקשים לעודד אותנו, להעניק תמריצים…

שנית, מקובלנו מחז"ל "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא". העולם הזה הוא שטח עבודה, את השכר מקבלים רק שם, למעלה, לא כאן. ובכלל, איזה מין שכר זה, שפע, פרנסה, דגן תירוש ויצהר, עד כאן הגיעו המושגים שלנו?

אכן כן, פרשת עקב מציעה לנו שכר, והסיבה לכך פשוטה. עברו עלינו מאורעות לא פשוטים, ידענו גלות וחורבן, איבדנו את כל הקדוש והיקר. מטבע הדברים, ולאור מאורעות שכאלו, משהו בכושר העבודה שלנו נפגע. גלות וטלטול הינם גורמים מובהקים לרפיון, חולשה והעדר חשק. חייבים לעודד אותנו, להפיק מתוכנו חשק חדש, חיות, לגרום לנו לגלות עניין ולהיות מעורבים במטלות היהודיות אותן אנו מקימים. ולכן, פונה אלינו בורא עולם ומציע שכר.

אך לא זו הכוונה. השכר שהוצע לנו ממש לא נועד למלא את מאוויי הנפש שלנו. מי כמו אבינו רועינו, יודע ומבין לבב בניו האוהבים. לא היתה כוונה להשביע את הנשמה שלנו בדגן תירוש ויצהר, לה יש מושגים שונים לגמרי. תיאורי השכר הללו אינם אלא משל.

החשק האמיתי של יהודי, מצוי עמוק יותר. לא על שכר חומרי תחייה הנפש, רק על מזון רוחני וזך יותר. האמונה והדעת, הדבקות והרגשת החביבות והמיוחדות אצל בורא עולם, אלו הן התחושות המעניקות ליהודי חשק לעבודת הבורא. את השכר הזה, האמיתי והנצחי, מבקשים להעניק לנו. תיאורי השכר שמזכירה הפרשה לא באו אלא להביע באופן הברור והרהוט ביותר את החביבות המיוחדת שיש לנו אצל בורא עולם.

ואיך מביעים חיבה?

מדברים על שכר, על טוב. מספרים לך שאתה אהוב, רצוי, חביב. ואת המילים הללו בדיוק מעביר לנו השם יתברך באמצעות הבטחת השכר. ואם התעורר הצורך לדבר על כך, אות ברור הוא שיש מה לתקן. מן הראוי שיראו עלינו מעט יותר חשק, מעורבות, רצון ושמחה בעשיית המצוות. שיראו עלינו שאנו יודעים ומודעים לחיבה ולחביבות שלנו אצל השם.

לשמור ולעשות

וכאן הבן שואל: ובכן, את עבודת הבורא יש לעשות מתוך שמחה וחשק, אך מה עם כל אותם עניינים בהם אינני יוצא ידי חובה, נכשל, מועד, פוגם?

גם על כך מדברת הפרשה. "והיה עקב תשמעון… ושמרתם ועשיתם". למעשה, מבקשים מאתנו דבר פשוט בתכלית. "ושמרתם ועשיתם". עליך לשמור על התורה. כלומר, להשתדל לעשות, לקיים ולהתקדם. אך מעבר לכך, לא עליך המלאכה לגמור, כי אם לשמור! ואיך שומרים?

רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, הנחיל לנו דרך פשוטה ומדויקת: התבודדות וחשבון נפש.

כעת החלוקה ברורה. במשך היום כולו, אנו עסוקים בעבודת המלך, נדרשת מאתנו עבודה נלהבת, מלאת חיות, חשק, סיפוק. ואת כל אלו חשוב שנביע בפומבי, מתוך שמחה, אושר, חיות, וללא חשבונות ודאגות.

בנוגע לכל החסר והבלתי מושלם, יש להשתדל ולשמור. שעה אחת ביום, שעה של לב נשבר. זמן מסוים בו ניגשים בהכנעה וערגה לפני בורא עולם ומספרים על הכל. על המעידות, על הכישלונות, על כל מה שרצינו לקיים ולא ממש הצלחנו. ההתבודדות והשיחה בין האדם לבין קונו, שומרת גם את החלקים שטרם זכינו לקיים ולעשות. כעת אין זו הזנחה פושעת, איננו מתעלמים או שוכחים, אנחנו משתדלים.