שקלים – שיקול דעת

גאווה וענווה הן לכאורה שני הפכים, ורחוקים כל כך זה מזה: הענווה היא שורש כל המידות הטובות, והיא מתבטאת בהכנעה, בבושה ובנמיכות רוח. לעומתה הגאווה היא שורש כל המידות הרעות, והיא מתבטאת בעזות, בהתנשאות ובגסות רוח.

אך לאמיתו של דבר יתכן שדווקא ביטויים אלו של הגאווה והענווה יהוו את ההיפך הגמור שלהם…

כך למשל – אומר רבי נתן – לגבי הבושה וההכנעה, שאין שום הכרח שהן נובעות מענווה; אם לדוגמא אדם מתבייש מחברו שצוחק ממנו על שלפתע התחיל להתפלל בכוונה, או שהוא מזלזל בו על שהתקרב לצדיק – והבושה מכריעה אותו לחדול מדרך הטוב, הרי שבסופו של דבר הפך המתבייש הזה לעז פנים! הוא מתחצף נגד בוראו ומציית לבשר ודם, ולא למלך מלכי המלכים!

הנה לנו בושה והכנעה שכל מהותה עזות מצח.

לעומתו, אדם שיעמוד בעוז ובגבורה נגד הזלזולים, מפני שהוא מתבייש להמרות את פי בוראו, הרי שגם אם הוא עושה לכאורה פעולה של עוז וגבורה – כל כולה ענווה ובושה.

כך גם האדם בינו לבין עצמו; אדם שאינו אוזר עוז להתפלל על עתידו מפני שהוא מתבייש לגשת לבורא אשר כנגדו חטא – עושה לכאורה פעולה של ענווה, אך כל כולה עזות מצח, כי סוף סוף הוא מפר את פקודת בוראו וממשיך לחיות בעולמו מבלי לפייסו ולחזור אליו.

לעומתו, זה שמתגבר בכוח ובגבורה נגד רגשותיו ומכריח את עצמו להתפלל ולבקש רחמים – גם אם אלפי פעמים מרד נגד קונו – מפני שהוא מתבייש להמשיך ולחיות בעולם של השם במרד שכזה – הריהו עושה פעולה נועזת לכאורה, אך כל כולה ענווה ובושה מפני בורא העולם.

הענווה היא אם כן משהו שדורש הבחנה ושיקול דעת מעמיק; אסור להתנהל בה עם רגשות הלב בלבד, כי בקלות ניתן לטעות ולייחס לענווה פסולה – שמהותה גאווה – את התואר ענוות אמת.

התורה דורשת מן האדם להיות 'עז כנמר' בכל הנוגע לעבודת ה' ולעמוד בעוז נגד ההפרעות העצמית או נגד מפריעים מבחוץ שמנסים להחליש את דעתו מלגשת אל הקודש, אך מאידך עליו להיזהר מאד לזכור את שפלותו ולא להיגרר, חלילה, לעזות חצופה שנובעת מהתנשאות.

* * *

"באחד באדר משמיעין על השקלים" (מגילה יג ע"ב), זה האות לפתיחת המערכה נגד המר שבאויבים: עמלק.

'שקלים' מלשון 'משקל', שיקול דעת, זאת מפני ששורש טומאת המן ועמלק הוא הגאווה.

אנו יודעים שהמן גזר שעל כל אחד להשתחוות לו, אך את טומאת הגאווה הוא החדיר בלבבות לא בצורה של גאווה גלויה, אלא בצורה של ענוה פסולה: הוא בא אל הנחשלים והנכשלים ואמר להם: "בושו לכם לעבוד את ה', זוהי חוצפה שחוטאים כמוכם ייגשו להתפלל או יקיימו מצוות"…

בושה זו הינה כאמור חוצפה שאין כדוגמתה. להמשיך ולהמרות את פי ה' בגלל הרגשה לא נעימה.

כך גם גרם היצר לשאול המלך להמרות את פי ה' ולא להרוג את עמלק – מפני חמלה וענווה מוטעית, ושמואל הנביא הוכיחו: "אם קטן אתה בעיניך – ראש שבטי ישראל אתה"! לא כאן המקום לענווה פסולה, כאן עליך לזכור את רום מעלתך ולהתבייש לחטוא.

* * *

כנגד בלבול זה אותו מנחיל עמלק, באים השקלים לתת לנו כוח לשיקול דעת אמיתי, לאחוז בענווה אמיתית ולהיות בעיני עצמנו כ'אין' ממש; ומאידך להיות חזקים אמיצים וגיבורים בכל הנוגע לעבודת ה'.

שכן השקלים שניתנו לנדבת המשכן, מהותם צדקה. לצדקה יש שני הכוחות המנוגדים הללו: העשיר שובר את גסות רוחו ומחסיר מכספו לטובת הנצרך; לעומתו העני, שהיה עד כה נבזה בעיני עצמו – מתרומם ומתחזק.

בכוחה של צדקה קדושה זו מקבל האדם את שני הכוחות גם יחד: להיות עניו ונכנע במקום הנכון, ויחד עם זאת להישאר חזק ואמיץ במקום הנכון. הוא מקבל את הכוח לשקול נכונה איך והיכן להשתמש בכל דבר כראוי.

קריאת פרשת שקלים, אותה קראנו בשבת האחרונה, שעומדת בסימן הנתינה בפועל לבית המקדש, יכולה לעורר בנו את הכוח לשיקול דעת אמיתי זה. הבה נצפה לכך בהתעוררות הלב – והיא שתתן לנו את הכלים לנצח במלחמה קשה זו בחודש מסוגל זה.

(עפ"י ליקוטי הלכות, תפילין ו, כג-כד)