על חשיבותם של "שיעורים קבועים" בתורה, דבר יום ביומו, עמדו רבים מהספרים הקדושים. עוד בדברי חז"ל בגמרא אנו מוצאים "בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו… קבעת עתים לתורה?" (שבת ל"א). שאלה קשה היא זו, ואמנם נפסק בשלחן ערוך להלכה, שעל כל אחד חובה "לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה" (יו"ד רמ"ו). מה גם, שאף "מי שאינו יודע ללמוד – כותב הרמ"א באו"ח קנ"ה – ילך לבית המדרש… וילמוד מעט במה שיודע ויחשוב בעניניו ויכנס בלבו יראת שמים".

מכאן, שלא רק דבר חשוב הוא זה, כפי שעלולים היינו לחשוב, אלא הלכה פסוקה בשלחן ערוך. ואמנם, גם רביה"ק התבטא כך ואמר שהיה רוצה מאד, שיהיה "חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום – ולא יעבור" (שיהר"ן י"ט).

במדרש, ויקרא רבה, מציגים חז"ל את ההבדל שבין טיפש לפיקח באמרם: "מי שטיפש אומר: 'מי יכול ללמוד את התורה, נזיקין שלשים פרקים, כלים שלשים פרקים' מי שפיקח אומר: 'הריני שונה שני הלכות היום, שני הלכות למחר, עד שאני שונה את כל התורה כולה'" (י"ט ב').

נמצינו למדים ששיעורים קבועים הם המאפשרים – לדעת חז"ל – להיות בקי ב"כל התורה כולה" בבחינת "קובץ על יד ירבה" (משלי י"ג) ואם בהלכות תלמוד תורה שם משמע ששיעורים קבועים מהווים עצה שבדיעבד, ומיועדים בעיקר למי שאינו יכול לעסוק כל היום בתורה, הרי שלדברי רביה"ק מוכח שחובה היא, על "כל אחד ואחד, ללמוד כך וכך בכל יום".

ואמנם, כן נהגו אנ"ש, מאז עד היום הזה. למגדול שבהם ועד לקטן שבהם, לעסוק בשיעורים קבועים, דבר יום ביומו. גם עצם הוראת רבינו ז"ל, לערוך שעה התבודדות בכל יום, מהווה שיעור קבוע. (התבטא אחד מחשובי אנ"ש שאם יש לו לאדם שעה התבודדות בכל יום, כבר כל סדר יומו סובב הולך סביב לזה. והדבר גורר עוד ועוד שיעורים קבועים, ואמת היא).

עוד נבאר בע"ה להלן, ע"פ פשוטם של דברים, מה רבה התועלת שבשיעור קבוע, אך לא לפני שנזכיר את דבריו המאלפים של רבי אברהם ב"ר נחמן, שאמר פעם ששיעור קבוע עולה בחשיבותו, אלפים פעמים, על פני שיעור שאינו קבוע – – – ואם הזכרנו לעיל את שיחתו של רביז"ל, בדבר החיוב לעסוק בשיעורים קבועים, מה נפלא הוא המשך השיחה המפליג גם הוא בחשיבות הדבר ועד היכן מגיעה מעלתם של שיעורים יומיים: ענה ואמר: "שאפילו אותן האנשים הרחוקים מן הקדושה מאד, שנלכדו במצודה רעה עד שרגילין בעבירות ח"ו… הכח של התורה גדול כל כך – עד שיכולה להוציא אותם מן העבירות שרגילים בהם ח"ו. ואם יעשו להם חק קבוע וחיוב חזק, ללמוד בכל יום ויום כך וכך, יהיה איך שיהיה, בודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה, על ידי התורה. כי כח התורה גדול מאד".

הדברים מדברים בעד עצמם: הרי זה מוצא קל ונפלא, לצאת מסבך ההרגלים המגונים שלעתים דומה שאין כל שליטה עליהם וכי הפכו לטבע גמור. אמנם, אין לו לאדם כח לשנותם, אלא על ידי "חק קבוע וחיוב חזק ללמוד בכל יום כך וכך" ואז כח התורה הוא זה שיכניע את היצר וישנה את ההרגלים האיתנים וכמאמרם ז"ל "בראתי יצר הרע – בראתי תורה תבלין".

והדברים הוכיחו את עצמם. רבים רבים שהתקרבו לדעת רביה"ק, שבו מעוון, על ידי שקבעו לעצמם "חק קבוע" לכך וכך בגמרא וכך וכך בפוסקים, כך וכך בספרי יראים וכך וכך באמירת תהלים וכו' וכו' בכל יום ויום, הדבר הציל אותם ושינה את דרך חייהם, מן הקצה אל הקצה, מה שלא היה בשום כח שבעולם לעשות, יעידו על כך מאות סיפורים מאנ"ש שתכלה היריעה לבארם.

אולם, מעלה נפלאה זו של קביעת שיעורים יומיים, קשורה קשר הדוק עם תנאי נוסף, עליו דיבר רבינו פעמים רבות. והיא: הפשיטות והתמימות שעל האדם ליישם בכל דרכיו. למידה גדולה של תמימות ופשיטות צריכים כדי לעסוק בשיעורים קבועים. שכן דרכו של אדם היא להתהלך אך בגדולות ואין הוא רוצה לשמוע על שיעורים "בעל-בתיים" כביכול. בני אדם נוטים או ללמוד הרבה או כלום לא. קשה להם להצטמצם לשיעורים "יבשים" כביכול. כי על כן יש לנכנסים בעבודת ה' התחכמויות תפלות, כפי שהעיד רביה"ק, באמרו: "גם מחכמות שיש בעבודת ה' עצמו צריך להרחיק מאד, כי כל אלו החכמות של העולם שיש להנכנסים ומתחילים קצת בעבודת ה'. אינם חכמות כלל והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים" (ליקו"מ ב מד).

האדם מטבעו רוצה לעשות דוקא דברים שעושים רושם לפי דעתו ושיש בהם תועלת מיידית. ומשום כך, אם לא עלתה בידו התמדה מרובה בתורה, הריהו נמנע ממנה לחלוטין. וכדרך שסיפר מוהרנ"ת אחר התקרבותו לרביה"ק, שלפני שהתקרב לרבינו אמנם למד הרבה, אך אם לא הצליח למצוא פנאי רב, שוב לא למד כלל. אולם כשבא לרביה"ק שאמר לו "א ביסל איז אויך גוט" (מעט הוא גם טוב), בהסבירו לו זאת בשבעה משיבי טעם, הבין אל נכון עד היכן מגיעה מעלת לימוד אפילו של שעה קלה. ואמנם, רק הודות לכך הפך מוהרנ"ת לאחד המתמידים העצומים ביותר שבדורו,  בשמרו את הזמן עד לכדי דקות ושניות. ופעם התבטא ואמר "גרויסע פינעף מינוט" (חמש דקות גדולים) בהתכוונו לאחד שהתבטא בביטול על חמש דקות שיש עוד להמתין לדבר מה.

כך שאם היה אדם יודע להחשיב שיעורים קטנים, היה עולה במעלות התורה עד אין קץ. אם רק יציית לדברי רביה"ק בתמימות ובפשיטות ויקבע לעצמו שיעורים קבועים דבר יום ביומו. רבינו ז"ל "היה אוהב מאד את העבודות הפשוטות" (חיי"מ עבו"ה ע"ז) והרבה לדבר כמה חשובות הן למעלה עבודות אלו, שדוקא משום כך, מתנכל היצר לבל יקבלו בני אדם הוראה קדושה זו.

אחד מנכליו הגדולים של היצר היא ההפסקה החד-פעמית של השיעורים. כלומר שעל ידי שהוא מבטל את הלומד בקביעות שיעור יומי יום אחד משיעורו, שוב אין השיעור הקבוע נמשך. בדרך זו הפיל רבים לרשתו והרבה מקובעי השיעורים היומיים, הפסיקו בלימוד השיעור בגלל ביטול חד פעמי.

ומהי התרופה לכך? אחד מחשובי אנ"ש מציע עצה נאה משלו ואף מביא הסבר לדבריו מדברי רבינו הק' בסיפוריו הנפלאים שבחיי מוהר"ן. שם מובא סיפור עמוק שהנסתר בו מרובה על הגלוי "הלבנה באה בקובלנא לפני החמה, באשר שהחמה משמשת עיקרה ביום ובימות החמה, והיא צריכה לשמש בחורף ובלילות הארוכים ובקור, והיתה החמה מפייסה שתעשה לה מלבוש. וקראו לכל החייטים… גדולים וחשובים לעשות לה מלבוש ורצו גם החייטים הקטנים לילך ואמרו 'מאחר שאין קוראים אותנו אין לנו לילך' ובאו החייטים הנ"ל והשיבו שאי אפשר ליקח לה מלבוש. כי היא לפעמים קטנה ולפעמים גדולה, על כן אי אפשר לכוון מדתה. ובאו החייטים הקטנים ואמרו שהם יכוונו מדתה ויעשו המלבוש. השיבו להם 'אם החייטים הגדולים אין יכולים, איך תוכלו אתם?'" (שם ל"ח).

סתם ולא פירש רבינו הקדוש והנורא מה כוונתו בסיפור זה, אך ניתנה לנו הרשות לעיין בדבריו ולמצוא עצות לנפשנו. אותו קושי שעמד לפני החייטים בעשיית המלבוש ללבנה – אמר – ניצב גם בפני מי שרוצה לקבוע לעצמו שיעורים יומיים. הלה אינו יודע לשית עצות בנפשו, איזה שיעור "יתפור" לעצמו. אם יקבע לו שיעור גדול – מה יעשה ב'קטנותו', כשהימים מצומצמים, כמו בערבי שבתות או כשהוא בעצמו בבחינת "קטנות המוחין"; ואם יקבע לעצמו שיעורים קטנים – שמא יגרע מן הימים שהיה יכול ללמוד בהם הרבה יותר?!

כי על כן, טרם יחליט על שיעור קבוע, ישקול היטב איזה גודל וסוג של שיעורים יכולים להתקיים אצלו תדיר ומתאימים לכל סוגי הימים והמצבים. אמנם – כפי שציינו לעיל – נוטה האדם לגדולות ומיד כשיתלהב לרעיון השיעורים הקבועים, ירצה "לתפור" לעצמו שיעורים גדולים ממדתו. אך, לא כן, אם יחשב היטב את מצבו, מקומו ומעמדו הרוחני – או אז ידע, לאיזו מדה של מסירות קבועה הוא מסוגל, ויקבע לעצמו שיעור, כדוגמת המלבוש של החייטים הקטנים שאינם מדייקים היטב בתפירתם ומלבושיהם תואמים גם לגדול וגם לקטן… כן גם השיעור שיקבע לו, חייב להתאים גם לימים של "גדלות" וגם לימים של "קטנות" וכך יהיה בטוח שהשיעור יתקיים בידו.

אולם, מוהרנ"ת, שאחז במדריגות של שלימות בדברי רבינו ז"ל, פתר לעצמו באופן אחר בעיה זו של שינוי בימים. וכמובן, אם כי יתכן שהעצה הנ"ל אמיתית היא, עלינו להתחקות על דרכי רבי נתן בעצמו ולשאוף להגיע למעשיו. מוהרנ"ת שהיה חזק מאד בשיעורים כסדרם, דבר יום ביומו, מחצות הלילה ועד לשכבו על מטתו למחרת, לאחר תפילת ערבית, התווה לעצמו, שלשה עשר (!) סוגי שיעורים, המותאמים לפי כל סוג יום. ליום רגיל – סך שיעורים גדול, לערבי שבתות – כמות קטנה יותר, לשבת בעצמה – צורה אחרת של שיעורים, ליום נסיעה – שיעור שונה בתכלית וכו' וכו'.

אך ידועים הם הדברים המובאים בספרים הקדושים, שהמניעה הגדולה ביותר היא "מניעת המח" היינו, מה שמחשבתו של אדם מונעת בעדו, מלהוציא את רצונותיו הטובים אל הפועל. כך הוא בנידון התמימות והפשיטות, שמרוב השגתו של אדם בחשיבות רעיון השיעורים הקבועים ותועלתם, יחליט למשל שאין זה נאה לו ללמוד בכל יום רק שני הלכות או רק דף זוהר אחד וכיוצא בזה. במחשבתו, רוצה הוא לראות את עצמו עם סדר יום מושלם, עמוס שיעורים למכביר כמו זה של מוהרנ"ת ואפילו יותר מזה… הדבר נובע מהעדר הכרת עצמו, מקומו, מדריגתו ומידת יכלתו, וביחוד, מהעדר השגה בחשיבותו ורום ערכו של שיעור קטן בתורה.

על העדר השגה זו, דרש מוהרנ"ת בליקוטי הלכות או"ח, דרוש נאה למאד. דבריו נסובים על מאמר חז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו – מוטב ואם לאו – יעסוק בתורה וכו' ואם לאו – יקרא ק"ש; אם נצחו – מוטב ואם לאו – יזכיר לו יום המיתה" לכאורה קשה "אם כן, יזכיר לו תיכף יום המיתה? ועוד הלא אנו רואים רוב בני האדם שזוכרים יום המיתה בפיהם ואף על פי כן עושים מה שעושים ר"ל?" (בציה"פ כ"ב).

על כך משיב מוהרנ"ת במתק חידושיו, שאמנם לא זכרון יום המיתה בעצמו מכניע את היצר, אלא כוחה של התורה, וכפי שאמר רבינו ז"ל בשיחה שהזכרנו לעיל, שכח לימוד התורה וקביעת שיעורים יומיים בה "גדול כל כך עד שיכולה להוציא אותם מן העבירות שרגילין בהם" אלא, שהואיל והאדם אינו יודע להחשיב את השיעורים היומיים ויתכן שמרוב זלזולו בהם לא ירצה לקיימם או שיפול ברוחו ויפסיק לקיימם – על כך מייעצים לו חז"ל "יזכור לו יום המיתה – היינו שיזכור יום המיתה שסוף כל סוף יהיה מוכרח למות ואז בסוף הכל בוודאי טוב יותר, כל מה שחטף בזה העולם, איזה דיבור תורה ותפילה וקראית שמע, אף אם הוא כמו שהוא".

יוצא מכאן, שעל האדם להתייחס בצורה נכונה יותר לשיעורים קבועים. עליו לדעת שעל ידם "יזכה לצאת ממצודתו הרעה" כמאמר רבינו ז"ל. או אז ידע אל נכון איך להעריך "איזה דיבור תורה ותפילה וק"ש אף אם הוא כמו שהוא" והדבר יתקיים אצלו לעד.

ואף לדעתנו הפשוטה יש לו לשיעור קבוע עדיפות גדולה, בכך שהוא צובר בעקביות חלקי תורה נרחבים בזה אחר זה. כבר דובר רבות על חשיבות הבקיאות, לצד העיון בתורה. אין לנו כאן אלא לציין, שאין כמו שיעור קבוע – ולו הקטן ביותר – לעשות את המקיימו לבקי עצום, בכל מקצועות התורה. סעיף אחרי סעיף, דף אחרי דף ופרק אחר פרק מצטרפים, ברבות הימים, לחשבון גדול ועצום, המקנה ידיעה נרחבת בתורה.

לא נמנע מלהזכיר כאן את משל הצבי והארנב הידוע, הממחיש דווקא היטב את מעלת השיעור הקטן והקבוע על פני השיעור הגדול שאינו קבוע: מעשה בצבי אחד שהתחרה עם הצב כבד הרגליים מי מהם יגיע למרחק רב יותר תוך שנה… מובן, שהצב, בידעו את קצב הליכתו האיטי ומאידך את זריזותו של הצבי, עשה את חשבונו והחליט לזחול במידת יכולתו כמה שעות מדי יום ביומו. ואילו הצבי ישב בטוח על מקומו, בחשבו בלעג 'וכי מה יש לי למהר, אם מתחרה אני בצב זחלן? זמן רב יש לי עד סוף השנה, או אז ארוץ ברגלי הקלות את כל אותה דרך שעשה הצב, במשך יום אחד…

עברו חדשים רבים והצב שוקד על מסעו היומי. השנה קרבה לקיצה והצב השיג מרחק רב למדי. ואילו הצבי, בראותו כי בעוד יום יומיים תסתיים השנה, קם ממקומו והחל לרוץ בכל כחו. אך עד מהרה נוכח לדעת שאיחר את המועד וכי הצב השיגו בשקדנותו…

כן הדבר במי שלומד בעקביות, סעיף אחרי סעיף ודף אחרי דף. שאם כי שיעורים קטנים הם אלה ובוודאי יתגאה עליו הלומד הרבה אך בלי קביעות, הרי שברוב הפעמים הוא המספיק יותר ואף יודע יותר מחברו שפעם לומד הרבה ופעם לא כלום.

ואם נגענו בנושא השיעורים היומיים, עלינו לציין, שדרך רבינו הקדוש היא, לעבור על כל מקצועות התורה ולא להסתפק בלימוד ספרים מסוימים בלבד, אלא "ראוי לאדם שיעבור וילך בזה העולם בכל הספרים הקדושים וללמוד כולם כדי שיהיה בכל מקום. כמו שנמצא השרים שהולכים ועוברים במדינות ומוציאים הוצאות רבות על זה, כדי שיוכל אחר כן להתפאר ולומר שהיה במדינות, כמו שדרך השרים להתפאר ולומר: הייתי בווארשא וכיוצא בזה. כמו כן, ראוי שיהיה האדם בעוה"ז בכל מקומות הקדושים של התורה, כדי שיוכל להתפאר בעוה"ב שהיה בכל מקום, דהיינו, בכל הספרים הקדושים כנ"ל ולעתיד בעוה"ב מזכירין אותו כל מה שלמד בעולם הזה".

אין אלו דברי מליצה ח"ו. כן צריך לנהוג וכן רצה רבינו ה"ק שננהג "ופעם אחת חישב רבינו ז"ל מה שהאדם צריך ללמוד בכל יום, עד שאין היום מספיק, דהיינו, לגמור בכל שנה ש"ס עם הרי"ף והרא"ש וארבע שולחן ערוך הגדולים וכל המדרשים כולם וכל ספרי הזוהר ותיקונים וזוהר חדש וכל ספרי קבלה מהאר"י ז"ל, גם צריכין ללמוד איזה שיעור בקצת עיון ועוד חשב הרבה דברים, גם צריכין לומר תהלים בכל יום ותחנות ובקשות הרבה הרבה" (שיהר"ן).

כך שעל כל אלה, צריכים להשתרע השיעורים הקבועים שלנו. אך יצויין, שמיד אחרי זה מדגיש רבינו הקדוש "לבל נהיה נבהל מזה שהזהיר ללמוד כל כך בכל יום" עיין שם טעמו. ואם נזכור את הכלל שאין לקפוץ בבת אחת לשיא המדריגות, נטיב להבין שגם בנידון דידן, אם כי יש ללמוד את כל הספרים הקדושים, אין מגיעים למדרגה גדולה זו מבלי שעולים לפני כן על המדרגות התחתונות שעליהם באו רוב דברינו הנ"ל.

כדאי היה לציין גם, להשלמת הענין, שעל לימוד הפוסקים הזהיר רביז"ל ביותר מכל הלימודים. וכמובא בשיחה כ"ט שבשיחות הר"ן ש"הוא תיקון גדול מאד מאד. כי על ידי חטאים נתערב טוב ורע ועל ידי לימוד פוסק שמברר הכשר הפסול המותר והאסור הטהור והטמא, על ידי זה, נתברר ונתפרש הטוב מן הרע" – – – "ואמר שכל איש ישראלי, מחוייב ללמוד בכל יום ויום פוסקים ולא יעבור, ואף אם אנוס ואין לו פנאי, ילמוד על כל פנים איזה סעיף שולחן ערוך, באיזה מקום שהוא, אפילו שלא במקומו שהוא עומד עתה בשלחן ערוך. כי צריך ללמוד איזה דין בשו"ע בכל יום ויום כל ימי חייו. וכשאינו אנוס ילמד כסדר כל הארבע חלקי שו"ע, מדי יום ביומו. וכשיגמור ויסיים הארבע חלקי ש"ע יחזור ויתחיל ללומדם כסדר וכן ינהג כל ימי חייו".

וגם זה מדרכיו בקודש של רבינו הקדוש שכמובא להלן בשיחה ע"ו "לא היה מצווה לחזור תיכף על לימודו, רק רצונו תמיד היה, ללמוד הספר או הפוסק שלומד כסדר מראשו לסופו בזריזות ואחר-כך יתחיל פעם שני ויגמור אותו כולו וכן פעם אחר פעם".

מי יתן ונקיים את דבריו הקדושים פשוטם כמשמעם. אך גם כאן, אם אין מצייתים לרבינו הקדוש, ללמוד את כל הספרים ולסיימם מראשם לסופם ולהתחילם מחדש, אין זה פוטר מלקבוע שיעורים שעדיין אוחזים בהם ויכולים לקיימם במעט ישוב הדעת.