הרב א.ש. הלוי

מוהרנ"ת זי"ע כותב בליקוטי הלכות (הלכות נפילת אפיים ה"ד,ה): "וזה בחינת גודל הפלגת השמחה מאד מאד שנוהגים כל ישראל בפורים להרבות אז בשמחה גדולה מאד, ועושים אז כל מיני צחוק ושחוק בשביל להרבות השמחה, כי עיקר מצוות פורים הוא השמחה כנ"ל. ועל כן עושים כל מיני שחוק ומילי דשטותא, ועושים אז מעשה שכרות ושטות בשביל השמחה. כי איתא בדברי רביז"ל בכמה מקומות כמה אזהרות גדולות שצריך האדם להרגיל את עצמו להיות בשמחה תמיד. וכן מובא בדבריו הק' (ליקוטי מוהר"ן ב,כד) שאי אפשר להיות בשמחה כי אם ע"י מילי דשטותא דייקא. שעושין עצמו כשוטה ומשמחין את עצמו במילי דשטותא, כי מחמת שטבע האדם נמשך אחר העצבות מאד, כי כל אדם מלא יסורים ויגונות כידועלכל אחד ואחד, עלכן צריכין להכריח את עצמו בכל הכוחות להיות בשמחה. ועיקר השמחה אי אפשר להיות כי אם ע"י מילי דשטותא, כמו ששמעתי מפיו ז"ל שאמר בזה הלשון: "סע האט א פנים אז מע קען מער ניט פרייליך זיין נאר מיט נאריש מאכין זיך" (נראה שאי אפשר לשמוח, כי אם על ידי שיעשה מילי דשטותא) וכן דיבר עוד מזה כמה פעמים" עד כאן לשון רבי נתן. (ועיין עוד חיי מוהר"ן סי' תקצ"ג)

והנה מרדכי הצדיק, שהיתה לו עזות דקדושה גדולה, כמו שכתוב במגילה "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", "וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו", ומובא בליקוטי מוהר"ן (תו' כ"ב) שלבוא לעזות דקדושה הוא על ידי שמחה בבחי' "כי חדוות ה' היא מעוזכם". ולשמחה אי אפשר לבוא כי אם ע"י מילי דשטותא דייקא וכנ"ל, ואם כן ודאי שמרדכי הצדיק הרבה בזה שעל ידי זה זכה לעזות דקדושה וכנ"ל, וזה הרמז בשמו – מרדכ"י – מ'ילי ד'שטותא ר'ב כ'י'ד המלך (וכידוע במדרש שכל מקום שכתוב "המלך" במגילה, מרמז על מלכו של עולם יתב"ש) ובמס' חולין (קל"ט ע"ב) כתוב: מרדכי מן התורה מנין? דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא (והובא בליקו"מ תו' נ"ו). והנה מ'ר ד'רור, הוא ראשי תיבות מילי דשטותא ומ'ירא ד'כיא – ראשי תיבות: מילי דבדיחותא [וכל זה עשה מן התורה].

וכן יש לרמז במה שאמרו חז"ל במס' מגילה (י"ב ע"ב): תנא כולן על שמו נקראו, בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, בן שמעי בן ששמע א-ל תפלתו, בן קיש שהקיש על שערי רחמים ונפתחו  לו. עד כאן.

"בן שהאיר עיניהם של ישראל" דהנה מובא בכמה מקומות בדברי רבינו ז"ל, שע"י שמחה יוצאים לחירות, וכשיש חירות הדעת בשלימות (עיין ליקוטי מוהר"ן ב תורה י"ז), ועוד בליקו"מ (תו' ע"ו) שידיעת השכל הוא בחינת ראיה, שיודע ומבין הדבר על בוריו, כאילו רואה אותו בעיניו בראיה יפה וכמו כן "ותפקחנה עיני שניהם" ופירש רש"י על שם החכמה נאמר עיי"ש. ובזה א"ש שמרדכי הצדיק שבשמו נרמז העניין של השמחה וכנ"ל לכן האיר עיניהם של ישראל שזכו ג"כ לבוא למדת השמחה וזכו לקבל חכמה ודעת כנ"ל.

"בן שמעי ששמע א-ל תפלתו" דאיתא בספר המידות (תפילה אות פ"א) תפילה שהיא בשמחה היא  ערבה ומתוקה לה' יתברך.

"בן קיש שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו" מובא עוד בספר המידות (שם אות ע') על ידי שמחה  תבוא תפלתך בהיכל מלך.

וזה לעומת זה עשה אלוקים, והמן הרשע היה ההפך לגמרי לגמרי מהנ"ל, והיה תמיד בעצבות ומרה שחורה, וכמובן להמתבונן בסיפור המגילה. (ורק פעם יחידה כתוב "ויצא המן שמח וטוב לב" וכמה קולמוסין נשברו לבאר זה היאך זכה להיות שמח וטוב לב, עיין בספר הקדוש קדושת לוי, וספר הקדוש תפארת שלמה ועוד), וזהו הרמז בשמו: המן מן התורה מנין דכתיב המן העץ וכו' המ"ן ר"ת ה'וא מ'לאנ'ערוון [=עצבים, כעס] (עי' היטב בשיחות הר"ן סי' רל"ה ותבין). הע"ץ ר"ת צ'ריכים ה'רבה ע'צבות, וכן מרומז במגילה ועשו עץ גבוה חמישים אמה, ר"ת ע'צבות ג'בוה, ג'יוואלד ח'יוך א'סור, כי זהו קליפת המן-עמלק שצועק וזועק בכל כוחו שאסור להיות בשמחה ורק צריכים עצבות רח"ל, ולבסוף הגיעה מפלתו ונתלה על העץ אשר הכין לו, שכן ע"ץ מרמז לעצבות והוא היה איש עצוב מאד וכמ"ש "אבל וחפוי ראש וגו'" לכן תלו אותו על העץ כי לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב. והנה גם אחשורוש היה מלך עצוב וכעסן, ורביז"ל כותב בליקו"מ (תו' כ"ד) כשיש קלקול ופגם בהשמחה עי"ז בא חולאת וכו' יעו"ש. ואפשר לרמז זאת בשמו אחשורו"ש א'ני ח'ולה ש'וטה ו'מרה ש'חורה ו'צריך ר'פואה.

ויעזור השי"ת שנזכה באמת לשמחת פורים אמיתית ולהרבות במילי דשטותא ומילי דבדיחותא כרצון רביז"ל ונמשיך את שמחת פורים לכל השנה כולה ונזכה לכל הברכות ולכל הישות ולביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.