תדבר, שומעים אותך!

מעשה בבן מלך שהיה קרוב במיוחד לאביו, השתעשע עימו והתענג על קרבתו. לימים סרח וחטא וגורש מבית אבא. הריחוק והבדידות הולידו בקרבו רגשות אשמה והרהורי חרטה. כה התעצמו בו רגשות הצער, עד שהתמסר אליהם בכל לב. האפוטרופוס שנשלח עימו, השגיח בצערו וביקש לעזור לו: "שמע נא נער חביב, חרטה זה טוב וראוי, אך אם רצונך לשוב אל אבא, מדוע שלא תפנה אליו, פייס אותו בדברים, ובקש את קרבתו?! אני מבטיח לך, הוא מצפה לפנייתך". והנער בשלו: "כתבתי לו, פניתי אליו כמה פעמים אך תשובה לא קיבלתי. ככל הנראה רק ייסורים יכפרו, אין משמעות למילים…" חלפו ימים ויום אחד הופיע שם שליח ובידיו מסר: המלך מבקש לשוב ולראות את בנו, הפניות שלו פעלו, פייסו וריצו את אבא.

* * *

הנה מה טוב ונעים שבת אחים גם יחד. כמה טוב ומתוק לדעת שיש לך ידידים טובים, מישהו קרוב לנפשך המנהל ושולט על עניינים. זה נקרא לחיות, להיות בטוח, וכך אכן נראים ימיו הטובים של אדם עלי אדמות, חיים של "לדעת את השם". כאשר החטא גורם וההכרה הזו מסתלקת, הנפש יורדת לגלות. והגאולה מה היא? כפי שנאמר בהבטחת הגאולה "וידעתם את השם", לשוב ולדעת שהשי"ת נמצא ומשגיח עלינו, להבין עד כמה אנו קרובים אליו, ואיך הכל מנוהל ומושגח על ידו תמיד, בחן בחסד וברחמים. זוהי הידיעה המאירה שיש לצדיקים, ומי שזוכה להתקרב אליהם חש בהחלט גאולת הנפש. אך ישנם זמנים כואבים של גירוש וגלות, ואז לא זוכים להכיר ולראות את שהצדיקים זוכים להבין ולהשכיל, הלב נופל בטמטום ואטימות. מה עושה בן יקיר שהושלך בודד אי שם למקום רחוק?

מקוצר רוח

כל ירא שמים הנעשה מודע למצבו, ומבין את ריחוקו מהשם, ישתדל בוודאי לערוך חשבון נפש, ולהצטער על חטאו; יש שאף יוסיפו לקבל על עצמם סיגופים וצער לכפרה, עד כאן טוב ויפה. אך האם די בכך גם כדי לסלול בחזרה את הדרך הביתה, אל קרבת השם? אדם משתדל להתייגע לתיקון נפשו, יש דברים שהוא מסוגל לעשות, ויש דברים שאינם ביכולתו. האם יתכן שיישאר כך שבוי במאסר כפול, כאשר מחד, הוא תפוס בקלקוליו ושיגיונותיו, ומאידך ידיו כבולות מלעסוק כראוי בתשובה, וכל כך למה? משום שהוא סבור ומשוכנע שאת דרכו הביתה יצליח לסלול אך ורק באמצעות עבודות קשות ויגיעות עצומות, בדיוק באותן דרכים שניסה זה מכבר, ונוכח לראות שאינו יודע איך לעשות ולהוציא אל הפועל…

במצב שכזה מצא המנהיג המושיע, משה, את עם ישראל במצרים. עת דודים הגיעה, כי עת לחננה, השי"ת שלח אותו לבשר הגאולה, אך הבשורה המרנינה נבלמה על הסף. העם סירב להאמין. עם ישראל בטוחים היו שלנוכח מצבם העגום, גאולתם תלויה בפעולות קשות מאד, וכפי שנאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה", רעיון ההכרח בעבודות קשות הפריע להם לסבור ולקבל את מסר הגאולה. נדרשו אותות ומופתים ומכות קשות למצרים, כדי להחדיר אט אט את המסר, שעיקר הגאולה וישועת הנפש תלויה על רצון השם לגאלם לראות נפלאות רחמי השם.

עיקר התיקון

דרכים רבות יש לתיקון הנפש ולישועתה, והאדם נדרש להתייצב בעוז שלא להימשך אחרי הרגליו, רק להתרומם כלפי מעלה. אך עדיין אין זו עצם הנקודה. עיקרו של תיקון הנפש הוא, למצוא חזרה את הדרך להיות קרוב וסמוך אל השם, ומשם לשאוב כוח להיטיב את מעשיו ומחשבותיו. עיקרה של טהרת הנפש היא, לבקש רחמים ולפעול רצון אצל השי"ת שיקרבו חזרה לדעת אותו יתברך ולמצוא חיות ושמחה בתורה ועבודת השם. הדברים הנפלאים הללו ניתנים להשגה באמצעות הפה והלב, מתוך תפילה ובקשה בכוונת הלב. זו לכאורה עבודה פשוטה וקלה, אך זוהי הדרך שתוביל אותנו בחזרה, וכבר לימדונו חז"ל שתפילה חשובה כאישים וכעולות.

את הדרך הזו מורה לנו רבינו, והוא כופל את דבריו פעמים רבות כדי לכוון אותנו אל ההבנה, שעיקר דרך התיקון היא תפילה וזעקה להשם. זה מה שיביא אותנו חזרה הביתה, לדעת את השם. בזמן המקדש היו לנו אישים וקרבנות לרצות באמצעותם את השם ולשוב אליו, היום – כפי שמלמדים אותנו חז"ל, יש בידינו כוח דומה לזה, הוא מצוי בפינו "ונשלמה פרים שפתינו" – הדיבורים הם קרבנות. זוהי דרך תיקון נגישה ופשוטה. כל שעלינו לעשות הוא, לא להתייאש רק לפתוח פה ולדבר, לפרש את שיחנו לפני השם, לפייס, לשדל, ולהתקרב.

אלו הם דרכי התיקון המופלאות והפשוטות גם יחד, שגילו לנו הצדיקים. הם האירו את עינינו להבין ולהשכיל, שגם אחרי תעניות וסיגופים יש להעפיל ולהגיע לתכלית מסוימת – לבוא לקרבת השם ולידיעתו; והם שגם לימדונו את הדרך לשם: בפינו ובלבבנו הדבר. והם הודיעו לנו שגם כאשר יבשו הכיסופין ודברינו לעו – אדרבה, נתאמץ ונתייגע למסור נפש ולקבוע שעה להתבודדות, אמירת תהלים ותפילה, לחפש את אבא היכן שהוא מסתתר, להביע ולהפגין את נאמנותנו ונחישותנו לפייס אותו; ואולי דווקא העיתים הללו מסוגלות במיוחד למצוא אותו.

את הדרך הזו הפליא רבי נחמן להורות לנו, לאחר שבעצמו התייגע בכל מיני יגיעה וסיגוף, וככלות הכל הצהיר וקבע, שאילו היה יודע מלכתחילה את עוצמתה של דרך התפילה לא היה מכלה את גופו בסיגופים, משום שלכל דרגה ומעלה טובה ניתן להעפיל באמצעות הפה והלב, תמיד שומעים אותנו.