"חרות על הלוחות"

"זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג' כ"ב) חותם הנביא מלאכי את דברי נבואתו, הלא היא הנבואה האחרונה שעתידים בני ישראל לשמוע עד עת הקץ האחרון.

ומגלה לנו רבי נחמן מברסלב כי "זכרו תורת משה" ראשי תבות תמוז (בכתיב חסר) (תורה רי"ז בליקוטי מוהר"ן).

מהו הקשר בין זכרון התורה לחודש תמוז?

בי"ז בתמוז ירד משה רבנו מהר סיני ולוחות הברית בידו. ומשנראה לעיניו עגל הזהב שעשו ישראל, פרחה הקדושה מלוחות הברית ואז הפכו כבדים מנשוא על ידי משה והוא השליכם לארץ ושברם. (וזהו אחד הטעמים לאבל וצום בי"ז בתמוז). ואמרו חז"ל: "אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונים, לא נשתכחה תורה מישראל" (מסכת ערובין דף נ"ד).

מדוע? שהרי כתוב (שמות ל') "והלוחות – מעשה אלוקים המה והמכתב – מכתב אלוקים חרות על הלוחות". כלומר, גם אבן הספיר ממנה היו עשויים לוחות הברית וגם האותיות שנחקקו בה היו מעשי ידי בורא עולם, ומשום כך לו היה משה מוסר אותם לוחות קדושים בידי ישראל היה כח קדושתן של האותיות החקוקות באבן הספיר נחקק ונחרת גם על לב כל איש מישראל. ועל ידי זה, לא היו דברי התורה נשכחים מליבם לעולם.

ומאחר שבעטיו של חטא העגל שיבר משה את הלוחות, שוב לא היה כח בלוחות השניים – מעשי ידי משה לפעול את פעולת החריתה בלב ישראל בעוצמה כה רבה ומשום כך יכול כח השכחה לשלוט גם בדברי התורה.

גשמיות – שורש השכחה

"ואז בתמוז" מורה רבי נחמן, "צריכים להמשיך זכרון – לתקן את השכחה".

בכדי לתקן את השכחה יש לנסות ולהתחקות על שורשיה. ואלו, כאמור לעיל, מתחילים בחטא העגל.

מה למעשה ניסו להשיג החוטאים בעגל?

משה עדיין לא שב מן ההר אליו עלה לאחר ההתגלות הנשגבה של מתן תורה.

ובין המצפים עד בוש לבואו התעורר הרצון לראות, לחוש, לשוב ולחוות את נוכחותו של האלוקים עלי אדמות.

"קום עשה לנו אלוקים" קראו אל אהרון.

ומה היתה באמת טעותם?

טעות איומה, שהרי כבר בעשרת הדברות כתוב "לא תעשה לך פסל וכל תמונה…" (שמות כ' ד')ובכל בוקר בסיום תפילת השחרית אנו אומרים "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל" (מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה).

על היסוד הזה באמונה היהודית, עברו עובדי העגל. הם חפצו ליצור דבר מה מגושם ומוחשי הניתן למישוש ולראיה שייצג את האלוקים עלי אדמות. קשה היה להם להסתפק בתפישה המופשטת, חסרת הגבולות של אלוקי עולם ומשום כך ניסו "לצמצם" תפישה זו לגבולות הנתפש והמוכר להם. וזהו הנקרא בלשון חכמים "עבודה זרה" וכלשון הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק שני סעיף א'): "עיקר הציווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים… ואף על פי שהעובד יודע שהשם הוא האלוקים".

ומאותו רגע שהתגשמה תפישתם את האלוקות כמהותו הגסה של החומר – העגל, ממילא נעלם גם אותו כח רוחני אין סופי ששרה בלוחות והם הפכו מגושמים, כבדים וברי שבירה.

התורה – אור רוחני

ולא רק אז בזמנים קדומים התעורר בבני אדם הרצון לגשם ולהשפיל את האלוקים ודברו. נטיה זו קיימת אף בליבנו והיא זו שמעכבת ומונעת בעדנו להתוודע אל בורא העולם ולגעת במהותה הפנימית, האמיתית, של תורתו.

בכדי לתקן את שורש השכחה – היא תפישתנו הגסה את האלוקות, עלינו להבין את מהותה הרוחנית של התורה ונותנה, רק כך נזכה להפנים אותה כראוי ואז תווצר בנו יכולת גדולה יותר לזוכרה.

תורת ישראל הינה יותר מספורי דברים הסטוריים או ספר חוקים. בכל מילה ומילה חבויים אורות וכוחות רוחניים עצומים. והמפתח לגעת בכל אלה הוא, קודם כל, ההכרה בקיומם.

"כי התורה היא רוחניות" כותב רבי נחמן (תורה ק"י בלקוטי מוהר"ן) "ואשר זך וישר פעלו ושכלו רוחני, יכול לתפוש כל התורה כולה ולא ישכח דבר. כי דבר רוחני אינו תופש מקום ויכולה התורה להתפשט ולשכון בשכלו. אך מי שהוא מגשם דברי התורה ועושה ממנה ממשות, אזי יש לה שעור וקצבה כמה הוא יכול לתפוש בשכלו ולא יותר. ואם ירצה להשיג יותר, אזי ידחה מה שכבר נכנס בשכלו, כדרך כל דבר גשמי, אם הוא כבר מלא, אם ימלאנו יותר, ידחה מה שיהיה בו כבר ומזה בא השכחה. וזהו: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א') "ימוש" – מלשון ממשות, כמו שכתוב "וימש חשך" (שמות ג') כלומר, הזהר שלא תהיה ממשות וגשמיות בדברי התורה…".

והשם יתברך יזכנו להכיר בקטנותנו מול גדולתו, בדלות תפישתנו מול עושר האין-סוף של תורתו.