ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > משיבת נפש > שבירה לקראת תיקון

שבירה לקראת תיקון

כ״ט בסיון תשע״ט

פגעי ומקרי הזמן הרבים שעוברים מרגילים אותנו כל כך בצער עד שאנו רואים אותו כחלק ממציאות חיינו, חלילה. אין לנו אפשרות לקלוט את האמת הנסתרת שבעצב שקוראת להשלמה, בגלל שאיננו יכולים להבין איך אפשר לתקן כל כך הרבה, ואז ממילא אנו שומעים רק חיסרון תמידי מהדהד, שהמסקנה הטבעית שלו היא יאוש. במקום לקחת את העצב לכיוון של עשיה, אנו הופכים אותו לאשליה של חיות ושוקעים בו (משיבת נפש)

אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזה שעה, וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לשבר לבו לפני השם יתברך, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב כד)

אנשים כערככם יכולים לבוא מלב נשבר לעצבות ח"ו, על כן צריכין ליחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר ולפרש שיחתו לפניו יתברך אבל שאר כל היום יהיה רק בשמחה
(השתפכות הנפש, סוף ההקדמה)

"עת לבכות ועת לשחוק" (קהלת ח). יש מקום גם לבכי וגם לשחוק. אמנם חכמה גדולה היא המינון הנכון ביניהם. יהיו בדברים אלו השלמה למאמר הקודם, למרות שאפשר לראות את מה שכתוב כאן לכשעצמו.

יש מין הרגשה כזאת שהעצבות היא הרגשה אמיתית וחזקה, כזאת שחודרת לבטן, ולעומתה השמחה היא הניסיון להתעלם מהאמת של הכאב ואיך שהוא להמשיך הלאה. ההפך הוא הנכון, אמנם, כפי שהורחב יותר, העצבות היא סוג של אשליה שמתוך העצמת הרגשת החוסר והכאב אפשר להיות חי יותר. דווקא השמחה היא האמיתית, בכך שהיא גישה שמתייחסת למציאות ופועלת בה, בשונה מהעצבות ששוקעת באשליה של עצמה. במקום אחר כותב רבי נחמן שלעצבות ולעצלות שורש אחד בנפש (ליקוטי מוהר"ן, קפט). העצבות רוצה להרגיש ולחיות בלי לעשות דבר.

אמנם, גם אחרי שמסכימים על ענין זה שמקובל על רוב בני האדם, שהעצבות היא דמיון והשמחה היא כוח הפעולה והעשייה, עדיין קיים קושי לקלוט את הרעיון הזה באמת. האם התחושה החזקה (והמרה) שהעצבות נותנת באמת לא קיימת? גם הפסוק מלמד שיש זמנים שבהם צריך לבכות ולהצטער. כאן צריך לבוא ולברר אם יש כוח אמיתי בכאב, ולהפריד בינו לבין העצבות שמשתקת אותנו.

אכן, ישנם כוחות חזקים הטמונים בצער ובכאב: "אף על פי שמבואר בספרים שהדאגה והעצבות על העונות הוא טוב, אך באמת זה היה טוב אם היה חוזר בתשובה על ידי זה, שמריבוי הפחד והדאגה על העוונות, ישליך כל עסקי עולם הזה לגמרי וישוב בתשובה שלמה להשי"ת, כאשר כבר באמת נמצאו בעלי תשובה כאלו" (אוצר היראה, שמחה, יח). רבי נתן אומר שבודאי טמונה נקודת אמת בצער: הרגשת החיות החסרה יכולה לנבוע מתוך הכרה על מה שהחיים המלאים צריכים להיות, וממילא יש בכוח הצער לעורר אותנו כדי שנדרוש להשלים ולמלא את החיים. הכאב אומר לנו שמשהו אחר צריך להיות, ואם באים בגישה נכונה קולטים את המסר הזה למעשה, שבאמת צריך להיות משהו אחר בחיים שלנו. אך ה"אם" הזה הוא הגורם המכריע, כפי שממשיך שם רבי נתן: "אבל על פי רוב בפרט בדורות אלו מתרחקים ביותר על ידי ריבוי העצבות, כי ההיכלי תמורות מחליפין האמת ומערבבין דעתו מאוד עד שנופל לבחינת יאוש" (שם). בדרך כלל, התוצאה של העצבות היא ההפך הגמור – יאוש.

"טבע האדם – למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב כד). אם עצב היה מתארח אצלנו לעתים רחוקות, היינו יכולים לתרגם אותו בצורה הנכונה והבריאה ולקבל את המסר לשינוי. אך פגעי ומקרי הזמן הרבים שעוברים מרגילים אותנו כל כך בצער עד שאנו רואים אותו כחלק ממציאות חיינו, חלילה. אין לנו אפשרות לקלוט את האמת הנסתרת שבעצב שקוראת להשלמה, בגלל שאיננו יכולים להבין איך אפשר לתקן כל כך הרבה, ואז ממילא אנו שומעים רק חיסרון תמידי מהדהד, שהמסקנה הטבעית שלו היא יאוש. במקום לקחת את העצב לכיוון של עשיה, אנו הופכים אותו לאשליה של חיות ושוקעים בו, ברגש השטחי שהוא מציג, חזק ומריר.

איך אפשר אם כן להשתמש בצורה נכונה בצער? כדי שאכן לא נשתמש ברגשות מערברבים, צריך לקבוע סדר: עת לבכות ועת לשחוק. בלי הגדרה מסודרת השמחה והצער משמשים בערבוביה, ולא מביאים לשום מקום. בזמן שאנו מצליחים לשמוח, פתאום אנחנו נזכרים בכל הכישלונות והסיבות לא לשמוח, וברגע שאנחנו מתעוררים לצער אמיתי, אנחנו מתנחמים בטוב שיש בנו, וכך לא מנצלים אף כוח באמת. כדי לקלוט את משמעותו הצער, יש לבודד אותו ולשמוע אותו בצורה הנכונה. וכפי שמלמד זאת רבי נחמן בעצת ההתבודדות: "וראוי לקבוע לו שעה לשבר לבו לפני השם יתברך, ויזהר מאוד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום". מעבר לקביעת סדרים, צריך לדעת את המינון הנכון, אותו גם כותב רבי נחמן: "אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזה שעה, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה". שעה של לב נשבר – עשרים ושלוש שעות של שמחה. מתוך ריבוי שמחה אפשר לגשת את הצער בצורה שמוסיפה חיים. הצער הוא לא עובדה מובנית אלא קריאה שלשינוי, אותה יישמנו במהלך היום על ידי השמחה המביאה את הצמיחה.

אכן, קיימת נקודה נוספת בתיקון הצער. קביעת סדרים וריבוי שמחה אמנם עוזרים, אך כדי לתקן את הצער בשורש, יש ליישם את אותו שעה של הלב הנשבר בשיחה לפני ה', "לשבר את לבו לפני השם יתברך". זאת היא עצת ההתבודדות, התפילה האישית לפני ה'. ריבוי הצער בחיים גורם להסתכל עליו כמציאות קיימת שאין טורח בלנסות לשנות אותה, ומשום כך אי אפשר לשמוע את קול הקריאה לשינוי של העצבות, שהרי אין ביכולתנו לשנות כל כך הרבה דברים. אבל כשמשיחים את אותו צער לפני ה', הוא הופך למעורר תקווה. אצל ה' הכל אפשרי, וההבדל בין הרבה למעט הוא חסר משמעות לגביו. אם מצמצמים את ביטוי הצער בינינו לבין עצמנו כדי להשיח אותו לפני ה', הוא יכול לעורר אותנו לדרוש יותר חיים ממקור החיים, שאצלו אין שום יאוש. "וגם אותה שעה אסור שיהיה לו עצבות, רק לב נשבר" (שיחות הר"ן, מג), "וזה סימן אם היה לו לב נשבר – כשבא אחר כך לשמחה" (שם, כ).

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support