בחיי רבינו הקדוש התאספו התלמידים אצלו שלש פעמים בשנה: בראש השנה, בשבת חנוכה ובחג השבועות. בחיי מוהר"ן סימן קכ"ו: "דרכנו היה להיות אצלו בראש השנה ובשבת חנוכה ובחג השבועות. ובאלו השלשה זמנים היינו אצלו תמיד מיום שקבע דירתו בעיר ברסלב והיה מצווה ומזהיר להיות אצלו באלו השלשה זמנים". בשורות הבאות ליקטנו מעט תיאורים אשר נותרו בידינו מחג השבועות בצלו של רבינו.

שנת תקנ"ח

רבינו הקדוש היה בדרך לארץ ישראל, ונקלע לפני חג השבועות לעיירה חורסאן שם פגש קבוצת חסידים של הבעל התניא, רבינו שוחח אתם בדברי תורה ועשה שם את החג "ובליל שבועות אחר שהיה נעור כנהוג, הלך למקוה עם איש אחד מאנשיו". וסיפר המלווה שתוך כדי הליכה פנה אליו רבינו כמה פעמים ושאל אותו אם הוא שומע קולות, וכאשר השיב שאינו שומע, תמה רבינו ושאל כיצד אפשר שלא לשמוע, "והבין האיש שהוא שומע קולות וברקים של קבלת התורה". לאחר שיצא מהמקוה אמר שכעת התגלה לו סוד גדול שישנה יראה כה גדולה ועליונה הרבה יותר מהיראה העליונה המבוארת בזוהר הקדוש "כי נודע לי שיש יראת אלוקות שהיא יראה ופחד גבוה ועצום ומרומם ומנושא מאד מאד".

שנת תקס"ז

עקב מחלת אשתו, שהה רבינו הקדוש בעיר זאסלב, מערב פסח עד לאחר חג השבועות. ושלח מכתבים אל כל אנשיו "שלא ירים אחד מאתנו רגלו לבא אליו על שבועות". רבי נפתלי שהיה מגדולי התלמידים כתב אף הוא מכתבים לכל החברים והאיץ בהם כן לנסוע לזסלב. כותב רבי נתן: "וידעתי שרבנו ז"ל כתב שלא לבא אליו על כן הלך לבי הנה והנה איך להתנהג ובחסדו הגדול והנורא התגבר החשק על המניעה והתגברתי ונסעתי". רבי נתן יצא ביום חמישי מהעיר מאהלוב ושבת בברסלב, שם התאחד עם חבריו "ונסעתי עמהם יחד ביום ראשון ובאנו לרבינו ז"ל ביום רביעי, וביום חמישי היה ערב שבועות".

ביום חמישי לפנות ערב כשאנשים החלו כבר להתאסף לתפילת מנחה, נפטרה אשתו הראשונה של רבינו לאחר מחלת כבד קשה. רבינו עמד בעת יציאת הנשמה ועל אף הצער והכאב הגדול כוון כוונות לטובת נשמתה. החבריא קדישא של זסלב הגיעו באופן מיידי והספיקו לקברה במהירות ורבינו אף הספיק לנהוג אבלות שעה מועטת בערב החג "ואותה שעה עלתה למנין שבעה כידוע דין זה, וזה היה לטובה וישועה גדולה כי על ידי זה זכינו לשמוע מפיו הקדוש תורה נפלאה בחג השבועות".

רבינו בקש להתפלל בחג השבועות בביתו, במקום שאשתו נפטרה. בליל החג ולמחרתו היה רבינו הקדוש מרוחק מהקהל ולמרות שישב בין הציבור היה עסוק בשלו, "וכל ליל שבועות לא דיבר עמנו כלל רק עסק בתורה בשעת הסעודה … והיה נעור בלילה עמנו יחד ואמר תיקון ליל שבועות במהירות ובהתמדה ולא פנה לשום אדם לדבר דיבור בעלמא ואחר שגמר התיקון הניח עצמו מעט לנוח שעה מועטת מאד ותיכף קם בזריזות והלך לטבול קודם אור היום וכן בסעודת שחרית לא דיבר מאומה רק עסק באמירת האדרא רבה בזהר הקדוש בכל הסעודה". כאשר הגישו אוכל פסק מלימודו ואכל מעט ושב לתלמודו, עד המנה הבאה,"ובין מאכל למאכל אמר האדרא רבה בקול נעים ונפלא מאד". לאחר כל מאכל סבר רבינו שזוהי המנה האחרונה, אך שוב ושוב הגישו אוכל. לאחר הסעודה אמר רבינו כי הוא ניהל ויכוח עם מגישי הסעודה: אני רציתי לסיים את הסעודה בדברי תורה כאיש פשוט, כי איש פשוט אוכל כדי שיהיה לו כח ללמוד. אך הם רצו שהסעודה תסתיים באכילה, כי הם מחשיבים אותי לצדיק כי הצדיקים לומדים כדי לדעת כיצד לאכול.

בליל שני של החג, שחל בליל שבת קודש, חבש רבינו את השטריימל והראה לקהל פנים מסבירות. הוא ערך את השולחן כדרכו ואחר ברכת המזון שר את שירי חג השבועות "אתה נגלת" ו"ברוך שמך" בניגון נפלא ונעים. וישב עם החסידים עד אור הבוקר. בסעודת שחרית ערך שוב את השולחן בשמחה, בני העיר שלחו משקאות ורבינו חילק אותם לציבור בשמחה. בסעודה שלישית אמר רבינו הקדוש תורה נפלאה על הפסוק "ויבן את הצלע" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ז).

גם במוצאי החג ישב רבינו הקדוש עם החסידים עד אור הבוקר, ומסיים רבי נתן "וגם בתוך טרדתו הגדולה שעבר עליו אז מה שעבר לפי גדולת קדושת נוראות מוחו הקדוש, אף על פי כן ישב עמנו שלשה לילות רצופים שהיה נעור בכולם עמנו יחד, שהם ליל ראשון דשבועות וליל שבת קודש וליל מוצאי שבת, כי דרכו היה נפלא ונשגב ובחכמתו וקדושתו הנפלאה לא היה יכול להטריד אותו שום דבר, כי הבנו אז שצערו וטרדתו היה אז עצום ורב מאד … ואף על פי כן לא העבירוהו הטרדה והצער מלעסק לתיקון נפשותינו גם אז".

שנת תקס"ט

חג השבועות קרב ובא, אנשי שלומנו מכל העיירות מתכוננים לנסוע לברסלב לשהות במחיצת רבינו, גם בעיירה לאדיזין מתארגנים החסידים ושוכרים עגלות לנסוע לברסלב, אך את רבי געציל, אחד מגדולי התלמידים של רבינו השאירו בעיירה כשהוא מוטל על ערש דוי.

חולה אנוש היה רבי געציל ושרוי בסכנה גדולה. פצע חמור נתהוה לו במעיים, הרופאים סברו שכדי לרפא את מכתו, יש לפתוח את המכה, להוציא את המוגלה והדם הנגוע, לאחר מכן לחבוש ולסגור את הפצע אך מכיון שהפצע היה באיבר פנימי שיד אדם אינה מגיעה אליו, אי אפשר היה לטפל במחלתו.

החסידים מלאדיזין הגיעו אל הרבי ללא רבי געציל, ואך נכנסו לקבל ברכת שלום, ספרו על מחלתו האנושה של חברם, וכי הרופאים נתיאשו מלרפותו ובקשו לעורר רחמי שמים.

בבין השמשות של החג הראשון התקבצו החסידים סביב רבינו לשמוע את דברי תורתו הקדושים, דברי התורה נסבו הפעם על הפסוק "ואת העורבים צויתי לכלכלך" (ליקוטי מוהר"ן חלק שני תורה ד'), רבינו הקדוש ביאר בדבריו את סודות הצדקה ועניני החג. והנה לפני הסיום סטה מן הענין והחל לדבר אודות עניני רפואה ואמר: ש"צדקה היא רפואה בבחינת "צדקה מרפא בכנפיה", אחר כך פרט את סדר רפואת המכה "בתחילה צריכין שיפתח פי המכה, אחר כך צריך כח המושך שימשוך ויוציא הליחה והדמים המקולקלים מתוך המכה, אחר כך צריכין להדיח כל הדמים שלא יהיה בהם שום קלקול ועכירות … אחר כך צריכים לסגור פי המכה"ובאר כיצד נעשית הרפואה הרוחנית על ידי הדברים שהזכיר, החסידים שמעו ותמהו מדוע הכניס הרבי לתוך דברי תורתו ענין חדש שלא דיבר אודותיו קודם, שלא כמנהגו.

במוצאי החג כששבו תושבי לאדיזין לבתיהם מצאו לגודל הפתעתם את חברם רבי געציל, והנה הוא בריא ושלם.

ספר להם האיש, כי בלי שום התערבות רפואית, נפתח פתאום הפצע ויצאה ממנו הרבה מוגלה עד שהתרפא לגמרי, שאלו אותו החסידים, מתי ארע הדבר? והנה התברר כי כל זה קרה באותה שעה שבה אמר רבינו את המאמר וכלל בתוכו את ענין רפואת המכה, ויהי הדבר לפלא.

שנת תקצ"ג "שבועות הגדול"

לאחר הסתלקותו של רבינו הקדוש המשיכו החסידים לנסוע לקראת חג השבועות לעיירה ברסלב אל רבי נתן, מנהג זה נמשך עד הסתלקותו. תלמידיו ומקורביו היו באים לחג השבועות ובכל שנה רבו הבאים, הם השתדלו להגיע יום קודם החג, כדי לסיים את ספירת העומר יחדיו. קשה לתאר את ההתלהבות הגדולה וההתעוררות העצומה בתפילת ערבית האחרונה של ימי הספירה אצל רבי נתן בברסלב כאשר כל אנשי שלומנו נקבצו כולם.

אותו שבועות של שנת תקצ"ג באו שמונים איש, מלבד תושבי ברסלב. כשהגיעו לספירת העומר נשמעה תפילתם בכל רחבי העיר. אורח נכבד נעלה מאד, הגיע אף הוא לעשות את החג אצל רבי נתן, ר' שמעון, מראשוני תלמידי רבינו, שגר בעת ההיא בארץ ישראל הגיע במיוחד מארץ ישראל, כל הציבור קיבל אותו בהתלהבות וחרדת קודש. כמנהגו של רבינו אמר רבי נתן תורה בבין השמשות של החג הראשון ונמשך אל תוך הלילה של החג השני. רבי שמעון התפעל כל כך מאמירת התורה של רבי נתן עד שהכריז "תמיד חשבתי על רבי נתן שהוא תלמידו של רבינו, כעת אני רואה שהוא הרבי בעצמו". הדבר הכאיב מאד לרבי נתן שמדמים אותו לרבינו, והוא ביקש מאנ"ש להמנע מלומר כך, באמרו אני יודע כי אינני הרבי.

לאחר החג כשנכנסו להפרד, אמר להם רבי נתן "אכן היתה לנו ברוך ה' קבלת התורה יפה, אך אל לנו לשכוח שלאחר קבלת התורה עשו את העגל רח"ל". כאומר שלמרות ההתעוררות הגדולה שהיתה בחג עדיין אין זה בטחון לעתיד וצריך לעמוד על המשמר גם להבא ולא להתפס לשאננות.

עקב המספר הגדול של הנאספים באותה שנה, מכונה חג שבועות זה בקרב חסידי ברסלב "שבועות הגדול".

שנת תר"ד

את חג השבועות של שנת תר"ד, האחרון לימי חייו, חגג רבי נתן באומן.

תיאור מעניין ונפלא לחג זה מצאנו במכתבו של רבי אברהם שטרנהארץ (נדפס בספר נעימות נצח).

לקראת חג השבועות שלח רבי נתן מכתבים אל כל אנשי שלומינו שיבואו לאומן, והיתה לו בזה כוונה גדולה כפי שרבינו הקדוש היה בחג השבועות האחרון באומן. ונקבצו מכל העיירות מסביב.

את תפילות החג התפללו כמובן בהתעוררות עצומה. לאחר תפילת שחרית, כיבדו את רבי נתן בפתיחת הארון, ברתת ובזיע ניגש אל ארון הקודש ופתחו, מורינו הפיל את ראשו לתוך ארון הקודש וחטף את ספר התורה באהבה עצומה ופנה לציבור וזעק: "ישראל עם קדוש, יש לנו כעת תורה חדשה, תורה חדשה ממש", ורקד עם ספר התורה עד שעלה לבימה וגם הציבור רקד עמו, לאחר מכן אמר רבי נתן דברי תורה על ענין השמחה של קבלת התורה אצל הצדיק.

"ואתה תמלא רחמים עלי, ועזרני ותושיעני על ידי זה, ותוציאני מהרה מטומאה לטהרה, מחול לקודש, מיגון לשמחה, משעבוד לגאולה ומאפלה לאור גדול, עד אשר נזכה בחג השבועות הקדוש, ביום החמישים, שאתה תשוב אלינו, ותפתח לנו שער החמישים הקדוש ותשפיע עלינו רחמים גדולים וחסד עליון משם, באופן שנזכה לתקן הכל ולשוב אליך באמת תמיד" (ליקוטי תפלות תי"ג).