רבי יודל תושב העיירה לוצק, טייל עם אורחו רבי זלמן בעיצומו של לילה בעירו. אויר קליל נשב על פניהם, וכך הלכו ודברו בנחת ובשלוה.

לפתע, יללה פולחת הדהדה בסמטה הצרה והחשוכה. בכי מר נשמע מבית שהדיו התגלגלו החוצה, מבעית לבות עוברים ושבים. בכי מר של גבר חתך בדומיית לילה.

"מה יש, מה קרה?" נבעת ר' זלמן האורח.

רבי יודל המארח, שהכיר וידע מקורו של הבכי, הרגיע את אורחו: "זה ככה כל לילה! תביט בשעון, חצות לילה! רבי לייזר הברסלבאי עורך תיקון חצות!"

האורח לא האמין למשמע אוזנו. "אתה טועה" אמר בבטחה, "שמעתי כבר תיקוני חצות מכל מיני יהודים. אף אחד מהם לא בכה ככה! כנראה שאיזה אסון רח"ל מתרחש פה.

האורח עזב את מארחו, וניתר מעל גדר העץ הקטנה. בצעדים מהססים התקרב אל חלון חשוף ללא וילון והציץ פנימה. לראות אולי יש צורך בעזרה בבית.

לפניו נתגלה מחזה מדהימה. נר קטן האיר קמעא את החדר הדל. על גבי שרפרף קטן ישבה דמות כפופה, המביטה בתוך ספר קטן, וגעתה בבכי…. רבי לייזר עורך תיקון חצות!

ר' זלמן עמד כמסומר למקום רגע ארוך. עד שרבי יודל המארח, האיץ בו בלחישה כי אין זה נאה לעמוד ולהציץ לתוך ביתו של אדם פרטי.

"איזה אדם פרטי? היה האורח נלהב, "זהו בכיו של כלל ישראל, הבכי של השכינה בעצמה. עוד לא ראיתי דבר כזה"

איש קטן היה רבי לייזר. קומתו הנמוכה עטופה תמיד במעיל ארוך המגיע כמעט עד הרצפה, כובע מצחייה כהה חבוש לראשו. קווצת זקנו השחור מתבדרות לצדדים ברוח, וידיו משולבות להן מאחורי גבו, כאשר הוא מטייל בסמטאות, בצעדים נינוחים, יחד עם חבר מחסידי ברסלב. השניים דנים בנושא כלשהו הקשור בעבודת השם, באותה דרך שהתווה רבינו בספריו.

פניו של רבי לייזר כחושות היו, והפיקו תמיד הבעה של זוך וטוהר פנימי, יחד עם טוב לב שאין כמוהו. עיניו השחורות מצועפות דוק של הרהורים, משל מבקש הוא מסך שיסתיר ממנו את העולם הזה על שלל תאוותיו המגושמות, צעיף שיחצוץ ויתן לו ד' אמות פנימיות של התבודדות וצעקה פנימית נוקבת אל הבורא.

אם בימים רגילים כך, בימי נסיון של עברה וזעם ומשלחת מלאכי רעים, על אחת כמה וכמה.

עד שפרצה מלחמת העולם השניה, היה מנווט את דרכו בים החיים בפלס של עבודת השם. ברגע שניתך מבול של דמים, ואשמדאי הגרמני שהשתלט על פולין הראה את כוונתו ושלף את חרבו מנדנדה, החל מתכנן צעדיו בפלס של קידוש השם. מכוון כל צעד מצעדיו לקראת הרגע הנעלה שבו יפשוט את צווארו כיצחק אבינו בשעתו, ויעלה כקרבן עולה על המזבח.

רבי לייזר התגורר באחת העיירות כאשר פרצה המלחמה. תחילה נכבש האיזור כולו בידי הנאצים. אולם השמירה סביב הערים והעיירות עדיין לא היתה הדוקה, והתנועה התאפשרה עדיין. יהודים רבים, ורבי לייזר ביניהם, הצליחו לברוח מן האזור הפולני הכבוש ע"י הנאצים, אל קובנה שנכבשה בידי הרוסים.

בדרכים נפתלות ועקלקלות הצליח ר' לייזר לברוח לקובנה, ומשם חמק ללוצק, כשהוא שואף כל העת למצוא את ההזדמנות להגיע לאומן אל ציון רבינו.

הוא לא פילל שכך יגיעו פני הדברים, אולם זמן קצר לאחר שהגיע ללוצק, נכבשו כל חבל קובנה ולוצק על ידי הגייסות הנאצים, וכל מי שהיה בפנים לא הצליח לחמוק עוד מאגרוף הרשע.

תיכף לכיבוש לוצק החלו הגרמנים לשפוך את חמתם ושנאתם על ראשם של היהודים. הם השפילו ורמסו, הרגו, שדדו וחמסו. לאחר כמה ימים התפרסמו תקנות וגזרות על הקמת גטו מיוחד ליהודים, ומחנות העבודה אליהם חטפו כל מי שנראה כשר לעבודה.

רבי לייזר התעלה באותם הימים כמלאך השם צבאות. שעת המבחן הגדול הגיעה. הוא חש את רעידתו של הסכין המתנפנפת מעל ראשו, וידע כי לעת כזאת, עמל כל ימיו. אימתי יבוא לידו ויקיימנה.

לעצמו לא דאג כלל, כל מחשבותיו היו כיצד לעזור ליהודים אחרים בשעתם הקשה. את פתו הדלה חסך מפיו ונתן לרעבים, כל כולו אמר רחמנות וחמלה בשעה שהרבה לא עמדו במבחן ואבדו צלם אנוש במאבק על חתיכת לחם.

* * *

אותו יום עברו חיילי האס.אס. ברחוב כשהם מחפשים טרף. הרחוב כולו התרוקן מאדם בשעה שצחוקם השטני של הנבלים נשמע מתקרב. הכל ברחו לחפש מחסה עד יעבור זעם.

רבי לייזר עמד אותה שעה עטוף בטלית ומוכתר בתפילין והתפלל תפילת שחרית. אין לדעת אם שמע את צחוקם של בני השטן ומתעלם ממנו, או שמרוב דבקות לא חרד לאוזניו הד צחוקם המרושע של הכלבים המהלכים על שתיים.

חיילי הרשע ראו אותו עומד בבית ומתפלל, וכל רשעותם התלקחה בבת אחת. לטוב מזה לא ציפו. הצגה חיה מחכה להם כעת, הצגה אמיתית, איש כחוש הוא, לעבודה הוא לא יצלח, במותו יספק להם חומר בידורי מעולה.

פלוגת החיילים עצרה בבת אחת במצעדה והתפרצה לתוך הבית בצרחות מקפיאות דם. ר' לייזר נגרר החוצה והועמד באמצע הרחוב. החיילים משכו באכזריות בפאותיו ובזקנו והתקלסו בו "יהודון, למה אינך מסרק את הפאות, למה זקנך מדובלל? הבה ונסרק לך את הזקן, אתה צריך להראות כבן תרבות. סוף כל סוף אתה נמצא כעת תחת חסותו של השלטון הגרמני הנאור"

הם "סרקו" לו את הזקן עד שכמעט כל השערות נתלשו, ו"סדרו" לו את הפאות אחת ולתמיד בעקירת השער עד השורש.

חוור כסיד עמד ר' לייזר באמצע הרחוב. פניו מכווצות מכאב. ניסה לעצום את עיניו כדי לא לראות את החיות הטמאות המכתרות אותו, אולם הללו אילצו אותו לפקוח אותן במכות רצח שהונחתו עליו מכל עבר.

ידים גסות פשפשו בכיסיו ומצאו שם כמה חתיכות לחם ששמר מאז אמש, עבור שתי ישישות שהתגוררו בקרן הרחוב. כמה תשמחנה לקבל חתיכת לחם! חלומו נגוז. סטירה מצלצלת נחתה על פניו, "גנב, מדוע גנבת את הלחם?"

"לא גנבתי, זה הלחם שלי" הצטדק בקול נמוך.

"יהודי שקרן, אי אפשר להאמין למילה אחת שלכם!"

החיילים דרשו צדק. לגנב היהודי צריך לערוך משפט.

ה"משפט" נערך על אתר, הוא נמשך בדיוק דקה אחת ועונשו של הגנב הושמע מפי ה"שופט": גזר דין מוות!

אלא מאי?

אגב צחוק פרוע החלו הנאצים לגרור את ר' לייזר אל עבר עץ גדול ברחוב הסמוך, שעד לכיבוש הוכר בשם "רחוב השלישי במאי" כדי לתלות אותו על אחד מענפיו הגבוהים. אולם מיד עצרו, כל עוד והיהודים אינם שותפים בהצגה זו, היא אינה טובה מספיק לטעמם של הרוצחים.

כעדת כלבים פשטו הרשעים על כל האיזור, חטפו כעשרה יהודים שהלכו ברחוב לתומם, וציוו עליהם לגרור את ר' לייזר אל העץ ולתלותו.

היהודים סרבו, כאיש אחד, לגעת לרעה בר' לייזר הצדיק. הנאציים הגיבו בברד של מהלומות על ראשם של המסרבים, בלווי צרחות אימים שמי שיסרב לציית לפקודה ייתלה יחד עם ר' לייזר.

ר' לייזר פנה אל היהודים בתחנונים. אנא אל תסרבו! אותי כבר לא תצילו, נגזר דיני לתליה. מלטו אתם את נפשכם.

בדמעות בעיניהם לקחו היהודים את החבלים שהנאצים מסרו להם, קשרו את ר' לייזר וגררו אותו לעבר עץ התליה.

תחת איומי רובים דרוכים, אולצו היהודים השבורים להדק את החבל סביב צווארו של ר' לייזר. הם בכו בקול גדול .

פניו של ר' לייזר זהרו באור עילאי, "אל תבכו אחי ורעי" פנה לנחם ולעודד את תלייניו הממררים בבכי "רבינו הקודש, רבי נחמן מברסלב, הבטיח לכל יהודי שישתטח על קברו להוציאו בפאותיו מהגיהנום, ואני הקטן מבטיח לכם לשמח אתכם עקב הצער שגרמתי לכם"

הוא עצם את עיניו, קרא "שמע ישראל" בקול גדול ויצא נשמתו ב א ח ד !!!

[פורסם בעיתון משפחה לפני כמה שנים]