וגם חיזק אותנו מאד שלא יפול האדם בדעתו כלל כשרואה לפעמים שנעשה ליבו מטומטם מחמת גודל הדחקות והייסורים העוברים עליו בגשמיות וברוחניות, או מחמת טרדתו במשא ומתן, ואינו יכול לדבר את אשר עם לבבו, כי יקר מאוד בעיני השם יתברך כל דיבור ודיבור שזוכה האדם לדבר לפני יתברך מתוך עוצם דוחקו ועניותו בגשמיות ורוחניות. ואמר: "אפילו כשאין האדם זוכה לדבר לפניו יתברך רק דיבור אחד, ואפילו רק "ריבונו של עולם" בלבד, גם זה יקר מאוד אצלו יתברך".

כזכור, אנחנו נמצאים בפתיחה של הספר "השתפכות הנפש" בה המלקט מבאר בכלליות את דרך ההתבודדות ואת חידושו של רבי נחמן. יש הרבה מה לומר על ההתבודדות, ולשם כך נכתב כל הספר. המטרה בהקדמה היא- להראות את הקווים הכלליים. גם בדברי התחזקות אלו שלכאורה אינם קשורים למטרת ההקדמה, עלינו לראות את החידוש שבהם ביחס לנקודה שהובהרה בהקדמה.

לפני כמה פעמים (בלב שקט) ראינו שדרך ההתבודדות מצד אחד בנויה על ביטחון גדול מאוד, יחד עם חוסר התפיסה וההבנה שלנו. בגלל שההתבודדות באה מתוך ההבנה שהאדם לא יכול להתקרב לה' בכוחות עצמו, נמצא שתחום הפעולה נמצא במה שמעבר לכוחותיו ולהשגתו. עיסוקו העיקרי בהתקדמותו בעבודת ה' הוא התפילה, שכולה רק התבטלות לה' ובקשת עזרה ממנו. הוא לא יודע את הצעד הבא או את מה שעכשיו נדרש ממנו לעשות, ועל כל אלו הוא מתפלל עם כל חוסר הבהירות – "ה' היה עוזר לי". עבור כך הוא יצטרך להיות קשוב להדרכות הרבות שבדרך זו, כפי שרבי נחמן אמר: "תנו לבבכם לי, ואוליך אתכם על דרך חדש שהוא הדרך הישן שהלכו בו אבותינו מעולם". כל מי שהולך בדרך זו הולך בדרך חדשה – לא דרך שמי שהלך בה יכול להסביר לאחרים מה עליהם לעשות. בגלל שה' הוא זה שמקרב את האדם, והמתבודד מבקש לבטל את עצמו לרצון ה' ושה' ידריך אותו, הדרך מתחדשת תמיד.

ואמנם, דווקא מתוך דרך זו צומחת תקווה גדולה. בגלל שההתקרבות שלי לה' לא בנויה רק על כוחותיי והשגותיי, מצב שנראה תקוע ואבוד לא מבלבל ומערער את יציבותי. אני יודע שה' הוא זה שעוזר, ולכן במקום שאני רואה שמבחינתי המצב אבוד אני לא מנסה ליצור לעצמי את הישועה, אלא אני מבקש אותה מה'. מי שחי את התקרבותו לה' ביחד עם התפילה התמידית אליו לא יפחד מבוץ עמוק: "אפילו כשנופלים לתוך בוץ, צועקים וצועקים וצועקים". ממשיכים לקרוא לה' כמו במצב הכי בטוח וברור ולא מתייאשים, בגלל שההבנה שלי על ה'איך' היא לא המרכזית כאן.

זלזול גדול היה, ועדיין קיים, כלפי גישה זו. "שמעתי בשמו, שאמר לענין המחלוקת שהיו חולקים עליו. כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות דף ו ע"ב): "כרום זלות לבני אדם" – 'אלו דברים העומדים ברומו של עולם, ובני-אדם מזלזלין בהם, ומאי ניהו, תפילה'. על-כן מחמת שכל עסקו תפילה, כי בענין תפילה היה מרבה לדבר עם אנשיו, והזהירם מאד להרבות בתפילה והתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, כמבואר בספריו הקדושים, ויותר מזה הרבה לדבר עמנו וחזק אותנו בהתחזקות בלי שיעור, להרבות בתפילה והתבודדות, על-כן בני-אדם מזלזלין בו ומבזין אותו וחולקין עליו, כי כל עסקו הוא תפילה, שהם דברים העומדים ברומו של עולם ובני-אדם מזלזלין בהם, והבן" (לקוטי תנינא, סימן צג).

אין הרבה מצוות שהן מזולזלות בעצם על ידי בני אדם. כפי השתנות הזמנים והדעות, דור דור ונסיונותיו וקשייו, משתנים הזלזולים. אבל תפילה – כדברי הפסוק – תמיד נשארת מזולזלת אצל בני אדם. נשים לב שמצווה זאת איננה בהכרח קשה עליהם לקיום, אלא היא פשוט מזולזלת. אכן, יצר הגאווה שנמצא בכל אדם רוצה תמיד להביא את הדברים להבנה שלו. להכניס דברים למערכת המושגים שלו, ולהשאיר את העולם שלו, כולל רצונות ומחשבות, תמיד בתמונה. תפילה היא השבירה הגדולה ביותר לגאוותו. הוא רוצה לפעול עם כל הכוחות שעומדים לרשותו, כסף, אמצעים, כישרונות, ובאה התפילה ואומרת לו: לא. כל אלו לא משנים דבר כלפי מה שה' ירצה. אל תחשוב שהקב"ה יכול 'להתערב' לך, אבל מצד עצמך אתה יכול להצליח. אפילו את זה אין לך. אין "כוחי ועוצם ידי". בין אם יהיו לך אמצעים רבים או מועטים, הכול בסופו של דבר אותו דבר. "כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט" (שמואל-א, יד). הכוחות שיש לך הם כוחות אופציונאליים – רק אם ה' ירצה, הם יהיו משהו. אתה רק צריך להתפלל, להכיר בכך שאין לך כוחות, ושהכול יבוא רק מה'.

ידיעה זאת מקשה מאוד על אותו רצון להשיג ולהבין. כל מה שאני צריך זה רק להיות כלום? מה עם כל הדברים שעשיתי והצלחתי, הכישרונות…? ומאותה גאווה הוא בא לזלזל בתפילה, בגלל שבעיניו היא מבטאת חידלון של מערכת החיים שלו. לאור כך אולי גם ניתן להבין את החשיבות המיוחדת שבענווה עבור התפילה: "ובעבור זה [מידת הגאווה] צועק ואינו נענה, שנאמר: "גם כי תרבו תפילה, אינני שמע" (ישעיה א, טו) (אורחות צדיקים, שער הענוה). וכן בשולחן ערוך נפסק: "לא יעמוד להתפלל אלא באימה והכנעה" (אורח חיים, צג, ב).

אותו זלזול מופיע בשנית גם על דרך ההתבודדות. לא קשה לשמוע אנשים הטוענים על דרך ההתבודדות: "עדיף ללמוד במקום זה", "כמה זמן כבר צריך להתפלל?", וטענות דומות מסוג זה.

חלק מהטענות אולי דורשות הסבר, אבל כפי שרבי נחמן אמר – יכול להיות קושי אחר שמפריע לאנשים לקבל את הדרך הזאת, עוד לפני הטענות. אותו זלזול בתפילה מופיע כאן ביתר תוקף, בגלל שכאן היא הופכת לעיקר שבהתקרבותו לה' ("אי אפשר להיות איש ישראלי כי אם על ידי התבודדות", "אין שום עצה להינצל מגודל התגברות היצר, רק על ידי התבודדות"). רק להתפלל? מה עם הדרכים שתכננתי לעצמי, ההרגשות המסוימות שרציתי? ומתוך כל התפיסות שהוא יצר לעצמו ורוצה להיאחז בהן הוא מתנגד למה שהוא אפילו לא מכיר – ודווקא בגלל שהוא לא מכיר.

ההולך בדרך ההתבודדות צריך להתאזר בביטחון ובסבלנות, בגלל שלא הכול עומד להתרחש כפי מה שהוא תכנן. אבל הוא יודע שהדברים הם "ברומו של עולם" כדברי הגמרא, מרוחקים מהשגתו. הוא גם יכול להתבודד שעה ולהוציא רק שלוש מילים מפיו: "ריבונו של עולם". מי שחושב שבשכלו ובהבנתו הוא יתקרב לה', לא יוכל לעשות כך. איזו תועלת תהיה לי בכך? האם אני ארגיש משהו שונה, אתעלה? אבל מי שמאמין שתפיסת "כוחי ועוצם ידי" היא שקרית גם ברוחניות, מכיר את מוגבלות דרך ההתקרבות האנושית והמושגת. ההרגשות מורכבות מהרבה דמיון, ויש מי שמרגיש שהוא ברקיע השביעי והוא נמצא עמוק למטה, ויש מי שמרגיש שהוא במדור השביעי בגיהינום והוא קרוב וסמוך לה'. כמה ש'אני' אשתדל, 'אני' אשיג, 'אני' ארגיש ואבין, לא ממש ישנה באמת. אולי אלה יקרבו אותי לקרבת ה' מדומה שאני המצאתי, אבל לא למה שה' רוצה. כדי להגיע למה שהוא רוצה, אני מוכרח לפנות אליו. לבקש לדעת מה דרכי, מה עלי לעשות – ועזרה על כל אלה.

"אפילו כשאין האדם זוכה לדבר לפניו יתברך רק דיבור אחד, ואפילו רק "ריבונו של עולם" בלבד, גם זה יקר מאוד אצלו יתברך".

הפניה לבדה היא מה שנדרש כאן. "ריבונו של עולם" היא הפניה הקצרה ביותר, אבל היא אחרי הכול פניה. פנית לה', מסרת את עצמך אליו ולרצונו – זה מה שנדרש ממך. מה שיתהווה עקב זה – לא תוכל לדעת. אבל תוכל לדעת שזה יקר מאוד "אצלו יתברך". אצלך זה לא? יהיה מוטל עליך אם כן, לעזוב את מה ש'אתה' רוצה בעבודת ה' ולדבוק במה שה' רוצה. אבל עניין זה עומד ביסודה של ההתבודדות – לפנות לה', להתבטל אליו, ולעשות רצונך כרצונו.