בשעת התפילה, כל זמן שהאדם שומע עוד אז איזה אדם, דהינו ששומע ומרגיש שעומד עוד אדם אחד בשעת תפילתו, הוא לא טוב. כי צריך כל אדם בשעת תפילתו שיצייר בדעתו שאין שם אלא אני והשם יתברך לבד.
וב"ליקוטי מוהר"ן" (א, נה) מבואר עוד יותר, שמחויב האדם לבטל את עצמו כל כך בשעת התפלה עד שלא ירגיש אפילו את עצמו כלל, רק את השם יתברך לבדו, עיין שם.

כל עניינה של התפילה הוא הכנעה. העמידה לפני ה', כפי שנפסק בהלכה, צריכה להיות כעני העומד בפתח. בתפילה אנחנו מבינים שאין לנו שום דבר מעצמנו והכל רק מה', ומתוך זה אנחנו מקווים אליו ומצפים לישועתו. הכל נסוב סביב ה' בתפילה, לא בנו.

רבי נחמן מלמד אותנו שיש ענין נוסף בתפילה: לא רק ה', אלא גם אני. אני צריך להרגיש שאין שום אדם חוץ ממני, ושהקשר שלי עם ה' כל כך ייחודי עד שבמקום ההוא אין עוד אדם בעולם חוץ ממני. ובניסיון להבנת הדברים יוקדשו הדברים הבאים.

בדברים המצוטטים למעלה, שמקורם בליקוטי מוהר"ן חלק ב, מתוארות שתי מדרגות: מדרגה אחת היא זו המתוארת בפתיחת הדברים, ומדרגה שניה היא זאת שניתנת אליה הפניה בהמשך הדברים, לחלק א' בליקוטי מוהר"ן. במדרגה הראשונה מבואר שבשעת התפילה אנחנו לא אמורים לחוש במציאות של אף אדם חוץ מעצמנו – "ששומע ומרגיש עוד אדם אחד בשעת תפילתו", ולדעת "שאין שם אלא אני והשם יתברך לבד". זהו מצב בו אין אף אדם אחר, אבל יש את העצמי, אותי, ביחד עם ה'. בליקוטי עצות, בקטע המסכם את התורה הזו, מודגש הצורך בידיעת עצמי: "רק יחשוב שאין בעולם, רק השם יתברך לבדו, ואין שום נברא בעולם רק הוא לבד, ולא ישמע רק מה שהוא מדבר לפני השם יתברך לבד" (תפילה, צו). כל העולם כולו מתבטל לכאורה בשעת התפילה, אבל המתפלל עצמו נשאר קיים, והוא נהיה לנברא היחידי בעולם.

לאחר מכן מתוארת מדרגה אחרת, בה אפילו את המציאות של עצמנו אנחנו לא חשים: "עד שלא ירגיש אפילו את עצמו כלל, רק את השם יתברך לבדו". וכמו שכתוב במקור הדברים: "מי הוא, הלא ישותו נתבטל, ואין כאן אלא המלך בעצמו". במדרגה הזאת הכל מתבטל, כשעומדים בהיכל המלך וכל תחושה של ישות נעלמת.

לכאורה אלו שתי מדרגות שונות, אבל מן הסתם אין ביניהן סתירה. בדברים הבאים ננסה להתמקד במדרגה הראשונה ולהתבונן בה.

* * *

בחיים יש מצבים של חוויה שתופסת את כל תשומת לב האדם, עד למצב בו הוא מאבד מודעות עם כל מה שמסביבו. יש אנשים שמעצם טבעם קל להם להשתקע בהרהורים ופתאום הם מתנתקים מכל הסובב, ואפילו לא שומעים כשקוראים להם. יש חוויות חזקות שמעצם טבען גורמות לאדם לאבד קשר עם הסביבה, בעיקר כשהן עוצמתיות במיוחד- בשעת שמחה גדולה וחלילה בשעת אובדן גדול.

אבל נראה שלא בזה אנו עוסקים כעת. התפילה אכן אמורה לתפוס את כל תשומת לב האדם, אך זה עדיין לא מסביר מדוע ישנה דרישה לשכוח מהמציאות של כל אדם מסביב. כל אדם צריך להתמקד במה שעליו לעשות, בתפילה שאותה הוא מתפלל, ובטח שהוא לא אמור להקשיב למשהו בזמן התפילה. אבל למה עליו לשכוח מהקיום של כל אדם אחר, ולחשוב ש"אין שום נברא בעולם" חוץ ממני? למה אנחנו לא מוצאים דרישה דומה בלימוד תורה, למשל?

השאלה הזאת מביאה אותנו להבין שאין כאן רק שאלה של כוונה בתפילה, אלא שהידיעה על כך שאני יחיד בעולם היא מיסוד התפילה. עד שאני לא אבין שאני יחיד בעולם, לא אוכל להתפלל בשלמות.

"שומע תפילה, עדיך כל בשר יבואו" (תהלים סה). הקב"ה שומע תפילת כל פה, כל בקשה מכל אדם שהוא. הרעיון הזה מאוד מוכר לנו ולפעמים גם פשוט, אבל בגלל זה אנחנו לא תמיד תופסים את העומק שלו. אין שום אדם בעולם שמסוגל לשמוע את כולם. יש אנשים בודדים שיכולים לדבר עם ראש הממשלה בעצמו. כל השאר מנסים את כוחם בדרגים הגבוהים, גבוהים יותר וגבוהים פחות, ודרך זה לנסות לגעת במי שעומד בראש הפירמידה. ואילו לנו ניתנה האפשרות להתפלל אל ה', לכל אדם שהוא, ולפנות בכל רגע לעיקר ושורש כל המציאויות.

אבל, גם כאן אנחנו יכולים להישאר במחשבה כאילו כל המעמדות קיימים, אלא שהקב"ה שומע גם את המעמד התחתון ביותר. ולא כן. אומר המדרש (שמות רבה, כא): "שומע תפילה" [עדיך כל בשר יבואו] – אמר רבי יהודה בר שלום בשם רבי אלעזר: בשר ודם, אם בא עני לומר דבר לפניו אינו שומע הימנו, אם בא עשיר לומר דבר מיד הוא שומע ומקבלו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא הכל שוין לפניו, הנשים והעבדים והעניים והעשירים. דע לך, שהרי משה רבן של כל הנביאים כתוב בו מה שכתוב בעני. במשה כתיב "תפלה למשה"… ובעני כתיב "תפלה לעני"… להודיעך שהכל שוין בתפילה לפני המקום". אותה לשון מופיעה אצל גדול הנביאים ועני פשוט מהרחוב- תפילה, ומכך למדנו שכולם שוים בתפילה לפני המקום. איך אפשר להבין את זה?

* * *

חז"ל אומרים שכל אדם חייב לומר "בשבילי נברא העולם". כל אדם בנקודה שלו הוא יחיד בעולמו של הקב"ה, ורק הוא מסוגל לגלות את רצון ה' המתגלה מתוך חייו האישיים. המקום בו מתגלה רצון ה' באדם, הוא בתפילה. אנחנו אומרים בוודאות: "שומע תפילה". אנחנו לא רק מבקשים מה' כמו שלהבדיל מבקשים מבשר ודם, ובשעת הבקשה לא בטוחים אם מקשיבים לנו. הקב"ה רוצה בנו – הוא ברא אותנו ומעניק לנו בכל רגע חיים, ומתוך כך אנחנו מתפללים אליו ויודעים שהוא מקשיב, כי הוא רוצה בנו (ואין לזה קשר אם נקבל את מה שהתפללנו עליו או לא, ואין המקום להאריך בסוגיה זו. הכלל הוא בדברי חז"ל ש"אין תפילה שבה ריקם").

אם ה' רוצה בנו אנחנו יכולים להתפלל שאותו רצון יתגלה בנו ונזכה לחיות אותו. זה יתבטא בכל רבדי החיים, בצרכים הבסיסיים אותם אנחנו צריכים, אבל גם ובעיקר בצרכי הנשמה, בגילוי הייעוד של חיינו, כפי שה' רוצה בהם. הגמרא מתארת (ברכות לא) שכשחנה התפללה שיהיו לה ילדים, היא באה בטענה לקב"ה: הרי בראת אותי כאשה, עם מבנה גוף שמסוגל להוליד ילדים ולגדלם. כמו שלכל איבר אחר בגוף ישנה מטרה, כך גם צריכה להיות מטרה לכל האיברים שבגופי. חנה יודעת שרצון ה' טמון בה מעצם העובדה שהיא קיימת, על כל הפרטים שבה. ולכן היא מתפללת שהיא תזכה להוציא לפועל את כל מה שה' טמן בתוכה.

כך גם התפילה שלנו. אנחנו לא מתפללים ממקום של "אנחנו רוצים את זה ואת זה, ונודה לך אם תעשה איתנו חסד ותתן לנו". אנחנו מתפללים בידיעה ברורה: "ה', אתה רוצה בנו. זכה אותנו לגלות את הנקודה המיוחדת שלנו, בה מתגלה רצונך בנו". בשעת התפילה, אומר רבי נחמן, אנחנו צריכים לדעת שאנחנו הנברא היחיד בעולם. בקשר שלנו עם ה' כפי שהוא מופיע בתפילה, אף אחד לא קיים. העני הוא כמו משה רבנו. בכל אחד מתגלה רצון ה' מיוחד, ועם הרצון הזה אנחנו מתייחדים בשעת התפילה. מתפללים לה', דבקים בו, ומקווים להוציא לאור את רצונו הטמון בנו. אנו מתייחדים לעומק עם רצון ה' בנו, עד שכל העולם נשכח. כי בנקודה הזאת, במקום בו ה' פוגש אותי אישית, לא כחלק מציבור, מפלגה או עם ישראל, אלא אותי ממש – שם אין אף אחד אחר. הזוהר אומר שכשעני מתפלל הקב"ה אומר: "איני רוצה שיהיה בית דין שידון בינינו. לפני יהיו טענותיו, אני והוא לבדנו". ליחידות כזו זוכה כל אדם בשעת התפילה, אם ישים את עצמו כמו עני. אם הוא ירגיש עד כמה שאין לו שום דבר בחייו משל עצמו, וכל מה שהוא רוצה זה לגלות את ה' מתוך חייו. במקום הזה "אין שם אלא אני והשם יתברך לבד".