"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא ויאמרו האנשים ההמה אליו, אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל. ויאמר אלהם משה, עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם" (במדבר ט, ו-ח).

פסח שני היום, ומן הראוי לעמוד על המסר שאנחנו לומדים ממנה גם היום, כשאין בית מקדש. רבי נתן בדרושיו מוציא מפרשה זו לימוד גדול, שאני חושב שמתאים לכולנו.

כלל ידוע בהלכה הוא 'אונס רחמנא פטריה'. התורה לא צוותה את מי שלא יכול לעמוד בציוויה. בין אם הוא חשוב כפטור ממש ובין אם הוא חשוב כאנוס, ברור שאין עליו שום תביעה. הוא בוודאי עומד בקנה אחד עם ההלכה.

בפרשת פסח שני אנחנו מוצאים צורת הסתכלות שונה. האנשים שהיו טמאים ומשום כך לא יכלו להקריב את קרבן הפסח, באים למשה בטענה: "למה נגרע". נכון, אנחנו פטורים, וגם יהיו עוד הרבה הזדמנויות להקריב את קרבן הפסח בשנים הבאות, אבל כל זה לא משנה. "למה נגרע?" – למה שאנחנו נהיה גרועים וחסרים מהשאר? אכן, נדיבות לב הראויה לשבח. הם לא רק עובדים מיראה, ודואגים 'להסתדר' עם ההלכה, אלא הם מוסיפים גם אהבה לעבודתם- אנחנו באמת רוצים את זה. לא חייבים, אבל איך אפשר בלי? בהחלט ניתן ללמוד מכאן על הרצון הטוב שצריך להיות בכל יהודי, ובפרט בדברים שהוא כן מצווה אך נכשל בהם. נדמה לך שאין דרך לצאת החוצה והכישלון ימשיך לבוא? אפילו אם כך נדמה לך, תמשיך לרצות. תעשה את כל מה שתוכל, אך בד בבד תגביר את הרצון להתקדם, ובוודאי שברבות הימים הרצון יהפוך למציאות, והכיסופים למעשים.

אך לא רק את זאת למדנו מהפרשה. בשלב זה שאותם אנשים טענו למה נגרע, יכול היה משה לומר: הרצון הטוב שלכם יקר מאוד בעיני ה', ללא ספק. אבל למה באתם אלי? וכי יש לי מצוות עודפות שאני יכול לספק לכל מי שרוצה? אני יודע את מה שה' אומר לי, ואת זה אתם גם יודעים- מי שטמא פטור מקרבן. מה אתם רוצים שאעשה? אך לא כן- משה עונה להם: "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". חכו מעט, ואני כבר אודיע לכם מה ה' יצווה לכם. כאן אנחנו צריכים לשאול- מנין למשה הוודאות שה' יצווה להם דבר?

"לית רעותא טבא דאתאביד" – אין רצון טוב שנאבד, אומר הזוהר. על שכר המצוות, ברור שגם הרשע הגדול ביותר לא יקופח על מעשיו הטובים. זאת למדנו מנבוכדנצאר, שזכה לכל גדולתו- לשלוט על אימפריה שלמה, בגלל ארבע פסיעות שפסע עבור כבוד המקום, כמו שהגמרא אומרת. החידוש הגדול כאן הוא- הרצון הטוב לא אובד גם בעולם הזה. אין רצון שהיה יפה לשעתו, זיכה את בעליו בשכר, ונעלם, והאדם שרצה טוב ממשיך להישאר בחושך. כל רצון שיש לאדם, כל הבנה שהקשר ביני לבין ה' מוכרח להיות, למרות שאין לי מושג כלל ועיקר איך הדבר יקרה, אבל אני רוצה בכל זאת- רצון כזה לא נעלם כאילו לא היה. הוא בהכרח מוביל לתוצאות. אולי לא היום ולא מחר, אולי ברגעי חיי האחרונים. "שיש שעיקר גמר טהרתו יזכה רק אחר ביאת שמשו לגמרי [בעת פטירתו], כי אז ביום האחרון מתקבצים כל מה שחטף טוב בזה העולם בכל יום ויום וכל רצון ורצון טוב שהיה לו בכל יום ויום כל ימי חייו, ואז ידע ויבין כל אחד ואחד החילוק שבין מי שהשתדל ורדף אחר התכלית ברצונות חזקים בכל יום, אף על פי שלא זכה אליו בשלמות, ובין מי שלא השתדל כלל" (ברכת השחר ה, מב). ואת זה משה רבינו יודע – מי שרוצה לזכות לקרבתו של ה', בוודאי לא ידחה, גם אם מבחינה מעשית אין לו מה לעשות. גם החוטא שנמצא בעבירות אותם חטא כבר ימים ושנים, מבחינה מעשית אין לו לכאורה מה לעשות. אבל אם הוא רוצה- "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם"- הקב"ה יחדש פרשה בתורה, איך אותו אדם יתקרב, וכיצד יצא ממקומו. ודבר זה וודאי אצל משה, לא יכול להיות אחרת. "עמדו", אולי תאלצו להמתין מעט עד שתזכו לטהרתכם, אך בסוף תשמעו "מה יצווה ה' לכם".

מפסח שני אנחנו לומדים, שברגע שאנחנו רוצים טוב, ברגע שאנחנו לא מסוגלים להשלים עם המצב שלנו למרות שאין לנו מושג אם בכלל אפשר לעשות משהו בנושא, הקב"ה יכתוב פרשה מיוחדת בשבילנו. הפרשה הזאת תיכתב לאורך חייו, תלווה אותו בביטחון ובתקווה לאורך כל צעד. עליו להצטייד בבינת הלב, להקשיב לרמזים אותם ה' ישלח לו. ובתפילה תמידית שישא בליבו יהיה בטוח – "עמדו" – אולי אעמוד כאן מעט, אך אינני עזוב; בינתיים עלי לחכות, עד שאזכה, עד שאדע, מה יצווה ה' לכם.