ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > יציאת מצרים > רפואה למחלת השכחה

רפואה למחלת השכחה

ג׳ באב תשע״ט

המצוות, אמונת היחוד בקריאת שמע, שלשת הרגלים, ועוד תחנות רבות ביומו של יהודי, עוברות כולן דרך זכרון גאולת מצרים. זיכרון. למצרך הזה אנו זקוקים נואשות. והזיכרון הזה מכה היטב בכל נפש המאזינה לניגונם של הצדיקים. הם שמבשרים לנו על התקווה, מזכירים לנו כי "לא לנצח יריב ולא לעולם יטור", שגם גלות מצרים הסתיימה במתן תורה ועלייה עצומה.

הוא הכיר את עצמו בדיוק כפי שהכירו אותו בני המקום הנידח בו בילה בשנים האחרונות. יומו מתחיל קודם השחר, מתמשך בעמל רצוף עד אחרי שקיעה, ידיו הסתגלו לעבודה המפרכת, רוחו השפופה ליחס המשפיל ולדיבור המצווה. עבד עולם הוא, ללא מכר וגואל. גם אילו ניקרו בו שאלות הזהות, לא נמצא מי שישיב תשובות.

הוא נקלע הנה בטעות, לאחר תאונה איומה שפגעה בזכרונו. תושבי המקום מצאו בהלך הנודד חסר הבית כוח עבודה מעולה, קנו אותו בפרוסות לחם עבשות וקיתון מים. עבור מזרון דקיק ללינה ומנת אוכל זעומה, עשה האיש כל אשר הוטל עליו. גורלו יכול היה להיחתם לנצח, כמו חייו הסתומים, אי שם בשדות בהן בילה, אילולא הניגון ששמע באקראי…

את מסך השכחה האיום הבקיע ניגון. פזמון שהשמיע מאן-דהו העלה בו בפעם הראשונה מזה שנים, זיכרון אחד, חי ורוגש מביתו האמיתי, ואז, בבת אחת נפרץ הסכר. אשדות של זכרונות גאו בו, צפו והעלו שוב לנגד עיניו את זהותו האמיתית. הוא חזר לעצמו – וגם הביתה.

* * *

סיפורו של כלל ישראל מתחיל בדיוק כך. ההתחלה בפסגת קדושת האבות הקדושים. נשמות ישראל כולן יוצאות מהבתים הטובים ביותר: אברהם, יצחק ויעקב. אין ייחוס נעלה מזה. שנים עשר שבטי י-ה הנבחרים מכל בני תבל. בורא עולם בכבודו ובעצמו מוסר בידיהם את השליחות המשמעותית ביותר בעולם, שליחותן של נשמות ישראל. והנה, בבת אחת, מפסגת ההר הם משתלשלים אל המקום הנמוך בעולם, מצרים, 'ערוות הארץ'.

בשום אופן בלתי אפשרי לצייר את הטלטלה האוחזת בנשמה זכה כל כך, המוצאת עצמה במקום כה מנוגד לזכותה המופלגת. גלות מצרים שיעבדה את הגוף יחד עם הנפש. לא היה זה רק עמל חומרי, בעיקר היה שם עמל וצער לנשמה. הגלות האיומה ההיא מסתיימת בגאולת פלאים, מתן תורה וירושת ארץ הקודש, אך יש לעמוד על סודה עצמה.

גלות – אובדן זהות

גלות מצרים, כך מבואר בספרים הקדושים, משעבדת את הנפש גם היום, והגלות הזו כל עיקרה אובדן דעת. אימתי שבוי אדם בגלות – בשעה שהסתלקה ממנו הדעת. העולם עלול להיות המשא האיום והמעיק ביותר, וכך באמת חי אותו מי שהשכל אינו מאיר את מעשיו. חיים נעדרי 'אור השכל' אינם אלא רצף מריר של אירועים, מטלות, מעשים וטלטולים; לא כל שכן עבודת הבורא. המצוות שניתנו לנו על מנת לרומם אותנו מקרקע עולם, להגביה את רוחינו ולקשר אותנו בא-ל חי, עלולות להפוך לשיעבוד של ממש, כל עוד הנפש שבויה בגלות השכחה ופיזור הדעת.

באופן שכזה מבלה את חייו מי שאינו מחובר לדעתו. הפרנסה מהווה נטל איום. כל הפרעה קלה הופכת למשבר נורא. מרירות מנקרת מבית, ומבחוץ אימה. יש סוג נוסף של גלות, גלותו של 'המסודר'. האדם שהעולם הזה מאיר לו פנים, פרנסתו מצויה, שמש ההצלחה זורחת על קודקודו והכל מתנהל למישרין. רק לעיתים ממש, כששום אדם אינו רואה, אינו שומע, קול שקט טורד אותו מבפנים, מזכיר לו על התכלית האמיתית עבורה נברא.

אילו ידענו…

גלות מצרים הקדומה, כמו גם גלות הנפש בהווה, אינה לחינם. הגלות היא תיקון, האריז"ל מכנה את מצרים כור היתוך לנשמות ישראל. ייסורי הגלות זיככו את נשמות ישראל מסיגים ופסולת, עשו אותן ראויות להיות עם נבחר להשם. אילו ידעו כל אותן נשמות טובות משהו מכל אותם תיקונים מופלאים המתחוללים בקרבם בין גיגיות הטיט ומצבורי התבן, שאגות הקלגסים וטומאת הכישופים המצריים, אין ספק, גלות כבר לא היתה שם. אבל בני ישראל המשועבדים לא ידעו זאת, והשיעבוד צרב בנשמתם היטב.

באותה מידה, אילו ידענו אנו אלו תיקונים נוראים ועצומים מתרחשים בעולמות כולם ובנשמותינו אנו, בכל צביטה קטנה של צער, מרירות של פרנסה, בושה, עוגמת נפש וכל שאר המאורעות מפניהן אנו כה חוששים, אין ספק, חיינו היו גאולה שלימה. אך בינתיים אין זה כך. כל אדם וסאת יסוריו הקטנים והגדולים; כל אדם וגלות נפשו. ואין כל דרך להבקיע את מסך ההסתרה ולגלות לאיש הקטן את סוד גלותו. על כך קונן כבר משה – "והם לא יאמינו לי", אנשי הגלות אינם מסוגלים להאמין בכל האמת הנפלאה הזו. משום כך עודם עבדים.

ניגון מעורר זכרונות

אל ייאוש. אם הגלות היא שכחה ואובדן דעת, הרי שיש למחלה הזו רפואה. בחללו של עולם מתנגן ניגון, מנגינה מופלאה המסוגלת להשיב אל תאי הזיכרון האבודים את הזכרון החם והטוב מבית אבא. את המנגינה הזו מפיקים הצדיקים, שורקים ומצפצפים, הומים והוגים נעימה של תקווה: "פקוד יפקוד". לא לעולם תימשך הגלות. לכל דקירה של צער יש משמעות, כל צביטת כאב פועלת תיקונים, שום אנחת צער לא תאבד. מי שהוריד אתכם הנה, הבטיח גם להעלות אתכם למעלה ולמעלה.

לא לחינם סובבת התורה כולה סביב 'זכר ליציאת מצרים'. המצוות, אמונת היחוד בקריאת שמע, שלשת הרגלים, ועוד תחנות רבות ביומו של יהודי, עוברות כולן דרך זכרון גאולת מצרים. זיכרון. למצרך הזה אנו זקוקים נואשות. והזיכרון הזה מכה היטב בכל נפש המאזינה לניגונם של הצדיקים. הם שמבשרים לנו על התקווה, מזכירים לנו כי "לא לנצח יריב ולא לעולם יטור", שגם גלות מצרים הסתיימה במתן תורה ועלייה עצומה.

את דרכינו הביתה, אל בית האמונה והשלווה האמיתית. ינחה הניגון המופלא המתנגן ועולה מדיבורי האמת האמונה והתקווה של הצדיקים. רק לפקוח אוזניים ולהאזין לקולות.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support