הנסיעה חזרה התנהלה על מי מנוחות. קבלת הפנים בקייב באישון לילה הייתה סבירה, ועד מהרה היינו באוהל ההמתנה. אמרנו סליחות, ממש על סף העלייה למטוס, והייתה הרגשה מרוממת. גם הטיסה הייתה כאילו בהזמנה – מטוס חדש, אנשים נחמדים ו…אנחנו באוויר.

אני נמנע כל העת מלשאול את לבי באופן ישיר: נו, איך התחילה השנה? היה שווה? מה אוצר לקחתי ממקום מנוחת הצדיק האהוב?

אני שואל זאת רק באופן של רצוא ושוב.

והנה הזריחה מבעד למטוס מעל ערבות אוקראינה.

אבא, אבא! זה היה מעבר למילים. השמים הענקיים הרקועים מעל, כמו משטחי נחיתה למטאורים, והצבעים העזים של הכתום הבוער והצהוב העמוק-קורן, שבקעו מאחורי האופק… שכחתי לנשום. ושם, במחבואי האופק השחור, עולה ומטפס כתם ארגמן גדול, כמו גוף חימום לוהט… הוד כדור החמה.

על גג הרקיע היו רקועים ערפילי ענן בגוני החום-לבן והכחול-לבן, טלאים טלאים מהם, והתכלת הרעננה והגאה השלימה את יריעת החידוש של הבריאה. אשרי מי שצפה בזה. זה שמור באלבום הלב בצבעים חיים, אך איני יודע את קוד הכניסה לאתר, רק זיכרון קלוש יש. אסור שדבר כזה יאבד.

שקעתי בשינה מעורפלת, בלב טיסה שקטה ועדינה. התעוררתי מעל הים התיכון, וכבר אפשר היה להביט בלי שהשמש תסנוור. העננים היו מטילים צל על הים, ושאלתי את עצמי מה סדר הגדלים כאן. עדיין לא היו אלו ענני גשם, אלא מצבורי אדים ענקיים הנראים כהררי קרח פראיים התלויים מעל הים, ואנו כמו טיטאניק גמדית בשמי הקרח. או, חשבתי לרגע, מעין גושים של קורי סוכר נפיליים שנתלשו מאיזה ים-בם-בם קוסמי, כולם כמעט באותו הגובה, והם מטילים על המים צל מגובה נורא. "מדהים!" קראתי אל החברים, "ראו מה השם עשה", והם נקהלו אל החלונות, חשבו שיש אטרקציה. "ראו כיצד השמש מאדה את הים ובשׂורה של מים מתחילה לנוע לכיוון היבשת, באופן ענק ומופלא שכזה, שיירת אספקה, רכבת אוצרות…"

ואז החל המטוס לרדת. התקרבנו לאט אל העננים. הם היו עצומים בהדר ובממדים. עברנו בתוך אחד מהם, במשך שניות ארוכות, כדקה, במהירות של מטוס, עד שהגחנו ממנו. לומר לך מה גודלם…

ואני אומר בשפתיי אל צור לבבי, בעיצומה של החוויה הזו: מלכי, אני ובני האדם שכמותי, הננו היצורים היחידים שיודעים להעריך ולהתפעל מעושה נפלאות גדולות לבדו. ואם כן, לכבודנו כל המראה הגדול הזה. הו מלכי, זה אפוא עומק כוונת ברכת 'הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה'. זכינו!

אתה חננת לאדם דעת לבנות מכונות מעופפות שכאלה, להעפיל מעל לשמים. כמו שהוצאת את אברהם מחוץ לאצטגנינות שלו אל מעל לכוכבים, כך הוצאת אותנו מרחישת האדמה, להביט כבודך ומעשה ידיך, טוהר השמים…

ובאמת, אני לא פחות מתוחכם מהעננים ומהזריחה ומכל מעשי בראשית הללו, המשכתי לומר, העין אשר יצרת לי, זקיפות הקומה שלי ושאר מתנות חכמתך בי, אינן מרהיבות ועוצרות נשימה פחות מכל תערוכת הפלאות הזו, ואף הרבה יותר, ועדיין לא קרבנו אל עולמות השכל והלב. באמת, אני עיקר הפלא, ושליחותי כאן עצומה – לבשר על הסוד העליון המסתתר בכל זה.

ושוב על האדמה, עטור טלית ותפילין בבית הנתיבות, קיבלו ברכות השחר טעם גן עדן. ציינתי לעצמי שעלי להפוך תחושה זו לבת לוויה שתתן טון זהב לכל חיי. אם כן, שלל נכבד הבאתי עמי מהרבי.

* * *

ואני מהלך בתוך בוקר רענן וקריר, מבורך בדקות של שמש מפנקת, והלב מפשיר אל המראה החדש של הרחובות הרטובים הנוצצים בשמש… והנה, בעודי מתקרב הביתה, עיניי מתרחבות אל מול הנוף היפהפה של הרי מערב ירושלים, דהיינו, הדסה והקסטל ויער ירושלים, הצבועים בצבעים עמוקים ואורגניים עם שמים חורפיים אפופי סוד ואדי מים צפים ברקיע, והרקיע סמוך כל כך לאדמה… והשמש הייתה מטפסת במזרח, ומאירה בזווית אידיאלית לצלמים את כל פאת המערב, והכול נראה כמו גלוית נוף ענקית שתולים בחדרי התינוקות, ירוקה-אפורה ורעננה… עד שנעצרתי ולגמתי את היופי הזה ונתעוררתי להודות להשם, ונזכרתי במה שקראתי, שכאשר יש התעוררות לאדם להתקרב אל השם במקום מסוים, שלא יאבד את הרגע, אלא ייעצר ויעשה משהו לאלתר, כדי שלא יחלפו גלי הנפש העשירים האלה בלי להותיר רושם.

וכך עשיתי.

אמרתי שאבקש מאת השם את ברכתו וישועתו בנוגע לבחור אחד, שמבטו הכואב עדיין העיק עלי, ואספר לו את עוצם עלבונו ומלחמתו… ואז חשבתי לעצמי בנזיפה: 'מה לך מאבד רגעים נדירים כאלה בבקשות פרטיות. התחל, לפחות, בדאגה לענייני הכלל'. כמעט והחלתי לבקש על ענייני עם ישראל כולו, והנה מחשבה אחרת דוחקת ואומרת: 'עלה גבוה יותר, בקש על עולם ומלואו, על כל מקומות כבוד מלכותו, שיתברכו כולם ממקור הברכות ותימלא הארץ תפארת'… וגם כאן, טרם פציתי את פי נעצרתי, וכמו נפקחו עיניי, והן נעוצות בנוף הענוג והגנוז שמנגד, וכאילו רואות במוחש את מפלי ההשפעות והברכות הגולשים ללא הפוגה מן העליונים… השמש הצלולה, הרקיע המדושן באדי מים, העמק הרווי בירק, כוח האדמה המתחדש, הכול הכול מוצף במתנות חיים… זורמות שוטפות מגבוה… ואמרתי לעצמי: 'על מה בדיוק אתה עומד לבקש? הנה פלא התגלות החסדים מתחולל לנגד עיניך… בוקר חדש בעולם הללויה…הצטרף אל השירה!' וזה היה רגע אמתי ויפה מאוד.

אבל לאחר מכן, כאשר עזבתי את המקום והתקרבתי אל ביתי, שוב היה לבי אצל מחשבות תבוסה, ובפי טעם מפלה בנוגע לעניין מסוים. תחושה של מרירות כבשה את החזה במהירות והיו דיבורים נמוכים, מסתננים, בלשון של: 'טוב, איני ראוי בעליל לקבל את הבקשה הפלונית הזו, וגם איני כלי ואיני מתאים לעוד עניין ועוד עניין, וכלל איני מסוגל לדבר הנחשק ההוא'. עד ששאלתי את עצמי בטון מדליק נורה אדומה: 'לְמה בכלל אני שווה?' ועיניי מושפלות ונעוצות בכביש הרחוץ המתנגב לאטו בשמש… ושם, לרגליי, אני קולט את הנקודות הבוהקות, הזהבהבות, המתנוצצות על הכביש, כיצד כל האספלט זרוע רסיסי זהב שקופים, וגם המדרכה, והמכוניות והעצים… הכול מכוסה, הומה, מתנוצץ בשובבות גילת קרני שמש, ומתוק האור לעיניים, מפזז ומרקד… והבנתי לפתע, שהנה הוזמנתי להשתתף בחדוות חיי הבוקר. וזה ממש לא מעט, בהחלט לא. אני זכיתי לתת יד לשמחת הרחוב והעיר בעת עלות היום החדש… נתכבדתי לחגוג את הולדתם של רגעים עליזים, דולגניים כאלה, של בוקר… 'וזה כבוד גדול ומתנה גדולה', זמזמתי לעצמי.