הטקסט הבא תורגם מיידיש מתוך ספרו של דניאל צ'רני, "א ליטוואק אין פוילן" – "ליטאי בפולין", שהקדיש בספרו פרק לחסידי ברסלב, ובו, תחת הכותרת "ריקוד השבת של החסידים המתים", הוא מתאר תפילת ערבית של ליל שבת – והריקוד שאחריה – בשטיבל הברסלבי ברחוב נובוליפיה בוורשה.

ריקוד השבת של "החסידים המתים"

רבי נחמן מברסלב, נכדו של הבעל שם טוב, נפטר ללא ממלא מקום, ללא ממשיך. נותרו חסידיו יתומים, ושם קורא להם: "החסידים המתים".

גם יצחק לייבוש פרץ, אבי התרבות היהודית המודרנית ומייסדם של בתי הספר הראשונים בפולין, לא הותיר אחריו ממלא מקום, ממשיך – וגם חסידיו של פרץ נותרו יתומים, אבל לא "מתים".

הם – חסידי פרץ – אימצו מיד את סיסמתם של חסידי ברסלב

"יהודים, אל תתייאשו!"

[צ'רני ממשיך לתאר את השקפתו על פרץ ועל "רוח פרץ" ומה שראה בביקוריו בפולין אצל "חסידי פרץ", וממשיך:]

כל אותם חסידי פרץ מסורים, אכן הזכירו לי את "החסידים המתים" של רבי נחמן מברסלב.

…

ובשום אופן לא הצלחתי להבין מאין וממי נוטלים אותם חסידים נטולי אדמו"ר כל כך התפעלות וכל כך התלהבות בעבודת השם שלהם.

הנה, עשיתי פעם יחד עם חסידי ברסלב "קבלת שבת", ראיתי לפני עדה של יהודים מהרבעים העניים ביותר בוורשה, רבים מהם לא היו להם בגדי שבת כל עיקר. מטלאי קפוטותיהם עלה ריח נפט מהוה ושאריות הערינג[1]. בד כובעיהם כה הבריק מיושן עד כי דומה היה כי הם עשוים משי; אבל עיניהם, העינים הגדולות, הזורחות, של "החסידים המתים" כה קרנו עד כי שמחתם דמתה עלי כשמחתם של ילדי החדר בערב פסח, עת סיימו את "זמן החורף".

אפשר היה לחשוב שכל אותם יהודים של סדנאות יזע וחנויות סידקית, שמעו לפתע כי המשיח הגיע, השליכו הכל מכל ואצו לבית הכנסת שלהם, לקבל את פני משיח!

אלא שבאמת, הם רצו לבית הכנסת כדי לקבל את פניה של שבת המלכה.

וכי קל בעיניכם?! הכלה-שבת באה לבתי המרתף ודירות עליית הגג של נובוליפיה, נאלעווקי, סמאטשע וכן הלאה וכן הלאה!

כבר ב"לכו נרננה" "החסידים המתים" לקפץ ולרקד במקומותיהם, מנופפים ומנענעים בידיהם הגרומות, כביכול קוראים למישהו אליהם. אחר כך, בשמונה עשרה של תפילת ערבית, עמדו כולם כאילו הודבקו למקומותיהם; אבל הידיים, ידיהם המיובלות, לא חדלו מלנופף ולהתנועע באויר, למחוא כפיהם, כביכול הם מהללים ומשבחים את בורא עולם שבששה ימים קצרים ברא כזה עולם נאה ומופלא.

ואני מעולם לא ראיתי שעדת יהודים שלמה תהלל כך את רבונו-של-עולם על כל מעשי-בראשית שלו, אותם סיים לברוא בדיוק בערב שבת.

…

החסידים המתים לא התעניינו בעוניי ודלות מראם החיצוני כמו חסידים אחרים, משום שה"חסידים המתים" אינם צריכים עוד לבושים. החסידים המתים זקוקים רק לעליית נשמה, להתרוממות!

אז הברסלב'ר, מיד אחרי 'עלינו', לקחו עצמם לרקוד. זקנים גם נערים פרצו לפתע בריקוד, כאילו היה זה 'שמחת תורה'. הניחו יד על כתף ו"מעגל" מרובע קצוות החל לזחול את דרכו בין הספסלים והסטנדרים, עוקר בדרכו ממקומם את כל העומדים מן הצד, הזרים, הסקרנים ומצרפם לריקוד.

נסחפתי לפתע גם אני והשתלבתי בריקודם של החסידים הנלהבים, והיה נראה לי כאילו אני נמצא באיזו סצנה של "הבימה", וכאילו שילבו אותי בריקוד-הקבצנים מהמחזה "הדיבוק".

ורקדו העוורים והחגרים, החיטרים ובעלי המום. ורקדו גם הספסלים והסטנדרים. והנה, הנה, דומה היה לי כאילו ספרי התורה ידלגו אף הם מארון הקודש ויצטרפו לריקוד על "עצי החיים" המגולפים שלהם!

ספרי התורה, אבל, לא דילגו מהארון, שהרי במפורש נכתב בהם "כי בו שבת מכל מלאכתו", ורצו גם ספרי התורה לנוח, לקיים צוו הבורא.

חסידי ברסלב, לעומתם, לא סברו שריקודם הוא מלאכה כלשהי, שבשבת אסור לעשותה, הם חישבו את ריקוד השבת שלהם כמין המשך של קבלת שבת, כמן המשך לתפילת ערבית של שבת, השייכים כולם לעבודת הבורא, ומי יודע כמה זמן עוד היה נמשך ריקודינו אילולי אחד החסידים המצטעק לו לפתע

"יהודים! אל תתייאשו!"

והריקוד הסתיים.

כפי הנראה, צעקה זו, שהפכה לסיסמתם של חסידי ברסלב, היתה הסימן המוסכם ש"קבלת שבת" הסתיימה, והנה, אפשר כבר ללכת הביתה.

אבל חסידי ברסלב בזיעת וחום ריקודם, לא מיהרו לביתם, לקדש על שתי החלות השבתיות ולהתענג על הדג הממולא והצימעס שה"אשת חיל" הכינה.

כנראה, בביתם של אותם חסידי ברסלב לא חיכו להם כל מיני מטעמים ששבת דורשת, ולא היתה התלהבות גדולה בליבם לשוב לביתם המט, החשוך למחצה, שם כבר יושבת ה"אשת חיל" סמוך לנרות החלב שכבר הספיקו לכבות, עם מעט זנבות הערינג במקום דג ממולא, ועם מעט כבד קצוץ במקום עוף ומרק עוף מזהיב.

ואיני יכול עד עצם היום הזה להשכיל, מאין לקחו אותם קבצנים שבקבצנים כל כך התפעלות וכל כך התלהבות לעבוד את בורא עולם …

ליטאי, ליטאי יבש כמוני, לא יוכל, כפי הנראה, לעולם, להתרומם למדרגות גבוהות שכאלה אליהן מתרומם החסיד הפולני כשהוא עובד את השם".

כשיצאנו מבית הכנסת, הרגשתי שאיזה חוליגאן, פולני, תלש לפתע אצל אחד מהברסלב'ר את כובעו והשליכו אל תעלת השופכין. היהודי מיהר אחר כובעו – למרות שלראשו כבר היתה גם כיפה. הוא הרים את כובעו, ניערו היטב מהבוץ, וברוגע ונינוחות חבשו חזרה, כאילו מאום לא אירע זה עתה.

חשתי אחריו ושאלתיו: מדוע לא עיכבת את החוליגאן? הלא הרחוב מלא, בלי עין הרע, ביהודים בשעה כזו, ודבר כזה אסור לו שיעבור בשתיקה!

והוא הביט בי בעיניו הגדולות, הצחות, והשיב לי כך:

וכי הוא אדם? וכי יש בו צלם אלקים? הרי זו בריאה פראית! וכי אם הרוח היתה עוקרת ממני את כובעי – וכי אתבע את הרוח לבית הדין?

ובמענה הפשוט הזה, של היהודי הפשוט, העממי, הזה, היתה מונחת כל פילוסופית החיים העמוקה של יהודֵי הגלות הפולנית.

כל העולם הסובב, הלא יהודי, הרי אינו יותר מאשר רוח סערה, סופה, כח טבע פראי, שעוקר כובעים מראשיהם של יהודים, תולש זקנים ופיאות, מדקר בסכינים גופיהם של יהודים. אולם אין על מי להתרעם, משום שהרי זה "לית דין ולית דיין". יהודים הם בגלות, ועליהם לסבול!

ולאחר שהוא שב להשוואות בין "נושאי 'התרבות-היהודית' " בפולין, שהתעקשו כן "לתבוע את הרוח לבית הדין", הוא פורש את כאבו, כאבו של יהודי המתאר את השואה האיומה ואת אבדנם של ששת המליונים, בהם סלתה, שמנה וכל עיקרה של יהדות פולין המעטירה, ומתאר את דבקותם בחיים היהודיים עד הסוף המר; את "ריקוד המוות" הגרנדיוזי שלהם בגטו וורשה, הוא מסיים:

וכאשר אני כותב את השוות האלה, אני רואה אותם, כולם כולם, לפני עיני, וזה מצער אותי עמוקות, מדוע לא זכיתי אף אני להשתלב בריקוד המוות המחריד שלהם, כפי שהשתלבתי ב"ריקוד-לפני-הכלה" של "החסידים המתים" ברחוב נובוליפיה הוורשאי.

"קדושים! אל תתייאשו!", כי ל"ניצולים" רע יותר מאשר לכם.

[1] הערינג – דג מלוח, היה בזמנו מאכל עניים, שלא השיגה ידם כדי קניית דגים טריים