בענין ריקודים או מחיאת כפיים בשבת למדנו בשולחן ערוך (סימן שלט ס"ג): "אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ולא מרקדין שמא יתקן כלי שיר," שהמתקן כלי שיר בשבת חייב משום מכה בפטיש. והוסיף הרמ"א: "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו, משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. וי"א דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמילתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל".

ולצורך בירור הסוגיא הלכה למעשה, נביא מקור הדברים:

מקור האיסור לערוך ריקודים בשבת

שנינו במשנה בביצה (לו): "ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין", מבואר בזה דחז"ל אסרו משום שבות שלא לערוך ריקודים ולא לעשות מחיאת כפיים בשבת. ובגמרא שם (ל). איתא: "אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי, תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא דחזינן דעבדין הכי ולא אמרי להו ולא מידי, אמר ליה הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין".

דברים אלו הובאו בשו"ע הנ"ל, ונפסק שיש איסור גמור לרקד ולטפח בשבת, רק שאין למחות במי שלא ישמע לנו, כדי שלא יעשה כן במזיד.

שיטת המקילים בזמן הזה

שיטת התוספות (שם ד"ה תנן) שלא אסרוהו חז"ל רק בימיהם שהיו בקיאים בעשיית כלי שיר, אבל בזמן הזה שאין כל אחד בקי בעשיית כלי שיר מותר. וזהו שיטת הי"א שהביא הרמ"א. אבל למעשה לא סמך הרמ"א על שיטה זו להקל, והביא שיטתם רק בשם 'יש אומרים', וכתב דרק 'אפשר' שעל זה נהגו להקל. לפי שרוב הראשונים אוסרים גם בזמן הזה, שאין לנו לחלק בין גזירה לגזירה וגם לאחר שכלה החשש נשאר גזירתם קיים, וכשם שלא הותר בזמן הזה לנגן בכלי שיר כך לא הותר הריקוד והטיפוח (עי' יש"ש ביצה פ"ה ס"ו).

הכרעת המשנ"ב ושולחן ערוך הרב להחמיר

למעשה כתב המשנה ברורה (סק"י) שאין כדאי להניח המנהג שלא במקום מצוה. ומצינו שהחמיר בזה אפילו בריקוד של מצוה, שכתב הטעם שאין מקדשין הלבנה בשבת, משום דנוהגים לרקוד אחרי קידוש לבנה, ואין לרקוד בשבת (סימן תכו שעה"צ סקי"ב). ואפילו בשמחת נישואין כתב שאין כדאי להתיר (סק"ח ושעה"צ סק"ז, ומקורו מירושלמי המובא בב"י). גם בשולחן ערוך הרב (ס"ב) כתב שאין שיטה זו רק לימוד זכות על המקילים.

מנהג רבותינו הקדושים לרקד בשבת

מנהג תלמידי הבעש"ט זי"ע מימי קדם, לרקד ולמחוא כפיים לכבוד שבת, וגם חסידי ברסלב המדקדקים בכל ס"ק בשו"ע הרבו לרקד ולטפח בשבת קודש. וכבר מצינו למוהרנ"ת ז"ל בליקוטי תפילות שהתחנן בכמה תפילות לזכות לעשות ריקודים בשבת, כלשונו בתפילה מ"א: "ואזכה לריקודין דקדושה בשמחה גדולה, ובפרט בשבתות וימים טובים", ובחלק ב' בתפילה מ:' "שאזכה לרקד מחמת שמחה ובפרט בשבתות ה' ובמועדי ה' מקראי קודש", ובעלים לתרופה (מכתב שצז) כתב: "ועם דרך זה יכולין לרקד כמעט בכל יום, מכל שכן בשבת וימים טובים, מלאכי צבאות ידודון ידודון". כך גם בימי מוהרנ"ת (ח"א ד) מובא על רבינו זי"ע שרקד הרבה בברסלב בשבת ראש חודש חשון שאז היה הפארשפיל של בתו. מתוך כך אנו יכולים ללמוד שראו בזה היתר גמור וחשיבות גדול, ולא ענין של בדיעבד ושעת הדחק. ולעינו לבאר טעם הדברים, למה אכן לא חששו למשנה שלימה ששנינו בביצה "ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין".

ההיתר לכבוד מצוה

ובכן: כתבו הפוסקים דמותר לרקד ביום שמחת תורה משום כבוד התורה (משנ"ב סק"ח). והוא מנהג עתיק שהיה נהוג כבר בזמן הגאונים, כפי שכתב בשו"ת מהרי"ק (שורש ט ענף ב) בשם רב האי גאון וז"ל: "יום זה רגילים אצלנו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומר קילוסים לתורה, אלא שזו משום שבות הוא ונהגו בו היתר משום כבוד התורה".

והיתר זה הוא רק לערוך ריקודים, אבל אסור לנגן בכלי שיר, ואפילו בבית המקדש במקום מצוה בשמחת בית השואבה שמשם שואבים רוח הקודש ומי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, לא הקילו חז"ל לנגן בכלי שיר (סוכה נ). והטעם, דריקוד וטיפוח הוא גזירה קלה שהתירוהו במקום מצוה, אבל לנגן בכלי שיר הוא איסור יותר חמור.

נחלקו האחרונים אם ההיתר הוא בכל שמחה של מצוה או רק בשמחת תורה – דעת המהרש"ל (שם) להקל בכל מצוה, ודעת הבית יוסף להחמיר אפילו לצורך מצות שמחת חתן וכלה (עמשנ"ב סק"ח ושעה"צ סק"י) [ואף שהתירו לומר לעכו"ם שיבוא לנגן בכלי שיר בחופה משום מצות חתן וכלה (סי' שלח ס"ב ומשנ"ב סק"י) מ"מ לא הקילו לרקד ולטפח, דבשמחת חתן וכלה יש צורך מיוחד בנגינה בכלי שיר, שאין שמחת חתן וכלה אלא בכלי שיר והקילו ע"י גוי, אבל ריקודים שאינו מעיקר השמחה לא. ולהיפך, בשמחת תורה שאין כבוד התורה כל כך בכלי נגינה רק בריקודים, הקילו רק בריקודים.]

לצורך מצות שמחה בעבודת השם

באשל אברהם מבוטשאטש כתב (לגבי מחיאת כפיים בשבת), אודות הנהוג עכשיו לספק ולטפח בשבת קודש 'בתפילה' בין רבים וכן שלמים וגדולים בתורה הק' ומעשים טובים: "נראה שהוא מצד שכיון שמוסכם לספק ולטפח בשבת ויו"ט לשמחת נישואין וכן נהגו בלי חשש פתחון פה, אם כן כדי שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם, הנהיגו כן לגבי עבודת ד' יתברך, ואין שום פתחון פה בזה על כל מי שכוונתו לשם שמים". ע"כ. מבואר מדבריו שהמנהג להתיר, בנוי על המקילים לרקד ולטפח בכל דבר מצוה גם בשמחת נישואין, ומשום זה מקילים גם לשמחה בעבודת השם בשעת התפילה, ושלא בשעת התפילה כל שמכוון לשם שמים.

כך כתב גם בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' כט) שסמכו על המתירים בכל שמחה של מצוה, וז"ל: "בענין הסיפוק בידים (-מחיאת כפיים) וריקוד ברגלים בשבת ויו"ט שנהגו רבותינו קדושים הגאונים אשר בזכותם אנו חיים והחסידים התלמידים הבאים אחריהם, כיון שבמהרי"ק הנזכר בשם רבינו האי מתיר לכבוד התורה בשמחת תורה אף שהוא משום שבות וכו,' וא"כ י"ל גם בכל שמחת יו"ט ריקודין וסיפוקין מותר.

ומה שלא נזכר בפוסקים היתר זה, י"ל כיון שאינו מצוה לכל אדם רק למי שבוער בקרבו רשפי אש שלהבת ה' שמחת יו"ט אשר הנחילנו, אבל לכל אדם הוא טרחא ואינו שמחה של מצוה אם אין חושק לה, כיון שאין נוהג לכל אדם לא קחשיב ליה." ומבואר מדבריו שעיקר ההיתר הוא אכן רק למי שבוער בקרבו רשפי אש בשמחת המצוה.

המרקד לכבוד שבת אימת שבת עליו

בתפארת ישראל (ביצה פ"ה מ"ב) כתב הטעם שהתירו לרקד בשמחת תורה, דכיון שמרקד לכבוד התורה אימת התורה יזכירהו שלא לעשות כלי שיר (כהא דאמרינן בפסחים יא. איהו גופיה מחזר עליו לשרפו מיכל אכיל מיניה). ובזה יש לומר דגם בריקוד שהוא לכבוד שבת ויו"ט לא שייך לגזור, כיון שכל הריקוד לכבוד שבת שנצטווינו בו על השביתה איך נחוש שישכח שהיום שבת ויתקן כלי שיר, הרי אימת שבת עליו.

ריקוד שלא כדרך אומנות

בפרי מגדים (א"א סקי"א) כתב דהטעם שנהגו להקל בשמחת תורה הוא, לפי שאין הריקודים כל כך כדרך המשוררים.

בערוך השולחן (ס"ט) גם כתב כטעם זה והוסיף על פי זה דסיפוק וריקוד שלנו לא נאסרה מעולם. דבזמן חז"ל היה סדר הריקודים מתוכנן בשילוב כלי שיר על פי סדר השיר, אבל בזמנינו הדרך לשורר בפה שירי שמחה ומטפחים כף אל כף שלא על פי סדרי השיר, וגם הריקוד בעת השמחה אינו כריקוד שלהם בסדר כריקודי נשים רק מרקדים בלא סדרים, ובזה לא גזרו שמא יתקן כלי שיר דאין בזה שום שייכות לכלי שיר, ולא על זה גזרו חכמים.

כדבריהם משמע מפירוש ברש"י בביצה (לו: ד"ה ואין מרקדין) שכתב: "ואין מרקדין ברגל – גזירה שמא יתקן כנגדן כלי שיר." ר"ל שמא יתקן הכלי זמר כדי שיתאים עם הריקוד המכוון כנגד השיר, לפי שהיה דרכם לרקד בתנועות הרגליים לפי קצב השיר, כמו שפירש שם רבנו חננאל 'ריקוד, עוקר רגלו אחת ומניח אחת,' שהוא סוג ריקוד מתוכנן בתנועות הגוף שבא לעורר שמחה, והכלי זמר הוא חלק בלתי נפרד מריקוד כזה [וזה נראה גם כעובדא דחול שגורם לשכחת שבת ויבוא לתקן כלי שיר.]

[ובענין זה, עיין בחיי מוהר"ן אות ש"מ, שם הזכיר רבינו ענין זה של הריקוד לפי תנועות השיר, וכתב בתוך דבריו: "מי שיכול לרקד שיהיה הריקוד מכוון ממש כפי תנועת הניגון. כי יש תנועות בכל איבר ואיבר ששייך לתנועות הניגון, שאצל זאת התנועה צריכין לנענע בראשו או לכפול עצמו, וכיוצא בשאר איברים וברגלים שצריכין לעשות תנועה בגופו וברגליו כפי תנועות הניגון מכוון ממש."]

אבל הריקוד שלנו שבא מהתלהבות הנשמה הבוער בקרבו מלהבת אש קודש, מבלי שום סדר וקצב מתוכנן בתנועות הגוף אינו ריקוד הנזכר בש"ס ופוסקים, ואין זה ראוי להיקרא בשם 'ריקוד,' וזה מעולם לא נאסר.

ריקודים משלהבת הלב מותר – ריקודי בילוי אסור

העולה מזה שהריקודים או מחיאת כפיים בשבת העולים מלהבת אש קודש מותרים בהיתר גמור, ואדרבה ראוי לנו להרבות בזה ולהתפלל על זה כפי שהורונו רבותינו הקדושים, ואין זה סותר דברי רבותינו הפוסקים בשולחן ערוך. אבל עיקר ההיתר הוא משום שהוא לצורך מצוה ולכבוד שבת והוא ריקוד העולה משלהבת הלב, ואילו קבוצת בחורים הרוצים לבלות ולזמר בניגונים שונים ואינם מכוונים לשם מצוה, ודאי שאין להם לרקוד ולהכות כף אל כף, אלא שכבר כתב הרמ"א דמוטב שיהיו שוגגים וכו'.

לכל מאמרי מדור ההלכה והמנהגים – לחצו כאן