ריבוי תבערת הלב – מניעה מלהתקרב לבורא

מוהרנ"ת כתב (לקו"ה תרומות ומעשרות ג) וז"ל "כי באמת על פי רוב העיקר מה שאין האדם מתקרב לה' יתברך אע"פ שהמניעה מחמת התגברות תאוות הגוף, אבל גם זה הוא מניעה גדולה מלהתקרב לה' יתברך היינו ריבוי תבערת הלב לה' יתברך שבוער חוץ מהמידה, כי בודאי אם נשאל איזה אדם אם הוא חפץ בתשובה לחזור לה' יתברך, בודאי הכל ישיבו פה אחד שרוצים מאוד מאוד לשוב לה' יתברך, ומתגעגעים לזה מאוד מאוד ימים ושנים, וגם אם נשאל אותו אם רוצה לעשות איזה דבר בשביל ה' יתברך כגון ללמוד דף גמרא או ליתן פרוטה לצדקה או לילך לטבול במקוה וכיוצא בזה, בודאי ישיב בפה מלא הן, כי בודאי אני מרוצה לעשות בכפלים מהנ"ל ובלבד שיועיל לי כי אני יודע שכל זה אינו מועיל לי לפי עוצם ריבוי הפגמים והחטאים שפגמתי נגדו יתברך, ומחמת זה שנדמה לו שכל זה לא יועיל לו על כן אינו עושה כלל.

נמצא שמחמת ריבוי תבערת לבבו לפי מה שמשער בלבו גדולתו יתברך ואיך פגם נגדו יתברך, אשר לפי זה הוא צריך להתקדש בקדושה יתירה מאוד מאד ולסלק עצמו לגמרי מהעולם הזה אינו עושה כלל אפילו מה שיכול, ויש שנפלו כל כך בדעתם עד שאינם יכולים ללמוד דף גמרא או פרק משניות מחמת שיודעים שצריכים לעשות הרבה, ועל זה כבר הזהיר אותנו מאוד שלמה המלך ע"ה אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה כי מחמת שרוצה להיות צדיק הרבה על כן הוא רשע הרבה ח"ו" עכ"ד.

החורבן – מחמת שנפלו בדעתם מאוד

ומבאר עוד מוהרנ"ת (משיבת נפש יא) שזה מה שהביא את גלות ישראל והחורבן הראשון, כמו שמובא בגמ' (בבא מציעא פה:) "על מה אבדה הארץ שלא ברכו בתורה תחילה", ומפרש רבי נתן: עיקר ברכת התורה, שצריך כל אחד לברך 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', שהוא בחינת סגולה ומקיף, שאי אפשר להשיג על מה בחר בנו יותר מכולם, כמו שטען שרו של מצרים, באמת הללו עובדי עבודה זרה וכו', ועל כן באמת נקראים ישראל סגולה כי התקרבות ישראל לאביהם שבשמים יותר מכל העולם הוא רק כמו סגולה, שהוא למעלה מהשכל שאי אפשר להשיג, ועל כן כל אחד מישראל, אפילו אם נפל למקום שנפל עד שכמעט אינו יודע להבחין בין קדושת ישראל לזוהמת עכו"ם מחמת עוצם ריבוי קלקוליו, אף על פי כן צריך לחזק עצמו בנקודת יהדותו שיש לו מצד התולדה שהוא מזרע ישראל, כי הנקודה הקדושה הכלליות הזאת שהוא בחינת נקודת משה שמלובש בכל אחד הוא סוד גדול אשר אי אפשר להשיגו. וזה היה בחינת הפגם שלא ברכו בתורה תחילה מחמת שנפלו בדעתם מאוד על ידי שידעו עוצם קלקולם, עד אשר מחמת זה היה קשה להם לברך ברכת התורה מאחר שאינם מקימין אותה, ופגם זה דיקא גרם חרבן בית המקדש והגלות, כי איך שהוא אעפ"כ אסור לייאש את עצמו ח"ו, רק אדרבה הוא ביותר צריך לברך על חלקו על נקודות קדושת יהדותו שזה עיקר ברכת התורה, אך לזכות לכל זה באמת הוא ע"י התקרבות לצדיקים והם מעוררין בנו הנקודה הזאת" עכ"ד.

"לא היה להם אור הצמצום"

נמצא ש'חורבן בית המקדש והגלות' היה ע"י ריבוי תבערת הלב לה' יתברך שבוער חוץ מהמידה, שלא ברכו בתורה תחילה, מחמת שחשבו שאין ראוי להם לברך בתורה תחילה מחמת ריבוי הפגמים והחטאים שפגמו נגדו יתברך, ולא היה להם את אור הצמצום שאפילו אם נפלו למקום שנפלו צריכים לחזק את עצמו בנקודת יהדותו שיש לו מצד התולדה שהוא מזרע ישראל, כי הנקודה הקדושה הכלליות הזאת שהוא בחינת נקודת משה שמלובש בכל אחד הוא סוד גדול אשר אי אפשר להשיגו.

ועל דרך זה נראה לי לפרש דברי הגמ' (יומא ט:) "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלוש עבירות". והיינו ששנאת חנם הוא ג"כ על ידי "ריבוי תבערת המחשבה – בחינת ריבוי אור" שחושב על אחרים דברים של מה בכך, דמיונות שלא היו ולא נבראו, ואינו מצמצם את מחשבתו שלא לצאת חוץ לגבול, זה גורם לשנאת חנם.

וזה בחינת מה שכתוב בלקוטי תפילות (סד) "ואזכה לשתוק גם במחשבה בכל מקום שאני צריך לשתוק" דהיינו שלא לחשוב חוץ מהמידה…