רוצה אתה לרצות?

כ״ז בסיון תשע״ט

הרצון להיות איש כשר עדיין לא מספיק – האם אתה רוצה גם לרצות? אין מי שלא רוצה, כי "הכל חפצים ליראה את שמך", אבל כמה רוצים גם לרצות? רצון כזה הוא רצון שעומד לכשעצמו. אני רוצה בזה, בגלל שאני רוצה. כמה זה אפשרי או כמו זה קרוב אלי, זאת לא שאלה כאן. הרצון מתחיל מבפנים, והוא עומד גם בפני עצמו (משיבת נפש)

"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמר האנשים ההמה אליו, אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל. ויאמר אליהם משה, עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם.

… דבר אל בני ישראל לאמר, איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם, ועשה פסח לה'" (במדבר ט, ו-י)

פרשת פסח שני, אותה קראנו בשבת שעברה, ייחודית מאוד בנושא אותה היא מלמדת אותנו. נושא, שבדרך כלל מייחסים לו חשיבות משנית בחיינו: הרצון.

את קרבן הפסח אי אפשר להקריב בטומאה בזמן ששאר העם עושה אותו בטהרה. מספר אנשים שהיו טמאים בזמן הקרבת הפסח באים למשה עם טענה: נכון שהיינו טמאים בזמן ההקרבה, אבל "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו"? מדוע שנהיה שונים וחסרים? וכאן נשאלת השאלה, מה הם בדיוק רוצים? פסח היה בי"ד ניסן. התאריך כבר עבר והם היו טמאים. מה עכשיו כבר אפשר לעשות? ומשה רבינו לא דוחה את השאלה, אלא יודע שה' יודיע לו מה לענות להם, ואז באה התשובה: פסח שני. גם מי שהיה טמא או בדרך רחוקה יוכל לעשות את הפסח.

בשאלה הזאת מתגלה סוג הרצון שאותו אנחנו בדרך כלל מכירים. הרצון הוא כלי שמניע אותנו ממקום למקום. בעזרת הרצון אנחנו יכולים להגיע למקומות חדשים ולהשיג יעדים. כמובן, שהחשיבות של הרצון הזה היא די משנית, שהרי המטרה העיקרית היא להגיע לתכלית והרצון הוא רק האמצעי לכך. וכמו כן, רצון כזה ממילא בונה את עצמו מכוח המציאות, כלומר, הוא תלוי במקום בו אנחנו עומדים, בסבירות של ההשגה של הדבר הנרצה, בכמות הכוחות העומדים לרשותנו, וכל שאר הנתונים שיבטיחו לנו מראש שהרצון הוא בר ביצוע. בלי אלה הרצון הוא חלום רחוק, ולא דבר מציאותי יותר מדי, כמו שלא יהיה לנו רצון לפרוש כנפיים ולעוף.

אבל יש סוג אחר של רצון. "אחד מבני הנעורים דבר עמו זכרונו לברכה ואמר, אני רוצה להיות איש כשר. והשיב לו רבנו זכרונו לברכה: רוצה אתה לרצות?" (חיי מוהר"ן, תקצב). הרצון להיות איש כשר עדיין לא מספיק – האם אתה רוצה גם לרצות? אין מי שלא רוצה, כי "הכל חפצים ליראה את שמך", אבל כמה רוצים גם לרצות. רצון כזה הוא רצון שעומד לכשעצמו. אני רוצה בזה, בגלל שאני רוצה. כמה זה אפשרי או כמו זה קרוב אלי, זאת לא שאלה כאן. הרצון מתחיל מבפנים. רצון כזה הוא לא אמצעי וכלי, כי זאת לא המטרה היחידה שלו. הרצון קיים לכשעצמו, לפני השאלה של היישום שלו. (רצון זה גם מוביל למעשה כמובן, כי זה הדבר הנרצה)

קל להשתמש ברצון הראשון. רוצים כשהדבר נראה אפשרי ומושך, עובדים בצורה מחושבת יחסית. אבל יש גבול לרצון הזה, עד כמה שהנתונים שלו מאפשרים אותו. וכשהמציאות נראית בלתי אפשרית, הייאוש גובר ונראה אמיתי.

אבל ברצון עצמי שרוצה בדבר לפני השאלה איך הוא ישיג אותו, אין ייאוש. אי אפשר להתייאש מהרצון הפנימי, מהחוסר שעדיין קיים אצל האדם, אלא אם כן הוא מחליט להתעלם ממנו. ומה רצון זה יעזור? בדרך שאדם רוצה לילך, בה יוליכו אותו. רצון שמתחיל משום מקום, יש מאין, יוביל בסופו של דבר לחסד ה' ומציאות חדשה של יש מאין.

אותם אנשים שהיו טמאים שאלו "למה נגרע". יש דגש בשאלתם על הגירעון, על החיסרון הפנימי שקיים אצלם. אם רק רצון להקריב קרבן היה להם, התשובה הייתה שהם איחרו את המועד. אבל אם חוסר פנימי בוער בהם, שלמרות הכל הם יודעים שהוא חייב להתמלא, צריכה להיות תשובה אחרת. והיא אכן הגיעה – בפסח שני.

ניתן לרמז שתיקון מיוחד זה התגלה דווקא במצוות הפסח, שעניינו פסיחה ודילוג גם בעבודת ה'. ישנם זמנים בהם האדם יכול להתקדם בצורה שאיננה טבעית ורגילה ולדלג על שלבים. כל זה ביחד עם הרצון הפנימי שבוער גם הוא להתקדם גם כשאין לו מושג איך וכיצד. שם יתגלה שגם לו יש תיקון.

* * * 

…ובזה הורה לנו דרך תשובה, שאין שום ייאוש בעולם כלל, כי אף על פי שעבר זמן של עיקר התיקון ואנחנו טמאים במעשינו, עדיין יש תקווה, אפילו שלא בזמנו, כי יש תיקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום ובלבד שלא נייאש עצמנו מצעקה ותפילה, לשאול בכל פעם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'

(רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות ברה"פ ה, טז)

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support