ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > דמויות הוד > רבי נתן – העניו המופלא

רבי נתן – העניו המופלא

ז׳ בטבת תשע״ד

העניו המופלא: רבינו הקדוש אמר על רבי נתן: "אם תסתכל עליו, תראה בו שהוא שפל ברך כל כך, עד אשר הוא כעפר וטיט ממש" (חיי מוהר"ן, שלח); ורבי נתן מעיד על עצמו: "שכשם שאני קטן בעיניי מצד עצמי, כאשר בוחן ליבות הוא יודע, כן יקרה נפשי מצד מעלת קדושת המשפיע עלי חכמה ובינה ודעת, הוא כבוד אדוני מורי הרב הקדוש והנורא הרב האמת זכר צדיק לברכה (הקדמת ליקוטי הלכות).

העניו המופלא מוהרנ"ת זיע"א

"…ואין אדם זוכה לתורה אלא על ידי שפלות, כמו שאמרו חז"ל 'וממדבר מתנה', שישבר גאוותו מארבע בחינות שפלות.
"כי צריך האדם להקטין את עצמו לפני גדולים ממנו, ולפני בני אדם כערכו, ולפני קטנים ממנו. ולפעמים שהוא בעצמו קטן שבקטנים וצריך להקטין את עצמו כנגד מדרגת עצמו, וידמה בעיניו שהוא למטה ממדרגתו, בבחינת 'שבו איש תחתיו'.
(ליקוטי מוהר"ן, יד)

ארבע דרגות יש בענווה, וכנגדם ארבעה גוונים בעין, כשהמרכזי שבהם הוא ה'בת עין', הנקודה השחורה, המכוונת כנגד הדרגה הרביעית – תכלית השפלות והענווה. בה דוקא משתקף ונראה האור.

זוהי עיקר עבודתנו: להתבטל לגמרי, ולהפוך ל"בת עין" אשר דרכה נוכל לראות את האור הגדול. "כי עיקר הבירור – בבחינת נקודת בת עין, שהם בחינת המדרגה הרביעית של שפלות, שהוא: שיהיה שפל ועניו למטה ממדרגת עצמו עד שיהיה בבחינת מה. ואז נכלל בבת עין דקדושה, שהיא בחינת הנקודה האמתית דקדושה, שדרך שם נכלל במקום שנכלל למעלה למעלה. כי עיקר העליה וכלליות למעלה למעלה באור האין סוף הוא, על ידי ענוה ושפלות. והעיקר, כשמגיע לבחינת שפלות הרביעית שהוא תכלית הענוה. (ליקוטי הלכות, ערלה ה, ו).

ובכן, רק מי שמשחיר את עצמו בתכלית השחרות, הוא זה שזוכה לראות את האור הגדול.

כי הלא זה סודה של בת העין – השחרות. וכדברי רבינו הקדוש: "בת עין, דהיינו השחור שבעין, שהוא בחינת השחרות, שהוא מצמצם ומגביל וכולל בעצמו כל הדברים הגדולים העומדים לנגדו, כגון הר גדול כשעומד לפני הבת עין, שהוא השחור שבעין, אזי נגבל כל ההר בתוך הבת עין שרואה אותו. כי השחרות שבעין הוא מצמצם כל הדברים הגדולים ונכללין ונראין בתוכו, ועל ידי זה רואין ומשיגין הדבר שרואין. כמו כן, זה השכל התחתון מצמצם ומגביל השכל הגדול העליון ונכלל בתוכו, ועל ידי זה רואין ומבינים ומשיגים את השכל העליון הגדול" (ליקוטי מוהר"ן, ל).

* * *

התלמיד הקדוש – מוהרנ"ת, בעל ההילולא שחלה בשבוע זה – הוא זה שזכה לכך בתכלית השלימות. הוא זה שנולד בחמשה עשר בשבט ונסתלק בחודש טבת – תקופת ה"בת עין". כי "תקופת טבת היא התקופה הרביעית, שהוא כנגד בחינת בת עין, ששם עיקר הבירור כנ"ל. והתקופה היא שלשה חדשים, שהם: טבת, שבט, אדר. נמצא, שחמשה עשר בשבט הוא נקודת אמצעית התקופה, שזהו בחינת נקודת הבת עין" (ליקוטי הלכות, שם).

הוא זה שרבינו הקדוש אמר עליו לאחד מאנשיו: "אם תסתכל עליו, תראה בו שהוא שפל ברך כל כך, עד אשר הוא כעפר וטיט ממש" (חיי מוהר"ן, שלח); והוא זה, שמעיד על עצמו: "שכשם שאני קטן בעיניי מצד עצמי, כאשר בוחן ליבות הוא יודע, כן יקרה נפשי מצד מעלת קדושת המשפיע עלי חכמה ובינה ודעת, הוא כבוד אדוני מורי הרב הקדוש והנורא הרב האמת זכר צדיק לברכה (הקדמת ליקוטי הלכות), ואכן, דרכו זורח ומאיר אורו של רבינו הקדוש לעד ולנצח נצחים!

"ובזאת אנחנו חייבים להודות ולהלל כל ימי חיינו, לעושה לנו אורים גדולים כי לעולם חסדו, את השמש לממשלת ביום, הוא אדמו"ר מוהר"ן זצ"ל – הנמשל בגבורת מאורו וזריחתו להשמש – שעיקר יהיה ביום, שמרמז על הגאולה שאז יתגלה גם ספרו הגנוז וספרו הנשרף, וגם עוצם הנוראות שבפרדס תורותיו ומעשיותיו של עכשיו; ואת הירח לממשלת בלילה, הוא תלמידו הקדוש מורנו מוהרנ"ת ז"ל הנמשל ללבנה, על אשר זיכך וצרף את גופו, עד שקיבל בעצמו את אור השמש להזריחו גם בעומק החושך שבדורותינו אלה ולהחיות ולהשיב בזה גם את כל חלושי הראות שמחמת גודל כהיון עיניהם אין יכולים להביט באור השמש בעצמו" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, הקדמה).

Page Reader