ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > ראש השנה של הרבי

ראש השנה של הרבי

כ״ג באייר תשע״ט

בבואנו לקודש הקדשים, לקיבוץ הק', עלינו לבוא ברצונות וכיסופים וגעגועים חזקים לשוב בתשובה שלימה באמת ולהרגיש כאב חטאינו באמת, ולכסוף ולצעוק ולזעוק שנזכה לצאת מכל התאוות ומדות רעות ולכוף את יצרנו ומצד שני לשמוח שמחה עצומה על שזכינו להכלל בקיבוץ הקדוש הזה. (ראש השנה)

דעם רבי'נס ראש-השנה
[ראש השנה של רבינו]

הנה לדבר ולכתוב מגודל חשיבות "דעם רעב'ינס ראש השנה" אי אפשר, כי מי יבוא אחרי המלך, מאן מלכי רבנן רביה"ק ומוהרנ"ת, שהרבו להפליג בגודל יקרת הראש השנה של רבינו. עד שרביה"ק בעצמו אמר(חיי"מ ת"ו) "וואס זאל איך אייך זאגן, קיין גרעסערס דערפון איז ניט פאר האנדין" [מה אומר לכם – אין דבר גדול מזה]. אך זאת באתי לשרטט במתי מעט את איכות העבודה, ההכנה היגיעה והחיפוש המוטלת עלינו בימים נוראים אלו.

כי זה פשוט, ומיותר להדגיש לאלו אשר הולכים בעקבי הצאן – אנ"ש שבכל הדורות, שאף על פי שרביה"ק בעצמו גילה נפלאות בגודל יקרת הראש השנה שלו עד שאמר (חיי"מ ת"ד): "יא עסין ניט עסין, יא שלאפין ניט שלאפין, יא דאווינען ניט דאווינען אבי זיין ביי מיר אויף ר"ה" [אם לאכול אם שלא לאכול, אם לישון אם שלא לישון, אם להתפלל אם שלא להתפלל (בכוונה כראוי) העיקר להיות אצלי בראש השנה], אף על פי כן לא בא רביה"ק לגרוע מאימת יום הדין, ומרגשי הקודש והפחד מיום הדין שעל האדם לעורר בעצמו בימים נוראים אלו.

מסופר על מוהרנ"ת (שיש"ק) שפעם אחת התלהב מאימת יום הדין הקרב ובא, וענה ואמר בחיל ורעדה הפסוק "לפני ה' כי בא כי בא לשפוט הארץ", ואמר באימה ויראה עצומה: "הנה הוא בא הנה הוא בא – האט קומט ער האט קומט ער", עד שנפל פחד ואימה נוראה על כל השומעים מאימת יום הדין, וכן ידוע שאצל אנ"ש בכל הדורות שררה בר"ה אימה ויראה. וכמסופר בסוף אבניה ברזל שאחר הסתלקות מוהרנ"ת היה לב אנ"ש מלא דאגה מי יהיה אחריו המנהיג, והיה שם ביניהם אחד ושמו הר"ר נחמן פסח'לס שהיה באמת חסיד וירא שמים, אך טעות נזרקה בו שהוא ראוי להנהיג את אנ"ש, והתחיל להתגדל כדרך האדמו"רים, ולפני ראש השנה פעל אצל אנ"ש שהוא יהיה הבעל תוקע בקיבוץ, ובר"ה אחר שכבר הספיקו אנ"ש לטבול במקוה ולומר הזוהר שקודם התקיעות, התחיל הוא לומר הזוהר שקודם התקיעות מעומק הלב בקול בכי ובדמעות שליש מלה במלה (ומובא שם בזה"ל) "ובכן היה מטיל בזה על הציבור טרחה יתירה, ובכל זאת מאימת יום הדין לא נמצא אז מי שירהיב בנפשו להפריע לו שיברך ויתקע ואפילו הר"ר נפתלי ז"ל שחי עוד אז והוא היה אז הגדול והזקן שבאנ"ש תלמיד רביז"ל והוא היה בטבעו קפדן, בכל זאת מאימת יום הדין שתק לדבר זה ולא אמר כלום".

[וגם אצל זקני אנ"ש אשר היו עמנו ראה ראינו את גודל האימה אשר אפפה אותם ביום הדין, וכאשר ראיתי פעם אחת איך שניגש אחד מאנ"ש להרה"ח ר' לוי יצחק בנדר זצ"ל ושאל אותו באיזה ענין חשוב, וענה לו בקפידה ובאימה: "הרי ראש השנה עכשיו!", כאומר איך מלאך לבך לדבר עתה בענינים שאינם מענין ר"ה].

בכל אופן, ראינו שאימת הדין לא נגרעה על ידי השמחה ששמחו, בזה שזכו להכלל בהקיבוץ הקדוש ב"ראש השנה של רבינו",,  רק היה  בבחינת  "וגילו ברעדה". וגם בציון הק', אף שבודאי עצם אמירת העשרה מזמורים [תיקון הכללי] הוא תיקון נפלא ונורא שאין לשער ולתאר, הרי שגם אחר אמירת התיקון הכללי, הרבו ומרבים אנ"ש בזעקות ושוועות לבורא ית'. ומוהרנ"ת עצמו אחר שאמר העשרה מזמורים חיבר תפילה אשר בה הוא צועק "מר לי ממות קצתי בחיי למה לי חיים כאלה חיים מרים ומרורים כמות" "חנני לפניך באשמה רבה מלא בושה וכלימה מלא תועבות ורעות" וכו' וכו'. וגם אחר הר"ה של רבינו, למרות שבודאי היו שמחים מאד עם מה שזכו להכלל בהר"ה של רבינו, שרביה"ק בעצמו אמר שמי שהיה אצלו על ר"ה ראוי לו לשמוח מאד מאד, "אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעוזכם" גם כן הרבו ומרבים אנ"ש בצעקות וזעקות וכו'. [וכנזכר בימי שמואל בזה"ל "ובצום גדליה עדיין הציון מלא כל היום מצעקות האורחים"].

והלכה למעשה, לדעת איך לשלב שני עניינים אלו, מצד אחד הפחד ואימת הדין, והכיסופים והגעגועים הצעקות והאנחות, ומצד שני הששון והשמחה על הזכייה הנוראה, האיר מוהרנ"ת עינינו בזה, וז"ל מוהרנ"ת(על"ת תע"א) "והש"י יזכנו להכין עצמנו כראוי על ר"ה הבעל"ט להרגיש מעתה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום וכו', ואיך שהוא, אשרינו שאנו מכלל הקיבוץ הק' הנאספים ע"ש אדמו"ר זצוק"ל, כי כבר שמענו מפיו הק' שאין דבר גדול מזה וכו'". הרי לנו שמצד אחד יש להרגיש תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום, ומצד שני יש לשמוח שזכינו להיות מכלל הקיבוץ הק'.

ולעניינינו לעובדה ולמעשה: בבואנו לקודש הקדשים ציון המצוינת ולקיבוץ הק', עלינו לבוא ברצונות וכיסופים וגעגועים חזקים לשוב בתשובה שלימה באמת ולהרגיש כאב חטאינו באמת, ולכסוף ולצעוק ולזעוק שנזכה לצאת מכל התאוות ומדות רעות ולכוף את יצרנו, ולהתקרב להש"י ולהצדיק האמת, וכו' וכו'. ולשבור לבנו באמת ולהרגיש פחיתותינו ושפלותינו באמת, וכמבואר בליקוטי הלכות (נט"י שחרית ג') ש"אז בר"ה הוא יום ראשון של עשרת ימי תשובה, ועיקר התשובה הוא לשוב מגדלות ולהפיל עצמו ולהרגיש שפלותו ופחיתותו באמת… "ישפיל עצמו וישבר לבו לפני הש"י", וצריכין "להרגיש תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום"- כלשון מוהרנ"ת במכתבו הנ"ל, וכל זה הוא בחינת בקי ברצוא.

ואולם, אחרי כל זה, ובפרט אחר שזכה להיות אצל רביה"ק, ואמר שם תיקון הכללי (ושפך שיחו לפני השם ית' כפי יכלתו) וזכה להיכלל בקיבוץ הקדוש, עליו להיות בקי בשוב, לבלי להיתפס ולהמשך לעצבות או אפילו לעיין ולחשוב יותר מדאי אם יצא ועד כמה יצא ידי חובתו, ולא יפול בדעתו על כך שלא זכה לשפוך כל לבו כפי אשר חפץ וכו', רק יחזק וישמח את עצמו במה שזכה להיות אצל רביה"ק ולהיכלל בהקיבוץ הק', ובלשון מוהרנ"ת במכתבו הנ"ל "ואיך שהוא אשרינו שאנו מכלל הקיבוץ הק' הנאספים ע"ש אדמו"ר זצוק"ל כי כבר שמענו מפיו הק' שאין דבר גדול מזה".

ויותר מכך שאף בעת ה"רצוא" צריך גם כן לאחוז אז במדת ה"שוב", לבלי להימשך מהשברון לב על חטאיו לעצבות ח"ו, וגם יזהר לבל יגרמו לו רצונותיו החזקים, שרוצה וכוסף לחטוף הרבה בציון הקדוש, ה"אוצר של יראת שמים", עצבות וייאוש כשרואה שאין הולך לו כרצונו, רק גם אז יהיה בקי בשוב, לידע ולהאמין בגודל יקרת עוצם אמירת תיקון הכללי וגודל עוצם יקרת כל הרהור תשובה העולה בלבו וכל דיבור אשר הוא מוציא מפיו, ועל ידי זה יחזק עצמו לחטוף עוד ועוד. וגם בעת ה"שוב", אחר כל הרגשת השמחה וה"אשרינו" שכבר זכה לכל התיקונים הללו של תיקון הכללי בציון הקדוש וההִכללות בקיבוץ הק', גם אז יהיה בקי ברצוא, להאמין שאף אם "אסק שמים" עדיין "שם אתה", שעדיין יש עוד הרבה להמתין ולכסוף ליותר ויותר ולבלי להסתפק במה שיש לו, וכמבואר בפירוש בליקוטי הלכות על תורה ו' בזה"ל: "כל אחד ואחד יש לו בחינת רצוא ושוב לפי בחינתו ולפי הזמן, כי אפילו בבחינת רצוא יש בחינת רצוא ושוב וכן אפילו בבחינת ונפיק יש בחי' רצוא ושוב" עכ"ל.

והיינו כנ"ל, שאופן ואיכות העבודה צריך להיות בשתי הבחינות, שמצד אחד יבוא בכיסופים נוראים ובשברון לב לרביה"ק לצעוק שם לפני השם יתברך על מר נפשו, ולומר שם תיקון הכללי והתפילות והצעקות והזעקות והוידוי דברים וההשתטחות ברצונות והתעוררות כפי כוחו, "לשוב מגדלות ולהפיל עצמו ולהרגיש שפלותו ופחיתותו באמת" – כלשון מוהרנ"ת בליקוטי הלכות הנ"ל, וכן כל התפילות של ר"ה יהיו בפחד ואימת הדין כפי יכלתו, אך גם אז לא ישכח מלהיות בקי בשוב, לבלי ליפול משום מניעה ועיכוב מה שלבו אטום ואין הולך לו כרצונו וכיוצא בזה, ובעת ה"שוב" בעת ה"שובו לכם לאהליכם", יהיה לבו בטוח בה' וישמח במה שזכה להיכלל בהקיבוץ הק' וכו' כנ"ל, ויקיים הפסוק "אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעוזכם" (ופסוק זה מדבר על ראש השנה), ואל יבלבל עצמו במה שלא הלך לו כרצונו וכו'. אך גם אז לא ישכח מלהיות בקי ברצוא. לבלי לעצור עצמו מלכסוף ולהשתוקק לצאת ממצולות ים לאור גדול ולהתקרב להשם יתברך ולצדיק האמת בשלימות וכו'.

ויהי רצון שנזכה תמיד לילך בדרכי התשובה להיות תמיד בקי ברצוא ושוב בעייל ונפיק ונזכה ונהיה ונראה ונירש טובה וברכה ו"אור צדיקים ישמח" עלינו.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support