ראש השנה באומן

כ״ג באייר תשע״ט

רשמים היסטוריים מפיו של ראש חבורתינו, הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, על הקיבוץ בראש השנה של שנת תרע"ה באומן, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. על ההתעוררות העצומה, על האחדות המופלאה ששררה בין אנ"ש, על מידת הצדקה המופלגת שלהם ועוד. (ראש השנה)

"זוכרני ירחי קדם, ראש השנה הראשון לבואי לאומן" – מספר ר' לוי יצחק בקלטת מועתקת בספר "החסיד רבי לוי יצחק" העומד לצאת לאור – "ראש השנה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ימי הדין של שנת תרע"ה. היה זה בשבת שלפני ראש השנה (שחל אז בימים שני ושלישי) – מה אומר, מה אדבר… מה שחזיתי באומן, לא חזיתי מעודי…

"בימים הסמוכים לראש השנה כבר מלאו רחובותיה של אומן בעגלות וכלי רכב שונים, מהם בקעו מאות רבות של חסידים שהגיעו כאיש אחד, בלב אחד, לקיים את צווי הרבי להיות עמו בראש השנה. כשפני הכל קורנים מאושר על שהנה זוכים הם לקיים את ציווי הרבי… אותן סמטאות ורחובות, שבכל ימות השנה ספוגים היו רוח של קדושה מעבודותיהם הנוראות של עובדי השם, מלאו עתה בעוד מאות רבות של חסידים, שבאו בלב גדוש כיסופים לעבדו וליראה אותו. התעוררות של תשובה והתעלות, שררה באויר באופן נעלה, למעלה מכל דמיון – – –

"…והאחדות והאהבה ששררו בין אחים לדעה הבאים ומתקבצים מערים וארצות סמוכות ורחוקות – אלו לא ניתנות כלל לתיאור וציור בפה. ברכת 'שהחיינו' של אחים ורעים שלא התראו מאז השנה שעברה, נשמעה מכל צד ופינה. הנה חוזות עיני בגאון הנודע, מאריות פולין, רבי מרדכי אב"ד סוקולוב, שיצא ממרכבתו ומיד נפל על צווארי החסידים ובירך שהחיינו ברוב התרגשות קודש… באותם רגעים נעלים, לא ידעתי באיזה עולם נמצא אני – אהבה כנה ואמיתית כזו של איש לרעהו, לא הכרתי עד כה. ממש כאותה אהבה עזה המתפרצת מלבו של אב לבנו יקירו שלא ראהו עידן ועידנים. דמעות התרגשות זולגות ללא הרף מהעיניים… היתה זו אהבה קדושה, אהבה עילאה, אהבה אלוקית – א געטליכע אהבה…

"והנה מגיע הלילה האחרון של השנה, ליל 'זכור ברית'. שוב מגיעים מאות חסידים מכל הערים והעיירות הקרובות והרחוקות, טשעהרין, ברסלב, טפליק ועוד…

"ובחצר הקודש של הציון הקדוש – מי יוכל לתאר ומי יוכל לשער את הנעשה שם בשיאה של השנה, כשאוירת ראש השנה כבר מנשבת בחלל! כבר מתחילת הלילה שקק המקום הקדוש הלזה, שלשמו חרדו האנשים והגיעו במסירות נפש מכל קצווי ארץ וים רחוקים גם בימי הרת עולם אלה [מלחמת העולם הראשונה]. שלהבת אש קודש הילכה שם והתפרצה מלבות האנשים הבוערים לאביהם שבשמים… המקום, דומה, רתח ובער… 'עס האט געקאכט און געברענט' (רתח ובער)… אנשים עמדו שעות על גבי שעות בעינים נפוחות מדמע והשיחו לבם ליד הציון הקדוש, כשבליל קולות של אנחות עמוקות, זעקות ובכיות, ממלא את חלל האויר. הוסרו המחיצות בין עניים ועשירים, נגידים וסתם עמך, כולם עמדו ניצבים שפופים, כאיש אחד בלב אחד, ושופכים את לבם בתפילה חמה וערה אשר אין לתארה ולשערה.

"ואודות הנעשה שם בשעת 'חצות' – לא תוכל עט אנושית לחרוט… אפשר היה למשש בידים ולראות בעינים את ההתעוררות והקירבה של בנים המתרפקים לאביהם שבשמים, שמעודי לא זכיתי להרגיש כמוה…

"וכשהגיעה שעת השיא – השעה שלפני אמירת הסליחות של ערב ראש השנה, סליחות 'זכור ברית', היתה חצר הציון מלאה וגדושה ועולה על גדותיה מרוב אדם. באותה שעה כבר מלא המון אדם את ה'קלויז' (בית הכנסת) הגדול… אותו היכל – שנבנה בקדושה מיוחדת על ידי נאמן בית הרבי, מוהרנ"ת זי"ע, במיוחד לצורך ה'קיבוץ' של ראש השנה – המתנוסס על הגבעה שממול לציון. שם התאספו עתה אנשים רבים. הללו כבר החלו מתכוננים ברטט ובדומית קודש לאמירת הסליחות של ערב ראש השנה…

"'אשרי יושבי ביתך' – נשמע בברור קולו האדיר של החזן… וכל הקהל מחרה-מחזיק אחריו… והקולות מבית הכנסת הגיעו לאזני השופכים לבם על הציון… 'ורמיא גלא קלא לחברתה' – קול אחד נפגש בעמיתו – בבית הכנסת נשמעו הדי הקול מהציון, ועל הציון נשמעו זעקות הסליחות מבית הכנסת, והיה כל ההר לחרדת אלקים – – –

"תפילת שחרית אחרונה של השנה, שנת תרע"ד. היתה זו תפילה בהשתפכות הנפש, במתיקות שאין למעלה ממנה…

"ונתינת הצדקה – היתה זו עבודה בפני עצמה; 'עבודה' של נתינת צדקה" – מדגיש ר' לוי יצחק – "מי שמע כזאת, מי ראה כאלה… נתינה של סכומים גדולים, בשתי הידיים ובכל הלב… ואין המדובר בבעלי ממון ועשירות, היו אלה יהודים עניים מרודים, שספק רב אם יש בידם מעות כדי נסיעה הביתה, הללו התהלכו בפנים מאירות וחילקו צדקה לאין נכון לו…

"לאחר כל זאת, יצא העם יחדיו לציון הקדוש. איה העט ואיה הסופר שיתאר את שהתרחש בשעות אלו שם: 'עס האט זיך געקאכט א קעסל' (יורה רתחה). מקום הציון היה מצומצם [אז] במימדיו; כל היקפו לא היה יותר ממידת שני קברים. והאנשים נדחסו ונדחקו לשטח המצומצם הזה כבדרך נס ממש. מקום פנוי לראש סיכה לא נותר, אך המון רב נדחק לשם, והכל נתנו פיהם בקול תפילה, בלול ומעורב באנחות כבדות היוצאות מעומק הלב. האויר היה חם… דוד רותח ממש…

"והמִנחה… טעם מיוחד במינו שלא ניתן לתארו היה לאותה מנחה אחרונה של השנה, שבשבילי היתה זו הראשונה בחיי. שליח הציבור באותה תפילה היה החזן הנפלא, ר' נחמן מנעמרוב, מתלמידיו המובהקים של ר' אברהם (רבו המובהק של ר' לוי יצחק). והנה, תוך שאני עומד פעור פה ממתיקות תפילתו של ר' נחמן זה – לחש אחד המתפללים על אזני: הרי אתה 'מקורב' טרי, הטה נא אזנך היטב וראה כיצד החזן של רבינו נפרד מן השנה היוצאת…

"הרגשתי אז" – משתפך ר' לוי יצחק – "שאני נמצא בשמי מרום, וכל העת תהיתי לעצמי: האם אמנם נמצאת אומן בעולם הזה?… אה, אה" – מסיים ר' לוי יצחק – "הנה לאחר תיאור מעט מזעיר של אותו 'ערב ראש השנה', בא ועולה לנגד עיני זכר ראש השנה ממש, ראש השנה הראשון באומן… ועדיין לא תיארתי כלום מהם, מעצם ימי ראש השנה הקדושים שם, כי מה שחשתי באותן שתי יממות, אי אפשר לתאר, לא בעט וגם לא בפה, וכל דיבור בזה רק יגרע מהוד רוממותם של אותם ימים קדושים, כפי שהם נחוגים בסמוך לציון רבינו באומן" – – –

(איש חסידיך)

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support