קצת גם טוב

כ״ה בניסן תשע״ט

"אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. שאלו ירבעם: מי בראש? ענה לו: בן ישי בראש. אמר ירבעם: אם כך – איני רוצה". מדהים? מטורף? לאו דווקא. אין זו אלא הדגמת הנגע המוכר והידוע – "הכל או לא כלום". רק לא בינוני, רק לא קטן, אפילו קטן במעט, אפילו רק מאדם אחד. (מועדים)

אור החנוכה

משהייתה אפלת החורבן ממשמשת ובאה, כמאתיים שנה לפני חורבן בית שני, אירע נס חנוכה. דווקא אז, בטרם ה"צלילה" הנוראה אל עומק החושך שעדיין אנו מתבוססים בו, תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה להדליק, בכל שנה ושנה בעת הזו, את נרות חנוכה. בריחוק העצום מהוד המקדש, מתפארת המלוכה, מחסד ה' בהתגלותו ברגלים, בחסרון עמוק של קדושה, הותירו לנו, עד בוא אור הגואל, רושם קטן מן האור הגדול הזה. שמונה נרות שיאירו את חשכת הגלות, יזכירו את תפארת העבר ויוסיפו אומץ ותקווה לגדולת העתיד.

כחולה חבול ומעונה, המוטל על ערש דווי, אנו מוטלים זה מאות ואלפי שנים, מצפים לישועה. והקדוש ברוך הוא, ברוב רחמיו, ולפנים משורת הדין, "יורד" בחנוכה עד אלינו, אלינו ממש, עד ולמרות כל נמיכותנו ושפלותנו, ומקיים בנו מצוות "בקור חולים". וכמו שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות אורח-חיים השכמת הבוקר ד' סעיף ב'): "וזה בחינת מצוות בקור חולים, כי צריכין לבקר את החולה ולהסביר לו פנים, דהיינו מה שבני אדם נכנסין אצלו ומפקחין על עסקיו ועושין לו כל צרכיו. כמו שכתוב בשולחן ערוך (יורה דעה של"ה סימן ס"ח) שזהו בחינת הארת פנים, כי אין מסתירין פניהם ממנו ואינם נטמנים בבתיהם, רק באים אליו ועושין לו כל צרכיו, ומדברין על ליבו. וזה בחינת חנוכה ופורים, שהם בחינת מצוות בקור חולים, כי הם ימים קדושים וטובים מאד (ושפע רוחני עצום נשפע אז בעולם) ואף על פי כן הם בימי החול, ואינם אסורים במלאכה (דהיינו שלא כמו בשבת ובחג שהאדם צריך לפרוש ממלאכה ומעסקי חול על מנת "להתרומם" ו"לגעת" בקדושתם. כאן, בחנוכה ובפורים, למרות קדושתם, "יורד" האור למטה, גם בלא שנפרוש ממלאכה, וכמעט ללא הכנה מצידנו יש בידינו לקבלו).

…והוא כמו למשל כשהאדם בריא, בודאי אין המלך בא אל האדם להראות לו פניו, רק כל מי שרוצה לקבל פני המלך ולהתעדן מאור פניו, הוא צריך לנקות ולטהר עצמו יפה יפה ולקשט עצמו כראוי ולשקוד על דלתי המלך ולבקש מאת רואי פני המלך שיקבלו רשות (עבורו) שיכנוס, ולעשות כל התחבולות השייכים לזה, עד שיזכה לבוא לפני המלך כפי מדרגתו, אם לכנוס לחצר המלך או לבית או להיכל, כדי שיאיר בו המלך פניו המאירות. אבל כשאחד מאנשי המלך חולה ומוטל על ערש דוי, רחמנא ליצלן, אזי כשנתעוררין רחמי המלך להחיותו מאור-פניו, אזי מוכרח המלך לילך אצלו לביתו להאיר בו פניו ולהחיותו, וזה בחינת "שכינה למעלה מראשותיו של החולה" (מסכת שבת י"ב).

וזה בחינת חנוכה ופורים, שהם מועדים קדושים, שניתנו לנו להחיותנו כיום הזה, בימי הגלות המר, שכנסת ישראל נקראת חולה… ומעוצם חליינו הכבד אין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניו בשלוש פעמי רגלינו, לכנוס לביתו הקדוש, שהוא הבית המקדש, לקבל אור הפנים, כי "מפני חטאינו גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניך…" (כמובא בתפילת מוסף), על כן חמל עלינו בעל הרחמים ברחמיו העצומים והוסיף לנו שני הימים הקדושים האלו, שהם חנוכה ופורים, שתיקנו לנו הצדיקים הגדולים, שהם אנשי הכנסת הגדולה, כדי להמשיך לנו אור הפנים (דהיינו התגלות אלוקותו יתברך) לתוך בתינו בתוקף גלותנו, שיזכה כל אחד בביתו בחנוכה להדליק נר חנוכה, שהוא בחינת אור הפנים"…

למטה מעשרה טפחים

גם המקום בו נצטוינו להדליק את נרות החנוכה, מרמז לנו על עוצמת האור המתגלה בהם: "מניחו (את הנר) למעלה משלושה טפחים (מעל הארץ, כשלושים ס"מ) ומצווה להניחו למטה מעשרה טפחים" (כמטר) מורה ההלכה (קצור שולחן ערוך קל"ט סעיף ח'). נרות שבת וחג אנו מניחים במקום גבוה, שאורם יתפשט מלמעלה ויאיר את הכל. אך את נרות חנוכה שאמרו חז"ל(מסכת סוכה דף ה') "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה", דהיינו שבמקום כה קרוב לארץ אין התגלות אלוקות. היום, בחנוכה, מתגלה האור אפילו שם! "להורות – שדייקא למטה מעשרה טפחים, מקום אחיזת הסטרא-אחרא, גם שם יכולין למצוא הפתח להתקרב אל הקדושה… ויכולין להתקרב להשם יתברך בכל מקום, אפילו למטה מעשרה טפחים, שאין שם השראת השכינה…" (ליקוטי הלכות חנוכה ו' סעיף א').

…אפילו אור קטן, בחושך הגדול של הגלות, אפילו כמעט בלי הכנה לקבלו, ואפילו במקום הטומאה ממש, יכול להתרחש לו נס, ואורו יתפשט וילך, עד שמונה ימים, עד שיקיף את כל הזמן, ולמעלה מן הזמן. אלא מאי? לפחות את האור הקטן הזה – מוכרחים להדליק. משהו, אפילו מעט, חייבים לעשות. למרות העלטה הכבדה ואולי דווקא בגללה אין דורשים מאיתנו, בדור שערב הגאולה, עבודות קשות ומפרכות. עלינו רק להדליק נר בחושך, לעשות השתדלות קטנה וכנה, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כבר ירד עלינו, ובדרך נס יעצים את נקודת האור הקטנה שלנו לנהרה גדולה ואדירה. "פתחו לי פתח כחודה של מחט – ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות" (מדרש שיר השירים רבה ה' ג') קורא אלינו מי שאמר והיה העולם. כל רצון טוב, כל נכונות אמיתית להתעלות רוחנית – הינם נרות מאירים באפלה. אבל בשביל להדליק אותם – אנחנו צריכים להאמין ש"קצת זה גם טוב".

אנשי דור המבול – בעלי דעת רחבה היו, ובקיאים גדולים בכל החכמות. כיצד, אם כן, הרשיעו וחטאו כל כך עד שגזר ה' כליה גמורה על עולמו? אמנם, ידעו אנשי הדור ההוא כי מלחמה לטוב ולרע בנפשם. מנהיגים מורמים מעם היו גם אז – חנוך, מתושלח, נח. ובודאי עוררו בדבריהם את ההמונים ללכת בדרך הטוב והיושר. לא פעם ולא פעמיים ניסו לתקן דרכיהם, לבקש את האור. עד שקמו אנשים בעם ואמרו – די! "מה ש-די כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו?" (איוב כ"א). אל הטוב השלם, הנקי מרבב, אין ביכולתנו להגיע. עובדה! ככל שאנו מתקדמים, מתקדם גם הרע. פעם אנו כובשים את יצרנו ופעמיים הוא מכשילנו. ואם כן – מה הטעם בעבודת הבורא, ומה התועלת בתפילות אליו ("ומה נועיל כי נפגע בו" פגיעה מלשון תפילה). להגיע אל הטוב בשלמות אין אנו מצליחים, צדיקים גדולים אנחנו לא. מהרע אסור ליהנות ויסורי המצפון מציקים לנו השכם והערב. מוטב, אם כן, להפטר מהם לגמרי. להתמכר לרע עד הסוף. כך לפחות נוכל להנות מן העולם "כמו שצריך". "אין תוצאות" טענו האנשים ההם. "לא רואים התקדמות" אם לא נקבל הכל אז נבחר בלא כלום וגרוע מזה – ברע לשמו! מוזר, שדווקא השאיפה לשלמות, דווקא צימאון הנפש הגדול הפכו להם לרועץ. הכל או לא כלום!

איך שואפים לשלמות?

ומה היתה טעותם? אמנם כן, צריך לשאוף לשלמות, אבל אם השגת השלמות היא תנאי להתקדמות אזי השאיפה לה הופכת להיות הנוראה והמייאשת שבתכונות הנפש. "גם בעבודת הבורא יתברך" כותב רבי נחמן (תורה ס"ו) "יש בני אדם שהם תמיד בבחינת צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השם יתברך, אך שהוא בלא זמן ושכל" ואף ש"אור להביות הלב של איש הישראלי (דהיינו תשוקתו לשלמות ולטוב) "הוא עד אין סוף ואין תכלית לתשוקתו" – "צריך לצמצם ההתלהבות" (תורה מ"ט) הוא כותב, כי "לפעמים, כשמנשב רוח סערה, אזי הוא מבעיר האש מאד, חוץ מן המדה. כמו כן לפעמים יש שמנשב בהאדם בחינת רוח סערה, ומבעירו ביותר, חוץ מן המדה, ידע שזה מבחינת רוח סערה" (לקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ט').

כשאין בכוחנו להשיג את הטוב המקווה, להיות טובים ממש ועד הסוף, גם אנו נוטים לוותר על הכל, וכי מה הם עבורנו, עבור נפשנו המתאווה לשלמות, כמה הישגים קטנים, חלקיים ושבריריים. כמה אפשר לחיות עם יסורי מצפון, עם חוסר השלמות? כך – הופכים רבים ממבקשי אור ל"מורדי אור" ("המה היו במורדי אור" אומר איוב (כ"ד) על אנשי דור המבול). ויש "שיטה" אחרת: במקום להיאבק בסבלנות בחושך – אפשר "להתחפש" למואר, להתדמות לשלם, לא טועה, נקי מרבב. אולם הבוחרים בה, מלבד מה שמשקרים לעצמם, גם משמשים עילה נפלאה למבקשי האור לפרוש ממנו מכל וכל. "אם זהו האור – אין לנו חפץ בו!" הם מכריזים.

"איזהו עשיר – השמח בחלקו" מלמדים חז"ל. (מסכת אבות פרק ד' משנה א') גם ברוחניות, למרות השאיפה האמיתית והנחוצה לשלמות, מוכרחים ללמוד לשמוח במה שיש, לשמוח בחלקנו, גם אם הוא זעיר. וזהו מעמודי התווך של שיטת רבי נחמן – למצוא נקודות טובות בעצמנו. גם אם הן מעטות, נקודות זעירות בלבד, יש להן ערך רב, כיהלומים. לא "הכל או לא כלום". הטוב שיש בי – זה אני, וכשיש לי במה לשמוח – יש לי כח גם לשאת את יסורי המצפון על הרע שבי ולהמשיך הלאה להלחם בו, לכבוש ממנו עוד ועוד חלקים, קטנים ככל שיהיו.

"כאור נוגה – הולך ואור"

דרך האור לעולם איננה להאיר בבת אחת, אלא לאט – כמו הזריחה והשקיעה שעליהן אנו מודים בתפילה "בחכמה פותח שערים". כך – גם שערי הלב נפתחים לאור האלוקי – לאט לאט, מעט מעט, שלא יזיק, שלא יבהיל, שלא יהפוך לאש מכלה, לרוח סערה. "ואורח צדיקים כאור נוגה. הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד') גם דרכם של הצדיקים – נוגה, אור מעורב בחושך, גם דרכם היא התגלות אור איטית – "הולך ואור" רק כך ניתן להגיע, בסופו של דבר, לאור הגדול, האמיתי, שאנו מצפים לו – "עד נכון היום". "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ד ט"ז). גם הצדיקים מועדים, מסתבכים, שוגים, לפי ערכם, אבל הם – לא מתייאשים. הם – אינם מאמינים ב"הכל או לא כלום". גם אם הם נופלים – הם קמים, שמחים בטוב שהושג על כל פנים, וממשיכים הלאה.

"עבים סתר לו, ולא יראה" (איוב כ"ב) טענו אנשי דור המבול. "הוא בכלל לא רואה אותנו, לא מתייחס" (וכי אין אנו מרגישים כך פעמים רבות מספור?…)

"אכן, אתה א-ל מסתתר" אומר הנביא (ישעיהו מ"ה ט"ו). אין אנו מתעלמים מן החושך ומן ההסתרה. רק שאנו מאמינים גם בהמשך הפסוק – "אלוקי ישראל מושיע". ואף על פי שנסתר – "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, וקיויתי לו" (ישעיהו ח' י"ז).

ועוד – אותה שאיפת שלמות, אף שיש לה בודאי מקור קדוש בנפש, בה בעצמה טמון גם שורש רע, תהומי בחשכותו, ערמומי בדרכי התגלותו. "הכל או לא כלום" איננה, פעמים רבות כי אם "התלבשות" של מדה רעה בנפש – מדת הגאוה! הלא אם היינו מגיעים, כרצוננו, במהירות ובקלות, אל השלמות המקווה, אין ספק שמשם, כמעט בלי יכולת להתנגד, היינו נופלים אל תהום הגאוה. "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" (דברים ח' י"ז) ראו כיצד הצלחתי, כמה רוחני אני, וצדיק. מדמים כי אנו באור ונמצאים במקום היחידי בו אורו של ה' באמת לא קיים, שעל המתגאה הרי הוא מכריז: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם"… (סוטה ה') ואם הוא לא דר בנפשי – מי דר שם???

מעשה בירבעם בן נבט, שהיה רשע גדול, וה' בעצמו הציע לו דרך תשובה: "אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי (דוד מלך המשיח) נטייל בגן עדן. אמר לו (ירבעם לקדוש ברוך הוא) מי בראש? (ענה לו הקדוש ברוך הוא) בן ישי בראש (אמר ירבעם) אי הכי לא בעינא (אם כך – איני רוצה)" (מסכת סנהדרין דף ק"ב).

מדהים? מטורף? לאו דווקא. אין זו אלא הדגמת הנגע המוכר והידוע – "הכל או לא כלום". הכי טוב! ואם לא – הכי רע. רק לא בינוני, רק לא קטן, אפילו קטן במעט, אפילו רק מאדם אחד. אמנם בעולם האמת – ההיפך הוא הנכון. "מי שהוא קטן – הוא גדול. ומי שהוא גדול הוא קטן" מכריז ספר הזוהר הקדוש. (זוהר חלק א' קכ"ב)

השמח במועט ומעריך אותו, המקבל את חסרונותיו וקטנותו באורך רוח וסבלנות – הוא הגדול באמת. ואילו ה"גדול", הרוצה "לבלוע" הכל, ואין די לו בפחות מזה – הוא הקטן באמת.

צריך באמת לשאוף ולהשתדל להגיע להרבה. אך זה אפשרי רק אם נדע: "מעט זה גם טוב" (שיח שרפי קודש ברסלב חלק א' סימן תרצ"ז)

אותה נקודה קדושה ופנימית שיש בכל יהודי, קטנה ונעלמת ככל שתהיה קרויה בפי רבי נחמן "אהבה שבדעת" והוא מבאר (ליקוטי מוהר"ן ל"ג אות ה'): "יש שני מיני אהבות: אחת שהיא אהבה שבימים… שבכל יום, היינו שבכל מדה ומדה יש שם אהבתו של השם יתברך עם ישראל וזה שבפועל ויש אהבה שהיא בכח… אהבה שבדעתו ובמוחו היא למעלה מהזמן והמידות, ואינו מלובש בשום לבוש". כלומר, ישנה מציאות שבה אוהב אותנו בוראנו בפועל, בגלוי. אהבה זו באה לידי ביטוי בימים ובמידות, כלומר, בפעולות שהקדוש ברוך הוא פועל בעולמו. האדם המתבונן בפעולות אלו עשוי לחוש את אהבתו של הבורא המשפיע לו טוב וחסד. אך ישנה אהבה אחרת, סמויה ונעלמת מן העין, זוהי מציאות שבה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו מעל לימים ולמדות, כלומר מעל ובלי קשר לכל גבול וצמצום כלשהו. זוהי אהבה ללא גבול! ונקראת "אהבה שבדעת".

האהבה שבימים ובמדות פעמים מתגלה ופעמים נעלמת, מאחר ואין אנו ראויים לה בשל קלקול מעשינו. אך האהבה שבדעת, אהבתו הפנימית של הקדוש ברוך הוא אותנו היא מעל הכל, קיימת תמיד ואיננה תלויה בדבר. אלא שזו אין בטבעה ויכולתה להתגלות כלל בעולם המוגבל מפני שאור אין-סוף אינו יכול להתגלות במציאות מוגבלת וסופית.

וכשם שלקדוש ברוך הוא, כביכול, שני סוגי אהבות לעם ישראל, כך גם לישראל, כלומר לכל יהודי ויהודי, יש שני סוגי אהבות אל הקדוש ברוך הוא: "אהבה שבימים" ו"אהבה שבדעת" (וכמובן גם באותה תורה בליקוטי מוהר"ן באות ו' שלאחרי זה). האהבה שבימים ובמידות היא האהבה שמגלה כל יהודי כלפי ה' בעת שהוא מקיים את רצון בוראו בימים ובמידות, שהרי האופן הפשוט של התגלות האהבה הוא הרצון לעשות נחת רוח לאהוב, לקיים רצונו ולשמחו. אהבה זו, המהווה את מצוות התורה "ואהבת את השם אלוקיך", צריך לחוש כל יהודי בשעה שהוא מקיים מצוות בוראו. אך לא בכל עת מתגלה אהבה זו. לעיתים, בעת שהאדם סר חלילה מדרך השם או שהוא רחוק ממנה לחלוטין, הרי היא כבושה ונסתרת בתוכו ואיננה באה לידי ביטוי.

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"

אך גם אהבה אחרת יש בלבו של כל יהודי. נעלמת וחבויה בעומק נשמתו ואף שאין היא מתגלה כלל בגבולות המקום והזמן, יש עיתים שאף אצל מי שרחוק לגמרי מקדושה ורוחניות עשויה היא להתפרץ, לבעור ולהאיר באור יקרות, שאין לשער את יופיו ובהירותו. זוהי ה"אהבה שבדעת", עליה נושא משלו שלמה המלך "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים ח' ז'). וביארו המפרשים שם, שכל אומות העולם וכל הצרות והיסורים שמצרים לעם ישראל – אין בכוחם לכבות את אותה להבה אשר "רשפיה רשפי אש, שלהבתיה" (שיר השירים ח' ו'). אותה אהבה פנימית, שלעיתים נסתרת אף מעיני האדם עצמו, מתגלה דוקא בשעה שכוחות הרע והחושך מתגברים ומתעצמים בנפש האדם במדה כזו שהם מאיימים "לבלוע" גם את אותה נקודה סמויה, אך בבואם להתנכל לה – יחשף זיוה וברגע אחד תהפוך רע לטוב, אפלה לאור יקרות.

מספר המדרש (בראשית רבה ס"ה כ"ב) אודות יוסף משיתא (שם מקום) ויקום איש צרורות (אף הוא שם מקום) שהיו, כבאור ה"מתנות כהונה": "בני אדם עבריינים מישראל ולבסוף קדשו שמו של הקדוש ברוך הוא". מהו סיפורו של יוסף משיתא? בשעה שביקשו שונאי ישראל להיכנס להר הבית החליטו לשלוח לשם בראשונה אדם יהודי, כי חששו מאימת המקום ועונשו. ואמנם, בחרו להם באדם קל-דעת שיסכים להיכנס למקום הקדוש הזה. (כידוע אין ההלכה מתירה את הכניסה אליו אלא לכוהנים ואך ורק בזמן שהם טהורים וכו'), בהבטיחם לו שמה שיוציא משם יהיה לו לשלל. נכנס יוסף משיתא אל המקדש ובזז משם את אחד מחפצי הקדושה היקרים ביותר, את מנורת הזהב. חמדו השונאים את המנורה ואמרו לו "אין דרכו של אדם פשוט להשתמש במנורה כזו. הכנס שוב ומה שתוציא שלך יהיה". הפעם סירב יוסף משיתא לשוב ולהיכנס אל הקודש. ואף שהבטיחו לו שכר רב, טען (כלשון המדרש) "לא די שהכעסתי לאלוקי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה?…" ואף שבחמתם עינו אותו בעינוים קשים לא התרצה שוב לבצע את המעשה הנפשע רק צעק "אוי לי שהכעסתי את בוראי" עד שיצאה נשמתו…

ספור מפליא. אדם גס, שהקדוש שבקדשי ישראל היה קל בעיניו, הפך לפתע את עורו עד שמוכן היה למות ביסורים קשים ובלבד שלא לחלל את הקודש… הכיצד?

אלא שגם ליוסף זה היה גבול. היה מקום בפנימיותו שבו ראה יוסף משיתא את עצמו כיהודי קשור לקדושה ומחובר לאהבת ה'. אהבה פנימית, נסתרת, אהבה שבדעת.

וכשעבר את הגבול הזה, כשמעשהו הנפשע איים כבר על נקודת יהדותו הפנימית – פרצה אהבתו הנסתרת והתגלתה במלוא עוזה. (וכמו שכותב רבי נחמן בשיחות הר"ן ע"ח: "בכל מקום יש יושר, אפילו מי שעושה כל העוולות, אף על פי כן בהכרח נמצא בו איזה יושר רק שיש חלוק בין בני אדם – מתי מתחיל היושר…")

אותה אהבה מיוחדת, אותו קשר עמוק וסמוי בין כל יהודי לבוראו מתגלה באופן מיוחד בחנוכה. כתב הרמב"ם: "כי בבית שני כשמלכו מלכי רשעה גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ומצוות… ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטימאו הטהרות… וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום… ונכנסו להיכל ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד ונעשה נס והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור…"

חותמו של כהן גדול

מלבד שמחתנו על נצחון האויבים ועל נס פך השמן, יש בסיפור חנוכה גם באור עמוק יותר. היוונים ש"טימאו הטהרות", לא רק בבית המקדש פגמו. את טומאותיהם ודעותיהם הפסולות הכניסו גם במוחות בני ישראל ובלבבם. אך למרות התפשטות כפירת יוון, היה בכוחם של הצדיקים בני חשמונאי למצוא "פך אחד", נקודה אחת ויחידה, קדושה וסמויה, המצויה בלב כל יהודי, אשר אליה לא הצליחה טומאת היוונים לחדור. זוהי נקודת ה"אהבה שבדעת". האהבה הפנימית והמוסתרת אל הקדוש ברוך הוא.

אותה נקודה, אותו פך, "היה מונח בחותמו של כהן גדול". כלומר, מה ששומר וחותם את אותו כח פנימי ומה שמונע ממנו להיטמא – הוא הקשר והחותם של צדיקי הדורות, שבהתקשרות אליהם נשמר הטוב הפנימי שבכל יהודי, ומשהוא מתגלה – נעשה בו נס "והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים". וכלשון רבי נתן בליקוטי הלכות (אורח חיים חנוכה ג' סעיף ב') "ועל כן זה הצדיק שיש לו זה הכח, כי זכה לאהבה שבדעת, הוא בחינת כהן גדול, שהוא בחינת אהבה עליונה שבדעת, בחינת כהן גדול, על כן על ידו דייקא היה עיקר הנס של חנוכה, כי היוונים, שהם מלכות הרשעה, טימאו כל השמנים, שהוא בחינת הדעת… וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, נעשה נס, ומצאו צלוחית של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, שזה בחינת שמן משחת-קודש. היינו הדעת העליון, ששם האהבה שבדעת, שהוא בחינת סתרי תורה, שהוא בחותמו של כהן גדול".

 

(מקור: אור פנימי, אתר האינטרנט של הרב ארז דורון)

 

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support