קץ שם לחושך

י״ב בתמוז תשע״ט

"ויהי מקץ שנתים ימים" – הגיעה, סוף סוף, הבשורה על סוף החושך, אבל את החוויה הזאת, את האור הקרב ובא, לא חווה יוסף רק בעת התרחשות הפגישה עם המלך החולם, הוא חווה זאת בכל רגע ורגע, הוא היה בבחינת הקץ כבר מההתחלה – לדידו לא היה קיים חושך בכלל.

יוסף הצדיק בבית האסורים. שיא הניגוד הקוטבי. איש המוסר והיושר, שומר האמונים האדוק חובש את ספסלי בית הסוהר לצד אנשי חושך ורוע. יש להניח שאת מה שחשדו שעשה יוסף הצדיק, עשו באמת העמיתים ה"נחמדים" שחלקו עמו את חדרו המחניק והמצחין בבית הכלא המצרי.

שם ישב לבד, בודד ועזוב, בעידן בו התקשורת לא היתה זמינה לחבר בין עולמות, עולמו חרב עליו, הרחק הרחק מהחממה הטבעית מלאת האור והקדושה – מבית מדרשו הזך של אביו הקדוש יעקב, נחת לשיא השפלות של ערוות מצרים, השופטת אותו על מעשים שלא עשה.

החושך שבנפש הוא איום ונורא, האור כבה, אין אפשרות להתמזג עם העוצמה הפנימית, הסביבה כולה אלילית וכפרנית, מלאת תועבה וטומאה, אין אומה כמצרים שחשודה על דברים מכוערים כמצרים, כך לימדונו רבותינו, ולשם התגלגל יסוד הקדושה בעולם.

למעשה, כל יהודי, עובר את התהליך הזה. נקודת ה'יסוד' שבנפש, קדושת יוסף הצדיק, טמונה וחבויה בנפש כל יהודי, ככזה, עליו להיות התריס בפני העולם שבחוץ. אלא שהעניינים אינם פשוטים כל כך, הקדושה הזאת היסודית כל כך – שבויה לדעת בתוככי השבי המצרי, בתוך ארמון חול ובוץ מכסה על האמת.

הענין הוא שהייאוש מתחיל לכרסם, אנו נראים יותר שייכים למצריות מאשר לאור הקדושה המפעפע בנו, אנו לא יודעים כיצד זה יגמר, לאן אנו נידרדר עוד, יוסף שלנו יושב בבור הכלא הנשמתי, אנו מעונים נפשית, לא רואים את האור בקצה המנהרה… מתי יבוא הסוף? מה יהיה? המדרש מחזק אותנו:

״ויהי מקץ שנתים ימים״ (איוב כח, ג) ״קץ שם לחשך״ – זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה. ומאי טעם? קץ שם לחושך! שכל זמן שיצר הרע בעולם, אופל וצלמות בעולם, דכתיב ״אבן אופל וצלמות״, נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם. דבר אחר: ״קץ שם לחשך״ – זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום.

התובנה הזאת אמורה להדהד במדענו תמיד: ״קץ שם לחושך״, יש סוף לכל סוג של חושך, הסוף הזה אמור לשרת אותנו כבר מעכשיו, אנו נשאב התחזקות כי יבוא יום בו נצא מבית האסורים הפרטי של כל אחד מאתנו, ונשוב כמלך על מצרים – כמובן במישור האישי של כל אחד.

הקושי הוא, שאיננו יודעים את תאריך הסוף, ההמתנה המייגעת לפיזור הערפילים מתישה מאד, אבל זהו כוחו של יוסף הצדיק – כשהיה בבית הסוהר, אמרו במדרש, כי היה איש שמח וצוהל, מבחינתו הזמן לא רלוונטי – העיקר שיבוא סוף וקץ לצרות, ויהיה הטוב נגלה ומרפא לגמרי, האמונה הזאת – ירושה היא לנו מיוסף הצדיק.

נתאר לעצמנו רק את יוסף הצדיק בארמון פוטיפר, תפקידו של איש האור לשמש ולשרת את איש החושך, המשוקץ במעשים 'אנטי יוסף'… איך יכל להתמודד, במסיבות השחיתות של האדונים, היה עליו לפנק את הנוכחים כעבד חסר עצמאות וזהות, הוא היה רכושו של האדון ההדוניסט.

גם בעלת הבית, אם כל חטאת, הוסיפה קושי להתמודדות וניסתה להכשילו, אולם, זה בדיוק הענין! יוסף, גם אם חירותו נשללה הימנו והפך להיות כביכול קניינו הבלעדי של מישהו זר ומנוכר, רוחו הקדושה נותרה משוחררת וחופשייה – יוסף עמד בצדקו.

ויהי מקץ שנתים ימים – זו הבשורה של סוף החושך, אבל את החוויה הזאת לא חווה יוסף רק בעת התרחשות הפגישה עם המלך החולם, הוא חווה זאת בכל רגע ורגע, הוא היה מבחינת הקץ כבר מההתחלה – לדידו לא היה קיים חושך בכלל.

היה פעם יהודי חסיד, שביתו היה ריקן מכל, והיה כולו צער ויסורים, אך היה שמח ורוקד כל הימים – שאלוהו, רבי יהודי, איך תוכל לשמוח בזמן שכזה? ענה ואמר לשואלים: הלא מאמין אנכי שיבואו ימים קלים יותר, ואז השמחה תהיה ריאלית ולגיטימית – מותר לי קצת ללוות מהשמחה שלעתיד – נשתמש בה כבר מעכשיו.

זוהי אבן יסוד בכל חיינו היהודיים, יש לנו מטלה והיא לגרש את החושך, זה שסביבנו וזה שבתוכנו. גם אם בשלב זה אנו מתקשים למגרו כליל, הרי שמותר לנו למזוג קצת מהיין שנקבל בעתיד, נשתה אותו עכשיו ונאמר לחיים. כי קץ שם לחושך, יש סוף לכל דבר, ולא לנצח יריב ולא לעולם ישפוט יהיה לנו טוב יהודים!

לחיים, לחיים טובים ולשלום!

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support