מה שמקנה לנו השמיטה

מעולם לא חש עלוב ומושפל כל כך. הדוד הישיש, האיש ששימש אפוטרופוס על יתמותו, דווקא הוא זה שנישל אותו מפיסת היציבות שעוד נותרה לו. מאז שהוא זוכר את עצמו, יתום הוא, חוסה בצל בקתתו של דוד רחום. אביו המנוח, כך ליחשו הבריות על אוזנו, היה איש אמיד, אפילו עשיר. בימיו הטובים שלט בכל המרחב. שטחים אדירים הקיפה אחוזתו, ובמרכז בלטה טירת נגידים. תהפוכות בשלטון יחד עם כנופיית צרי עין, הצליחו לנשל אותו מרוב נכסיו. הוא נותר עני וחולה. בפטירתו הניח ליתומו הפעוט רק צרור שטרות רשמיים, וחסרי ערך.

אל המקום העלוב הזה שיגר אותו דודו, ימים בודדים לאחר שנעשה מנער לבוגר. רק יצא מרשותו וכבר השליך אותו לחסדי השממה. זה לו כמה שבועות שהוא משוטט במרחבי השממה הנדחים, איננו מבין על מה ולמה.

רק כעבור חודשים ספורים, התבהרה התמונה. תמורות בשלטון פתחו מחדש הזדמנות להשבת הרכוש המעוקל. הדוד הפיקח ביקש לנצל את ההזדמנות, מיד ברגע שהגיע היתום אל גיל הבגרות, שלח אותו לגור על אדמות הירושה המעוקלת. חודשים ספורים של מגורים הוכיחו את בעלותו של הנער על הנכסים. אדמות הירושה, יחד עם טירת המגורים, שבו לידיו באופן רשמי.

* * *

מתי חש אדם את עצמו כאדם – בשעה שקורת גג לראשו. הבית והמעמד מקנים לנו תחושת שייכות, מכאן שואבת הנפש חיות וסיפוק. כשהצרכים הללו חסרים, הסכנה גדולה. הדברים אמורים גם ובעיקר כלפי קנייני הרוח. בתקופות של עלייה והצלחה רוחנית, כשהתורה מצויה בתוך מסגרת שיש בה סיפוק והצלחה, והתפילה אף היא שגורה, או אז מוצאת הנפש שלווה ושובע בגבולות הקדושה. איננה מבקשת מותרות ואיננה רודפת הבלי עולם.

הצרה הצרורה ממתינה לנפש כשמשהו בסדרי בראשית משתבש. שגרת העליה הופכת למישור מתון או ירידה תלולה. העייפות תופסת את מקומה של העירנות, וחולשה של חוסר מעש חונקת את הסיפוק. כשאין שובע מבפנים, החוץ מושך בכבלים של הבל. הסיפוקים החיצוניים שואבים את הנפש לרעות בשדות זרים.

מהסיבה הזו רדופים כל בני אנוש אחרי ההצלחה. העשירים להוטים אחרי כסף. בעלי מעמד משועבדים לרדיפת הכבוד וביסוס המעמד. לכל תחום, להט ושגעון משלו. ונחותי העולם עסוקים בשלהם. מבקשים את סיפוקם בטיפה המרה, בחלום ובבילוי שפל. משהו שיפיג טעמה המר של בטלה.

ויש עולם המצוי כולו מעל ומעבר לכל המרדף הזה. עולם בו אין צורך במעמד על מנת לחוש קיים. לא כסף גם לא כבוד. עולם של אמונה. האמונה הטהורה מסוגלת לספק לנפש את כל צרכיה, מבוקשיה, ומזונה החיוני. יהודי מאמין מסוגל להתקיים בעוני מוחלט על פי כל אמות מידה חומריות, ובכל זאת, להיות האיש המאושר עלי אדמות. הוא יונק את חיותו ממקום אחר, אמונה.

נקודת המרכז של היהדות

את נקודת האמונה, המשביעה והמחייה, יש לרכוש, להשיג. הדרך אל אותה אמונה יקרה סלולה לנו בפרשת השבוע שעבר, פרשת בהר. מצוות שמיטה נאמרה בסיני, סמוך ונראה לעניין שבת. אדם מחזיק שדה פורח ברשותו, עובד בו יומם ובוכה עליו בלילה; חורש, זורע, משקה וממתין ליבול משובח. שש שנים הוא עובד ומטפח, ובשביעי מצווה עליו התורה הק' לעמוד בצד, להרים ידיים ולהניח לפרי עמלו לצלול אל תהומות ההזנחה. שנה תמימה של אפס השתדלות, איך יתכן.

אולם, דווקא באותה שנה בורה ונעדרת עיסוק. דווקא כשפרי העמל עלול לרדת לטמיון, והרכוש כולו שרוי בסכנה, כאן בדיוק מוצא החקלאי המסור את אוצר חייו: אמונה.

לא רק מצוות שבת ושמיטה ניתנו בסיני. חז"ל הלא מודיעים לנו ע"פ הכתוב "בהר סיני" שגם את שאר המצוות והציוויים קיבלנו באותו מעמד. כל המצות הוקשו לשבת ושמיטה, משום שכולן באו להכניס בנו את אור האמונה. זוהי נקודת המרכז, הציר עליו סובב והולך כל מעגל היהדות, "כל מצוותיך אמונה". בכל מצווה חבויה נקודת גרעין אחת ממנה שואבים חיות ושמחה, מנוחה ועונג, לא מקנייני החומר רק מעצם שמחת הלב בעבודת הבורא. הנקודה הזו היא ה'שבת' שבכל מצווה, נקודת האמונה הנופחת בה חיים. כשיהודי מגיע אל אותה נקודה, שוב איננו נזקק לשום גורם סיפוק חיצוני, השובע והחיות מרוכזים בתוך אותה נקודת ביטול, בהכרה הפשוטה שהאמונה היא מזון הבריאה כולה. את הנקודה המופלאה הזו ניתן להשיג רק מתוך שביתה, כאן טמון הכח נגד פיתויי הדמיון והלב מתעורר לתורה ועבודה.

לאבד כדי למצוא

כעת נוכל להבין יסוד חשוב מאוד. מדוע זה ולמה קורה לא פעם ששוללים מהאדם את מעמדו, החומרי או רוחני, מבלבלים עליו את סדריו והצלחותיו, עד כי נדמה לו שהשליכו אותו החוצה? בזמנים שכאלו מתמלא הלב חשש, מחשבות נוגות אופפות את המח. הכל נדמה כקשה ומר, וכשמדובר בהצלחה בתורה ויראת שמים, הלא הסכנה גדולה הרבה יותר. כי כשאין סיפוק בקדושה, הדמיון מושך למקורות חיצוניים וזרים, ואם נוסיף על זה מעט לחץ ודחק, הסכנה חמורה הרבה יותר.

ובעצם, כאן ממש פתוחה הדלת אל גאולת ומנוחת הנפש. צריך רק להבין שמאחורי ההסתרה הזו מסתתרים הרחמים הגדולים ביותר. הקושי ואפילו הפחד לא באו אלא כדי לכוון את הנפש אל פתח האמונה, לרומם אותה מטעויות ולהאיר לה פנים. ממש כפי שאת נקודת השביתה בשנת השמיטה אי אפשר להשיג בלי להרים ידיים, לזנוח הכל, ואולי גם ליפול לפעמים לדאגה ופחד. ואז מתוך הביטול לצו האלוקי, מתרוממים לדרגת "גיבורי כח", מלאי שמחה וסיפוק רוחני. כך, בלתי אפשרי לזכות לאמונה איתנה והתקרבות אמיתית גם מתוך פחדים ודמיונות, בלי לאבד קודם, לכל הפחות למראית עין, יציבות ומעמד. ודווקא במקום הזה, בו נדמה כי נשללה מאיתנו היציבות, נוכל לרכוש יציבות אמיתית על קרקע עולם של אמונה ובטחון, שיש בהם די כדי לספק כל תשוקה ומהווי נפש.

ימי הספירה, ימים של עבודה הם. הכנה לקבלת התורה והארת האמונה. הדרך אל האמונה עוברת בהכרח דרך תחושת 'השמיטה'. רק מי שמתחזק וסופר גם בזמני חסרון, מבקש אמונה גם בתוך הסתרה, הוא יודע מהי קבלת התורה. זו הסיבה למצבינו המעורער, לתחושת הבלבול. ובתוך המצב הזה אנו מתחזקים כל יום לספור ולזכור שהיה פעם פסח ועוד יהיה שבועות, ובאמצע יש תמיד אמונה. כעת מבקשים מאיתנו להבין, שכשנדמה לנו לפעמים שהשליכו אותנו החוצה, התכוונו בעצם שכאן בדיוק נמצא את הבית האמיתי, בית ירושת האמונה.