קנאות היא גילוי של רצון טוב יותר

זה שבוע שהפרוטה כלתה מכיסו, הדבר נוגע לליבו. הוא לא כל כך דואג לעצמו, כפי שהוא דואג לנזקקים, שעתה יצטרך לשלחם ריקם.

נתינת צדקה היא ממש חלק ממנו, תמיד הוא פועל למען הנצרכים – מעל ומעבר ליכולתו. אך הפעם, כמו נכבלו ידיו; מצוקתו הכלכלית הגדולה לא הותירה לו אפשרות לתת משהו.

'הנה' – מתנוצץ בלבו רעיון נפלא – 'באפשרותי לזכות במשהו שנחשב כמו צדקה – לקנא קנאת ה'! כשאראה חלילה איזה זלזול בכבוד שמים – לא אחריש. כמובן שאעשה זאת לפי כל דקדוקי ההלכה, שלא לפגוע חלילה באיש בצורה אסורה, אך לא אשקוט לנוכח פגיעה בקדשים. אומנם אין זו חובה, אבל דווקא משום כך, זה כל כך חשוב ויקר בשמיים'.

קנאות וצדקה נשמעות לכאורה כשני מושגים סותרים. 'בעל צדקה' הינו תואר לאיש שמעורר רחשי כבוד והערצה; הוא מצטייר כאדם שכולו חסד ורחמים. לעומת זאת הקנאות, נתפסת כמשהו קרוב לאכזריות; 'קנאי' מצטייר בעיני הבריות כחמום– מוח, קיצוני, חסר רחמים.

אך נתפלא לראות שבהשקפת התורה, לא זו בלבד שאין אלו תכונות סותרות, אלא שתיהן נובעות מאותו מקור, ואף משמשים כתחליף זה לזה.

"כשמקנאין קנאת ה' צבאות – נחשב כמו צדקה", אומר רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן ח"ב סה);

ואילו רבי נתן מפרש זאת הלכה למעשה: "מי שאין בידו ליתן צדקה כראוי – כבר גילה [רבינו הקדוש ש] כשמקנאין קנאת ה' צבאות, נחשב כצדקה, ובזה ממתיקין החרון–אף" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, סג).

מה הקשר בין שני מושגים נוגדים אלו?

רבי נתן מגלה לנו יסוד נפלא:

העולם כולו נברא כדי שאנו נבחר בטוב ונזכה על ידי כך לטוב הנצחי. אך הבחירה שניתנה לנו לא הצטמצמה רק באפשרות לבחור בין טוב לרע, אלא גם בטוב עצמו ישנם חלקים טובים רבים שלא נצטווינו בפירוש לבחור בהם, אבל מי שנדבה רוחו אותו להוסיף אותם לכבוד בוראו –עושה בכך נחת רוח נפלאה למעלה; הקדושה המושפעת עליו בעקבות זאת, עולה לאין ערוך על הקדושה של העושה רק את אשר חייבים לעשות.

זהו כוחו של רצון אמיתי – כשהאדם אינו מסתפק בחובות שהשיתו עליו בלבד, אלא רוצה להוסיף ולהתקרב יותר ויותר אל ה', או אז הוא מתחבר ל'שורש הרצון' העליון, אל הרצון האלוקי כביכול, מקור הרחמים. ממקום נשגב זה הוא מושך כוחות חדשים, יותר ממה שניתן לקבל על ידי כלל המצוות המחייבות. כך למשל, כאשר אדם רואה שיצרו מתגבר עליו – והוא מקבל על עצמו פרישות מסוימת מדברים מותרים, או כשהוא מתגבר על האכזריות שבלבו ונותן צדקה יותר מטבעו, או כשהוא מקנא קנאת ה' יותר ממה שהוא מחויב מצד הדין –כל אלו קושרים אותו למקום גבוה ביותר, שמשם מושפעים לעולם רחמים נפלאים.

בפרשתנו אנו למדים על קנאותו של פינחס. הוא לא היה יכול לראות כבלע את הקודש – וקם לקנאות קנאת ה'. הכתוב מגלה לנו כדברים האלה: "ויעמוד פינחס ויפלל – ותחשב לו לצדקה"(תהלים קו, לא).

לאמור, שאין זה מעשה גבורה בלבד, אלא כמוהו כצדקה; שניהם נובעים מכוח רצון פנימי שאינו רואה בתורה רק מצוות הכרחיות בלבד, אלא גם צורך להתקרב יותר ממסגרת החיוב וההכרח.

קנאות זו גרמה להמתקת הגזירה והשקיטה את חרון אף ה' מעל ישראל.

כוחות הרע שהתגלמו בעולם בבלעם ובלק, עומדים עד היום מול רצון זה; הם שגורמים לנו לעשות כל דבר רק כדי לצאת ידי חובה; הם גם אלה שמכבים בלב יהודי את הרצון האלוקי החי ובוער בו באהבה בלתי פוסקת אל ה'.

לעומתם עומדת 'התעוררות הרצון' של פינחס, שעניינה חיות ותוספת קדושה ורצון לעשות נחת רוח לה' – יותר מגבול החיוב וההכרח. כוח זה משבר את הרע ומרעיף רחמים מן השמיים.

בית המקדש היה המקום שבו התגלו רצונותיו של כל יהודי; שם הוא הביא את נדבת לבו, לרצון לפני ה'. מכוח רצונות קדושים אלה נתגלתה שם השכינה ברצון, באהבה ובחיבה יתירה לישראל.

עוונותינו גרמו להעלמת רצון זה והביאו לחורבן הבית. אך ככל שנלמד לעורר את לבבנו ברצונות טובים, גם יותר ממה שחוייבנו; וככל שנשכיל להוסיף צעד אחד יותר ממה שהוכרחנו – כן יקרב היום שבו נשוב לשוש עמו יתברך בבית הגדול והקדוש.

(עפ"י ליקוטי הלכות, ברכות השחר ה, סב-צו)